פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

5/7/2002 21:25 בת חן מאת: וזה סיפור הלידה שלי... והתודה שלנו... כותרת: שלום רב לכולם. לפני הכל, אני מבקשת להודות לכל מי שתמך, ועזר, ועודד וקישר אותי למקומות ולאנשים הכי ניפלאים בעולם. תודה לאביבה גרבובסקי, האישה הניפלאה שהיתה קשובה כל כך. תודה לגרגי, דולה, שליווה אותי לאורך כל הדרך ועדיין ממשיך. לגילה רונאל, ולטל רזובסקי, ולדרור יוסיפן, ולשרית על הקשר הניפלא והתמיכה המרובה. אכן, אתם מסורים לתפקיד ענק שכזה. אתם פשוט נשמות ניפלאות. וכך היה שם. לאורך כל הדרך, מתחילת ההריון, הכל היה תקין. עד לשבוע 25, שם נתבקשתי ע"י רופא הנשים לבצע בדיקת העמסת סוכר של 50 גרם. תוצאת הבדיקה היתה 143, הרופא שלא טרח כלל להיות עדין, היפנה אותי כמקרה חרום למרפאה להריון בסיכון גבוה בבית חולים בילינסון בפתח תקוה. והרי אני, רופאה אינני, לקחתי את ההפניה, וביקרתי במרפאה. סיוט ברחוב אלם-יותר סמפטי מזה. אז ככה, חייבת אני לציין עובדה אחת , נולדתי עם נכות בשתי רגליי, האבחנה הרפואית אשר תחתה הכתירו אותי, פרפלגיה ספסטית. כאשר רוב הזמן אני ישובה בכסא גלגלים. ברגע שראו אותי הרופאים בבילינסון ישובה על הכסא, הם אפילו לא נתנו לי צ'אנס לדבר, מיד קבעו תאריך לניתוח קיסרי, מבלי לבדוק, מבלי לנסות, מבלי לכבד ולו במעט כבוד את הרצון שלי. ולאורך כל המעקב הרפואי שהתנהל שם, שגרם לי תסכול של ממש, כמעט יצאתי מדעתי. הגעתי לשבוע 36, הסוכר מאוזן על ידי דיאטה, צירים מדומים החלו להירשם במוניטור, פתיחה אין בכלל, אך יש 70% מחיקה של צוואר הרחם, ואופס... הנסיך היקר, שוכן לו שם במשכנו, וממאן להתהפך, מצג עכוז, ושם, בכלל לא נתנו סיכוי,על היפוך לא היו מוכנים לשמוע כלל, שוב, רק בגלל שאני אישה נכה. אני עד היום לא מבינה את הקשר בין הפרפלגיה ברגליי לבין הרחם, שהרי כל הבדיקות הראו כי הכל תקין. כמובן שבשלב זה בבלינסון כבר אפילו הקדימו את התאריך לניתוח. ביום בהיר אחד, הפנו אותי מפורום אחר אליכם, ופה, מצאתי מעט נחמה, אני אומרת מעט, מאחר והחדירו לי בשטיפת מוח אכזרית כי רק בגלל שאני אישה נכה אין לי סיכוי ללדת בלידה וגינאלית. ופה, בפורום הזה, קראתי, התעניינתי, השארתי מספר הודעות, קיבלתי אינפורמציה, והגעתי לד"ר קנטי בבית החולים מאיר בכפר סבא. איש ניפלא ומדהים זה, ד"ר קנטי, קיבל אותי להיפוך, מבלי לייחס חשיבות לנכות שלי, מבלי לייחס חשיבות לסוכר, אלא לתת לי סיכוי שהעובר יתהפך ושאוכל ללדת בלידה רגילה. בשל מצבי הפיסי, רציתי להימנע מניתוח מאחר וההחלמה במצב כזה, ללא תנועה, היא קשה ביותר. ואתם, אנשים ניפלאים אשר קישרתם אותי עם מטפלים ניפלאים, שעשו את עבודתם נאמנה ובצורה המסורה ביותר, אכן סייעו לד"ר קנטי לבצע את מלאכתו הוא. לאחר טיפולי דיקור, ומוקסות, ותה פטל וסרפד, ועוד כל דבר אחר שניסיתי כדי לברוח מחדר הניתוח, לקח לו לד"ר קנטי חצי דקה בערך להפוך את העובר. ההיפוך הצליח, ורק שם, באותו הרגע הרגשתי את ההקלה מהחרדה שאפפה אותי. יצאתי משם בידיעה ברורה, כי שם אלד, בחדר הלידה הטבעית. מאותו רגע, הכל התפתח לפי הספר, אך במהירות רבה, עברו חמישה ימים מאז ההיפוך, אני לא יודעת אם היה מספיק זמן לעובר להתבסס באגן, יום שישי, לאחר אולטראסאונד, הוא עדיין עם הראש למטה והכל בסדר. בשעה 1 בלילה, הצירים התחילו להיות סדירים, היו כל 20 דקות עד שירדו ל-5 דקות, אך לא היו אלה עדיין צירי לידה, אלא המדומים. בכל זאת אמר הדולה המקסים גרגי, בואי להיבדק, נסענו למאיר, התחברנו למוניטור, אכן יש צירים ויש פתיחה של אחד וחצי, אמרו לנו לחזור בעוד כמה שעות, וחזרנו הביתה. בשעה 5 בבוקר, התעוררתי מתוך שינה, משהו קרה, ואחרי 15 דקות שוב זה קרה, אז הבנתי שאלה הם הצירים האמיתיים. היה שם כאב מה, אך לא כמו הצירים המדומים, התקשרתי שוב לדולה המקסים, גרגי, זה הגיע, יש צירים אמיתיים, ועוד אני מדברת איתו בטלפון, אני מרגישה מיים יורדים, זה היה חלק קטן של מי השפיר, כך חשבתי לעצמי, הם היו לבנים, שקופים, וללא ריח של שתן. הגענו שוב למאיר כפ"ס, שוב מוניטור, אך הפעם זה יותר קשה, החדר המנטר היה קטן למדי, אי אפשר היה לזוז, והצירים התחילו להציק, וכאן, הכל התפתח לו לפי הספר, הפקק הרירי ירד לגמרי, הצירים ממש צירים, והרופא בודק ויש פתיחה של 4 וחצי, ואני הכי מאושרת בעולם, יש הכל, הלידה מתחילה, ואני רק רוצה לעבור לחדר הלידה הטבעי. אנחנו מבקשים אך הרופא אומר לא, המוניטור לא מספיק משכנע אותי, ולפי דעתו, הראש היה גבוהה מדי והעובר כנראה לא נכנס לתעלת הלידה. ואנחנו, מנוטרים, בקושי יכולים לזוז, ואני מתפללת, מדברת לעובר שברחמי, בבקשה ילד, תמצא את הדרך, בוא לזרועותיי, והכל מתגבר. הצירים הפכו להיות כמעט כל דקה, והפתיחה כבר כמעט 8 ואז הכל השתבש לו. המיים פקעו, כמעט שחורים, כולם פתאום נכנסו לכוננות חרום, חיברו אותי למוניטור ואגינאלי ישירות לראש של העובר, אני רק זוכרת כי שמעתי את הדופק הולך ונחלש. יש מצוקה עוברית שמעתי את הרופא אומר, חייבים להוציא אותו תוך 3 דקות. שם, משהו קרה לי, איבדתי את החלק הזה של הלידה, הכל היה כל כך קרוב, כל כך ללא התערבות כירורגית, ללא אפידורל, ללא פיטוצין, כלום, עברתי את הכל והתמודדתי עם הכל, אלוהים, רק לא ניתוח. אך הנסיך הקטן, משום מה בחר לבוא בדרך זו לעולם, הובילו אותי לחדר ניתוח, הרדימו אותי, והצילו את חייו וחיי. הוא נולד ביום שבת, שעה 11:35, במשקל 3,510 ק"ג, ויפה תואר. ואני, לאחר ניתוח לא יכולתי לזוז, הנכות שלי קיימת, ופגיעה בשרירי הבטן מקשה יותר את התנועה. לא יכולה לזוז, הרגשתי את הרגליים שלי משותקות כאילו אני אחרי אפידורל. והבן, היכן הוא? מה איתו? אני רוצה לראות אותו, אני מבקשת, בוכה, מתחננת לרופאים שיביאו לי לראות את הבן שלי. הטראומה האמיתית היתה הניתוק, מרגע ההרדמה עד לרגע שבו ראיתי את הנסיך בפעם הראשונה. רק לאחר 48 שעות איפשרו לי לראות אותו. אני עוד לא ידעתי את הפרטים, לא ידעתי מה היה שם, רק רציתי לראות אותו. לקחו אותי למחלקת הפגים, ואני לא הבנתי למה הוא בפגיה. הרי אמרו לי שהוא גדול. אז הסביר לי רופא כי הוא שאף מקוניום, והוא בהשגחה צמודה על הנשימה שלו, וכמו כן הוא סבל מסוכר נמוך מאד ולכן הוא מקבל עירוי עם גלוקוז ואנטיביוטיקה לאיזון. כשהגעתי ליד העריסה הקטנה שלו, ראיתי רק צינורות ומחטים מחוברים ותקועים לו בגוף הקטן הזה. והתחלתי לבכות, לא יכולתי לראות את זה. זה היה מחריד. אך כולם שם הרגיעו אותי שהוא בסדר, שהוא נושם בכוחות עצמו, והוא יציב, והוא עירני והכל בסדר וזה רק כדי לייצב את מצב הסוכר ולעקוב אחרי הדופק שלו. המראה הזה, לאחר 48 שעות של ניתוק מוחלט, זיעזע אותי, אך אני חייבת לציין, כי הצוות הרפואי שם במאיר היו צוות לעניין. כולם חיבקו, ועודדו, והסבירו, ותמכו, והכי הכי אמרו לי שזה בסדר לבכות, וכמה שיותר תבכי. את רגע הפרידה מגרגי הדולה שהיה איתי אני לא זוכרת. הרבה דברים חסרים לי, וכנראה הבכי היה מעין התאבלות על משהו שנעלם. אני רק זוכרת כי נגעתי בבטן שלי, הוא לא היה לידי, וגם לא היה שם יותר, הוא כבר לא בבטן, אני לא מרגישה את התנועות שלו, משהו כל כך חסר. משהו כל כך עצוב. לרגעים חשבתי שאני מפתחת סממנים של דיכאון לאחר לידה. וזה היה די מלחיץ אפילו במחשבה. כשהיה לי האומץ להחזיק אותו בפעם הראשונה בידיים, ולהבין שהצינורות שמחוברים לגופו אינם מכאיבים לו, נרגעתי. החזקתי אותו, הבטתי בו, ואני עוד לא מאמינה שאני אמא. שהבן היקר הזה הוא בשר מבשרי, הוא גדל בתוכי 38 וחצי שבועות. שם היה רגע של חיבור, אליו, וחזרה לעצמי. עדיין חסר לי המון, עדיין אני רגישה למדי, עדיין אני בוכה הרבה, אפילו עכשיו כשאני כותבת הדמעות מציפות. אני היום בבית, את הבן היקר ישחררו בע"ה ביום ראשון. ואני מרגישה מאד לבד. כן, עשיתי הכל כדי להימנע ממצב כזה של ריחוק וניתוק מיותר. אך כנראה שהחיבור בנינו צריך היה לבוא ממקום אחר. אני יודעת שהכל יחלוף לו, אני יודעת שברגע שאני אביא אותו הביתה אני אהייה מאושרת. אני כל כך מחכה לרגע הזה. אני יודעת גם כי אילו לא היו לי את השעות המעטות האלה של שקט לא הייתי יכולה לספר לכם את הסיפור שלי. והנה אני כאן, משתפת את כולכם ברגעים קשים מצד אחד, אך ניפלאים מצד אחר. ושוב רוצה להודות לכולכם על הכל על כל מילה, על כל קשר שעזרתם לי ליצור על הכל אתם פשוט ניפלאים קבלו חיבוקי ענקי משנינו. אוהבים אתכם (מקוה כי לא היה ארוך מדי ומתיש) ואם כן, אתכם הסליחה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 5/7/2002  21:40 בת חן היקרה והאמיצה בצורה שלא תאמן - דיאנה 5/7/2002  21:41 וואו... כל כך מרגש... מזל טוב גדול לכם, בת חן יקרה! - טובה קראוזה 5/7/2002  21:57 בת חן, את אמא אמיצה וגיבורה ואת יכולה להכל! המון מזל טוב, המון טוב. ל"ת - יסמין 5/7/2002  22:15 כל כך מרגש! מאחלת לכם שמרגע זה ואילך הכל ילך בדיוק כפי שתרצו. המון מזל טוב ורק אושר! ל"ת - אור2 5/7/2002  22:19 המון מזל טוב לך בת חן!את גיבורה אמיתית (לת) - מרינה של נועה 5/7/2002  22:55 מזל טוב, החלמה מהירה ושלמה לשניכם ורק בריאות ואושר מכאן והלאה! (ל"ת) - ענת ב 5/7/2002  22:56 בת חן היקרה - יעל.ש 5/7/2002  23:52 בת חן יקרה, את נהדרת! מזל טוב ואושר רב מכאן ועד בכלל - דנה השניה 6/7/2002  0:4 בת חן יקרה - איריס גוב 6/7/2002  10:15 בת חן יקרה, העברת בי צמרמורת של התרגשות, המון מז"ט ואושר ובריאות לשניכם.לת - רויטל 6/7/2002  10:37 כל הכבוד! - - דנה 6/7/2002  13:7 בת חן יקרה, המון מזל טוב, בין המילים הכתובות זורם לו נהר של אופטימיות - אסנת ש. 6/7/2002  13:21 המון מזל טוב! איזה סיפור מרגש עם סוף טוב! הרבה אושר ונחת ל"ת - כלבובה 6/7/2002  21:28 בת חן יקרה, מזל טוב גדול! אושר, בריאות ואהבה רבה לך ולנסיך שלך (ל"ת) - Efrat_L 6/7/2002  22:46 בת חן יקרה, אני כל כך שמחה שבעוד כמה שעות כבר יום ראשון וכבר תוכלי לקחת את בנך! היו בריאים ומאושרים, ספרי על התפתחות בנך כשיהיה לך זמן. מזל טוב! ל"ת - דובת גריזלי 6/7/2002  23:25 בת -חן מזל טוב - מיכל ד.מ. 7/7/2002  0:28 כל הכבוד על הכוחות ותעצומות הנפש, בא לי לבכות על הניתוק - אמא 10 7/7/2002  0:29 קשה למצוא מילים. החלמה מהירה וחיבור נצחי (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ 7/7/2002  0:38 נשמות יקרות וניפלאות - בת חן 7/7/2002  2:20 בת חן אמיצה ויקרה, מעכשיו זה רק את והוא מחובקים... - ענבל ל 7/7/2002  10:54 לבת-חן המון מזלל-טוב, התרגשתי לקרוא את סיפורך ואני מברכת שאתם שניכם בריאים ושלמים. תהני מהאמהות שלך, ציונה (ל"ת) - ציונה 7/7/2002  20:25 בת חן היקרה. את הדוגמה והסמל לכך שהנכות היא רק מילה. הבריאות מקיפה אותך - הדס 8/7/2002  13:16 בת חן ניפלאה, דמעות בעיניי. שיהיה לך אושר גדול ובריאות לשניכם. באהבה ל"ת - חגית 19/8/2013  12:59 בתחן היקרה שלום! (ל"ת) - מור 19/8/2013  13:2 בתחן היקרה שלום! - מור

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש