פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

1/7/2002 16:56 RON מאת: אני חייבת לכן כבר כמעט 4 חודשים את סיפור לידתה של רומי... כותרת: אני חושבת שצריך להתחיל לספר על ההתרחשויות עוד ביום שישי (הלידה הייתה ביום שלישי בבוקר) - הפעלתי לחצים איומים על אישי כדי לסיים את השיפוצים האחרונים בבית כדי שהבית יהיה מוכן לבואה של העוברית שלנו... התחושה הזו של הדחיפות לסיים גרמה לי לפעול בנמרצות – לסייד לנקות (מובן שלא לבד) וזה היום במבט לאחור כל כך ברור שבעצם זה היה שלב של קינון. ובתוך כל הבלגן בבית שאלתי אותו ביום שבת - מה נעשה אם עכשיו אני ארגיש צירים? והוא בקוליות האופינית לו מסתכל על אישתו בתמיהה ואומר אבל יש לנו עוד שבועיים...האומנם? בצוהרי היום שלפני הלידה, יום שני, הלכתי לבריכה כפי שהייתי עושה כל תקופת ההריון, אך הפעם הרגשתי באנרגיה שלא הייתה קודם, והאמת שגם שחיתי יותר זמן וגם בסגנונות שונים, דבר שלא עשיתי קודם לכן ובסוף השחייה הרגשתי התכווצות בבטן כשרציתי לצאת מהמים, ואז נשארתי עוד כמה דקות במים, צפה עם הבטן התפוחה ולא חושדת שבעצם הפעילות הזו גרמה כנראה לזירוז קל... בערב לאחר ארוחת ערב שהכין לי אישי היקר התפנתי לאימון נוסף באפי נו שבו לאכזבתי נשארתי עם ניפוח הבלון על 8.5 ס"מ בלבד, אבל ניחמתי את עצמי שנותרו עוד 10 ימים עד לתאריך המשוער... התיישבתי על המיטה והרגשתי מים חמימים בין ברגליים והיה ברור לי שזו ירידת מים... הלכתי לשירותים כשתוך כדי אני קוראת לאיש שלי ואומרת לו שאני לא מאמינה שהגיע הרגע, ואני יושבת בשירותים ומתחילה לרעוד פשוט מפחד מתחילה לעכל את משמעות הרגע. טלפון ראשון לאמא שלי שגרה לידי, שאלתי אותה אם היא מוכנה... ולרגע היא לא הבינה... אבל תוך 5 דקות היא הופיע אצלי בבית. טלפון שני לדולה המדהימה שליוותה אותי – ג'וני שהייתה באותו רגע בלידה ואחרי לידה נוספת שליוותה בבוקר, כלומר מחמש לפנות בוקר היא בלידות ואני מתקשרת אליה בשעה 10 בלילה וכבר התחלתי לדמיין שאני עומדת לעשות את זה בלעדיה. בהתייעצות איתה החלטנו להישאר בבית עד חצות ורק אז לנסוע לבית החולים, שבו בעצם היא ליוותה את הלידה באותן הדקות (למזלי מדובר בשערי צדק שבו בחרתי כבר קודם ללדת). השעתיים הבאות בבית היו השעתיים הכי קצרות בחיי, ניסיתי להירגע תוך כדי אריזה סופית של התיק שכבר הפך להיות כמה תיקים... הסתובבתי בבית בלי תחתונים ועם מגבת בין הרגליים והתהלכתי כמו ברווזה לחוצה וכל הזמן הייתי בדאגה שאני אכן אורזת את כל מה שכתבתי ברשימה. ובינתיים אישי היקר מציע בשיא השלווה לחמתו לשתות נס קפה ואני מתחילה להסתגל לרעיון שזוהי השעה, ואני לא אעביר את מרבית הצירים בבית כפי שתיכננתי וזאת בגלל ירידת המים. התחלתי קצת להילחץ מכיוון שלא הרגשתי בצירים ופחדתי ממצב שבו יש ירידת מים ללא צירים (ואז עלולים לדחוף מהר שלא לצורך פיטצין) למזלי אחרי שעתיים התחלתי להרגיש בצירים שהיו למעשה כאבי מחזור קלים מאוד ונורא שמחתי שיש לי צירים. נכנסנו לאוטו שנינו לבד כשברקע מתנגן לו הדיסק של the the ומסביב לילה ושקט ואני מסתכלת מסביב והכל נראה לי פתאום מיוחד אלה היו רגעים יקרים של זוגיות שהיום היא גם הורות. הגענו לבית החולים, חדר הקבלה היה עמוס אבל חיברו אותי די מהר למוניטור שהראה פעילות רחמית ודופק עוברי, לפני הבדיקה הוגינלית הגיעה ג'וני לבקר אותי בחדר קבלה ואמרה שאצור איתה קשר כשתהיה פתיחה של 4 ס"מ או לחילופין צירים כל 5 דקות וזה היא הניחה, יקרה בשעות הבוקר (והיא תוכל לישון קצת... ), אבל לאחר בדיקה וגינלית מסתבר שאני עם פתיחה של 4 ומחיקה של 90%. וזה עשה לי מצב רוח מעולה. שיחררו אותי מהמוניטור והספיקו לעדכן את ג'וני במצב שלי ואמרו לי להמשיך להסתובב ולחזור אליהם אם הכל בסדר לקראת אחת אחת וחצי . בינתיים יצאתי אל אישי, עדכנו את ההורים שלי בטלפון וג'וני הצטרפה אלינו ואז התחלנו לטייל במסדרונות, ירדנו בקפיצות במדרגות הרבות ופיטפטנו בין הצירים שהיו עדיין נסבלים. בדיקה נוספת בחדר קבלה ואני כבר עם פתיחה של 5 אצבעות טובות כלשון המיילדת ולמזלי התפנה חדר ללידה (אותו חדר שבו יילדה ג'וני לפני כשעה אישה אחרת). נכנסתי מייד למקלחת והצירים כבר היו יותר כואבים, צחצחתי שיניים והסתבנתי ועם כל ציר נהמתי בקול דק עד שעבר, כך העברתי חצי שעה וג'וני יכלה קצת לנוח. בערך בשעה שתיים יצאתי מהמקלחת והצירים הפכו להיות יותר כואבים, העברנו קצת זמן עד לבדיקה ורק בעמידה כשג'וני מעסה את הגב התחתון כל ציר ונושמת ביחד איתי ואני מתבוננת עמוק בתוך העיניים האוהבות של האיש שלי ומזיקה חזק את ידיו או נשענת על צווארו. בדיקה נוספת הראתה על פתיחה של 6, ואני שמחתי על כך שיש התקדמות. הצירים ממשיכים להתעצם ואני כל הזמן הזה שותה מים שערבבו לי עם תירוש לבן מתוק שהיה ממש כמו זריקת אנרגיה. אמא שלי מצטרפת בערך בשלוש ואני רואה איך שהיא כואבת את כאבי וחונקת דמעות, הדקות הראשונות היו קשות לה. המיילדת ביקשה שאתחבר למוניטור וזה היה שלב מעיק מכיוון שהעדפתי לעמוד והמוניטור לא הראה יפה את תנועות העובר כשאני בעמידה ונוצר מצב שכמה פעמים אף נראה היה שהדופק העוברי יורד אחרי כל ציר. ואז החליטו, לצערי הרב שאשכב בגלל המוניטור, ובשכיבה הכאבים הפכו לחזקים ממש היה גם רגע שהרגשתי שאני על סף עילפון בגלל הכאב, מה שכן כמה לגימות מהתירוש תרמו לאנרגיה לחזור. וכל זה קורה כאשר ג'וני הפכה לכרית אנושית משוכללת ואני נשענתי עליה כך שאני אהיה בחצי שכיבה על הצד. בשלב הזה אני כבר התחלתי לפהק הייתי ממש עייפה , ומצידי היה ללכת לישון ולחכות עם כל העניין ... זה גרם להאטה בצירים וג'וני הציעה לי לעשות את הפטמה, ואכן פעולה זו עוררה את הגוף ועודדה צירים נוספים. ג'וני הציעה בערך לקראת חמש לפנות בוקר שנבדוק שוב את הפתיחה, המיילדת נכנסה וביקשתי ממנה שתגיד לי רק דברים טובים, ואכן הבעת הפנים שלה פתאום השתנתה ואמרה יש פתיחה של 9, איזה שוק! מהר התחילו להתכונן ללידה ותוך כמה דקות הייתי בפתיחה מלאה. ואז אני אמורה ללחוץ – הייתי ממש מבולבלת ועייפה בהתחלה לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני. הצירים כבר לא היו כל כך סדירים ועזרתי לגוף ע"י עיסוי בפטמות מה שבאופן טבעי וכל כך מדהים הביא לציר אחרי כמה שניות. זה היה השלב הכי קשה עבורי ושדרש ממני מאמץ אדיר - לחצתי שעה ורבע בקירוב והלחץ והכאב היו קשים מנשוא, הרגשתי איך הוורידים בגרון מתנפחים ואיך העיניים נסגרות מהמאמץ. היה שלב שאני חושבת שעזר מאוד לקידום הלידה בו הציעה ג'וני שאני אקום לכריעה ואלץ בציר – מכיוון שזה היה נשמע לי כמו תיאור לכוכבי משימה בלתי אפשרית אישי וג'וני תמכו בי בזרועות (הקפתי את הצוואר שלהם בזרועותי, אחד מכל צד) וכשהגיע ציר הם עזרו לי להתרומם למצב של כריעה ואח"כ חזרתי לשכיבה והמשכנו בלחיצות הרגילות. ברגעים אלה כבר לא שמתי לב למתרחש סביבי ולדמויות הפועלות, רק הקשבתי לעידוד של ג'וני והמיילדת והאמנתי לכל מילה שלהן – כמה יפה אני לוחצת, ואיזה יופי מתקדמים... למרות שאחרי הלידה הבנתי שהמיילדת כמעט התייאשה ועמדה לבצע חיתוך ואז אישי התחנן שלא לחתוך ושזה נורא חשוב לי, אני כמובן לא זוכרת כלום. ואז נתנו לי להרגיש את הראש של רומי וזה גרם לי לדבר אליה וביקשתי ממנה שנעבוד ביחד ושאני יודעת שכואב גם לה... בזמן הזה ביקשו ממני להגיד "הי, הי, הי" ומרוב שחשבתי על הילדה שבתוכי לא הבנתי מרוב תשישות למה מתכוונים, זה היה די מצחיק כי הן רצו שלא אלחץ ע"י הנשימות האלה ואני הייתי מרוכזת בתינוקת שעומדת להגיח לעולם וחשבתי על "היא". ופתאום הרגשת החמימות בין הרגלים ממש הרגשה של כל איבר שלה שיוצא מתוך גופי ופתאום היא עלי – חמה למגע, עם השפתיים הכי ארגמניות שראיתי בחיי, ואני פשוט לא מאמינה – עשיתי את זה, ואישי מרוגש מהצד מחבק אותי ומעכשיו אנחנו הורים, אנחנו משפחה, אנחנו שלישיה ולא עוד שניים! אמא שלי שעכשיו היא גם סבתא חותכת בגבורה את חבל הטבור של נכדתה הטרייה. הלידה כמובן לא הסתיימה, את רומי לקחו לבדיקה וניקיון, ובמקביל יצאה השליה, שאותה ביקשתי לראות, וזה היה מחזה מופלא בעיני וחבל הטבור היה נראה כ"כ יפה... רומי חזרה אלי להנקה ראשונה, וזה היה מדהים לראות את האינסטינקט הזה כל כך חד וטבעי, לא האמנתי שהיא ממש תלגום חלב, זה היה רגע מופלא עבורי מלא חום אהבה, מעין תמצית האמהות... מפה החוויה של הלידה השתבשה כשנכנסה דמותו של הרופא לתמונה – כאמור נוצר קרע שצריך לתפור ומכיוון שלא לקחתי אפידורל האזור היה מאוד , אבל מאוד רגיש והרגשתי כל תזוזה של מילימטר שעשה הרופא בעבודת התפירה, אבל מה שהיה נורא פה זה היחס הקר והמנוכר של האיש בלבן שלעולם לא אשכח את עיניו הכחולות והקרות שאפילו לא טרחו להישיר מבט לתוך עיני כשאני מדברת איתו, למרות שאני מתפתלת מכאבים ושואלת כל דקה עד כמה המצב של התפרים גרוע, והוא בטון הכי יבש והכי לא אמפתי שיכול להיות אומר לי – את כמו כל יולדת אחרת... והוא מניף את ידיו האוחזות בחוט כלפי מעלה ומושך את החוט מצד לצד כאילו כדי להכאיב לי יותר. זה מוזר אבל לאורך כל הלידה לא סבלתי כפי שסבלתי כשתפרו אותי. זה היה שלב שקצת הרס את האווירה החיובית וההרמונית שהייתה לאורך כל הלידה, ואולי זה לא מייצג, אבל זה גרם לי להתייחס אחרת לגמרי לגבי נוכחות של רופא, להימצאותו של "החלוק הלבן" בתוך חדר הלידה. המיילדת (שהייתה חדשה לאחר החלפת המשמרות) בדקה אם התכווץ לי הרחם מה שלא קרה וגרם לאבדן גדול של דם, והבדיקה הזו שהיא רק למשש את הבטן, פשוט פילחה אותי, וביקשתי ממנה בתחינה "אל תגעו בי יותר!" פשוט כבר לא יכולתי לסבול עוד תחושת כאב, הגעתי לסף העצבים. ואם אני מסתכלת היום על הדקות האחרונות שלי בחדר לידה שהיו קשות מאוד, אני יודעת שזה בהחלט קשור להתייחסות הנוראית של הרופא ולעובדה שדווקא בדקות אלה האנשים שליוו אותי התפנו לביתי הזעירה והתמיכה הנפשית, החום והאהבה שהיו לאורך כל הלידה לקו בחסר רק בדקות אלה... וזה מה שגרם לשינוי בחוויה... אחרי מנוחה של חצי שעה, לאחר כיווץ של הרחם עברתי למח' יולדות עברתי ליד חדרי הלידה שמעתי את הנשים שעדיין היו בלידה וכל כך ריחמתי עליהן, אבל באופן מעודד כי ידעתי כבר שזה אפשרי... מובלת בכסא גלגלים פגשתי את אבי ואחותי עם זר פרחים ענק ואיך שראיתי אותם בכיתי מכאב, בכיתי מאושר, מעייפות ובעצם מתוך תחינה לקבל עוד חום ואהבה. את ביתי הזעירה קיבלתי אחרי כמה דקות והיא מתוך שינה עמוקה השמיעה קולות דקים בקצב של הנשימה שלה, והמשפחה שלי מסביבה צוחקת וקוראת לה יונה, כי הקולות האלו נשמעו בדיוק כמו המיית יונה, או יותר נכון היא נשמעה בדיוק כפי שאמא שלה נשמעה בזמן הצירים את זה יודעים רק אלה שהיו איתי בחדר הלידה... זה מדהים כאילו שהיא שמעה אותי בזמן הלידה ואימצה לעצמה את ההתנהגות הזו, ואכן הקולות האלו נשמעים עוד היום כשהיא בת שלושה חודשים ובהתאם לגדילה שלה זה משתנה... היום היא עושה את זה בקול רם יותר עם עיניים פתוחות לרווחה, עם עניים מתקשרות. אני חייבת להגיד מפה תודה לכל אחת מכן, כי באמת עזרתן לי מאוד אם במילות העידוד או העצות לאורך ההריון וכמובן גם אחריו, אבל ללא ספק הקריאה של הודעות הפורום של סיפורי הלידה והמודעות שנבעה מכך איפשרה לי חוויה שכזו. אני באמת מודה על כל פיסת מידע שקיבלתי מהפורום ומהאתר וללא ספק מידע זה הפך את הלידה לאפשרית ולחוויה קסומה וחיובית. רותי תודה אישית לך על שיחת הטלפון בה עזרת לי להחליט לקחת את ג'וני לתמיכה בלידה, ואכן כהגדרתך היא הייתה מוכנה "לזחול איתי על הרצפה". נשים יקרות שלי אני חייבת לומר לכן שליווי של דולה הוא ממש אבל ממש הכרחי!!! אני באמת אוהבת אותכן, אחיותי היקרות, על כל גילויי הלב והנכונות לעזור ולשתף! מצטערת אם זה נשמע כמו נאום של משהו שזכה בפרס... אבל ככה זה מרגיש!!! תוכן ההודעה: תגובות נוספות 1/7/2002  17:21 וואו!!! המון מזל טוב, כ"כ התרגשתי לקרוא- נשיקות לקטנה ותודה על השיתוף.. (ל"ת) - בלו 1/7/2002  17:46 תודה! - ללי 1/7/2002  18:47 רון, איזה סיפור לידה מקסים! - - דנה 1/7/2002  19:59 רון יקרה, - ריש 1/7/2002  21:14 וואו, באמת מרגש! כל הכבוד והמון מזל טוב! (ל"ת) - סאלוש 1/7/2002  21:38 מזל טוב...כמה מרגש! כל הכבוד לג'וני, גם אני מכירה אותה ולמדתי אצלה בקורס. מניין בא השם היפה הזה - רומי? - דובת גריזלי 1/7/2002  21:44 רוב אושר למשפחה הצעירה שנולדה - איריס גוב 1/7/2002  21:47 דובת גריזלי, אם את באמת מתעניינת במשמעות אז גם אני יכולה לספק הסבר... - רומי 1/7/2002  21:50 רק אמהות ידעו את ערכו של הפרס, אכן זכית. ימים יפים לכם.ל"ת - יעל 1/7/2002  23:51 רון יקרה, אכן זכית בפרס הגדול מכולם. ריגשת אותי מאוד, המון מזל טוב ואושר בהמשך. לת - רויטל 2/7/2002  1:41 התרגשתי לקרוא - דנה השניה 2/7/2002  9:55 רון -התנצלות כנה ועמוקה - מרב התרגשות - רומי 2/7/2002  9:58 סיפור נפלא, מרגש מאד לקרוא במיוחד אחרי לידה. ל"ת - ציונה 2/7/2002  12:10 המון מזל טוב - מסכימה עם ריש - ומאחלת לך המשך מופלא כמו הלידה ל"ת - Adi 2/7/2002  12:25 רון-איזה סיפור מרגש, המון מזל-טוב!ל"ת - יעל.ש. 2/7/2002  14:57 סיפור מקסים ומרגש! -מתעוררת אצלי שאלה: אם לא מקבלים אפידורל ויש צורך בתפרים אין דרך אחרת לאלחש את המקום? כל-כך חבל לגמור ככה לידה כזאת מוצלחת (ל"ת) - יעלי ב. 2/7/2002  15:33 אפשר גם אחרת....... - ריש 3/7/2002  8:56 רון יקרה, סיפור הלידה שלך נגע לליבי כל כך, - אסנת ש. 3/7/2002  11:2 רון, לידה נהדרת, למרות כל הרע, ובזכות כל הטוב. שיהיה רק טוב והרבה אושר. מזל טוב! לת - ענבל ל 4/7/2002  1:39 רון יקרה, שוב מזל"ט עצום ורב, ותודה על השיתוף המרגש שנבלע מהר מדי בין העמודים (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ, כמו כל יולדת אחרת

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש