|
1/8/2002 18:55
|
ריני (מרינה)
|
מאת:
|
סיפור הלידה של איתי (אילנה בהתאם להמלצתך..)
|
כותרת:
|
ואוו מאיפה להתחיל...
קודם כל הבהרה - אני לא מהמטיילים בטבע (לא שיש לי משהו נגדם), לא צורכת תרופות הומאופטיות ולא חיה על אוויר הרים צלול כיין ובכל זאת אחרי הרבה התלבטויות החלטתי ללדת בבית - אני שכל כך לא קשורה לכל מה שקשור לטבע ולטבעי! לא יודעת למה, זה פשוט נראה לי הדבר שיש לעשות. החלטנו ללדת בעזרתה הטובה של אילנה שמש בביתנו.
האולטרסאונד בסוף שבוע 37 הצביע על עובר קטן יחסית במשקל 3.400 (יופי טופי - לידה קלה), אך אילנה שהגיעה אלינו מקץ כמה ימים ומיששה את ביטני (הענקית יש להוסיף) פסקה שיש שם לפחות 4 קילו המחכים לפרוץ אל אוויר העולם! זה היה ביום רביעי, אמצע שבוע 38. לא יודעת למה, אולי בגלל תחושה מוקדמת ולא מודעת הזמנו את הציוד של הילד ביום המחרת, יום חמישי כדי שיביאו אותו אלינו ביום שישי.
יום שישי בערב (שבוע 38 ו-6 ימים) הבטן מתקשה כל 10 דקות, התחושה לא מלווה בכאבים (ומה גם שלא קיבלתי את השילשול המיוחל - אתן מבינות בתור אחת שסובלת באופן כרוני מעצירות באמת ובתמים חיכיתי לכך בכיליון עיניים ומעי) וגם לא תקף אותי אינסטינט הקינון (וזה באמת לא מפתיע בהתחשב בעובדה שכבר מזמן הפסקתי לנקות את הבית ולדאוג לו...) אנחנו מטיילים עם הכלבה בחוץ, צח ממשש לי את הבטן ושנינו מחליטים שלא לתהות על מקור ההתקשויות (אילנה הזהירה אותנו מצירי ברקסטון היקס שבעתיים רופאת הנשים שלי רצתה לשלוח אותי לביה"ח) ואני הולכת לישון בחצות.
בשלוש לפנות בוקר אני מתעוררת עם בריחת שתן מאסיבית (גוועלט איבדתי את השליטה על הסוגרים!) אני יורדת אחר כבוד לקומה הראשונה (ביחד עם הכדור הטוב) ומספרת לצח (שנשאר ער כל הלילה על מנת לצפות ב- N.B.A) שאישתו הפכה לפישרית שחבל על הזמן. על מבלה מעט על הכדור וברגע שאני קמה שוב - זרימה בלתי נשלטת. אני רצה לשירותים ומביאה לצח את הפד. "זה לא שתן" הוא קובע ואני בכל זאת מתעקשת "בורח לי פיפי" (יש לקרוא זאת ביבבה).
בינתיים ההתקשויות של הבטן הופכות להיות יותר קרובות והפלא ופלא הן מתחילות לכאוב (האם זה זה..?)
צח רוצה לקרוא לאילנה, אבל רחמונס השעה 3 ו- 30 לפנות בוקר.
אכן התיזמון הוכיח כי מדובר בצירים שנשכו כדקה והופיעו כל חמש דקות. בשלב זה נגמר כבר המשחק השני והשעה הייתה 5 וחצי לפנות בוקר. צח עושה את הצעד ומתקשר לאילנה שמגיעה אלינו מקץ שעה.
כולנו עולים למעלה לבדיקה והפלא ופלא יש לי פתיחה של שלוש אצבעות (היפ היפ הוריי!) אילנה רואה כי אנו מסתרים מצויין והולכת לישון. אני מתנענעת על הכדור (שאני הקאוצ' פוטטו אלך?!) וצח תומך בבטני ובגבי בזמן ציר. השעה כבר 10 ושלושים וצח שלא ישן כל הלילה מתחלף עם אילנה.
בשלב זה הכאבים מתגברים וגם הזיכרון שלי לגבי האירועים הולך ודועך. אילנה מנסה עימי מספר תנוחות ולבסוף ממליצה על האמבטיה - אמחייה. המים בהחלט עושים לי את זה ואני נמסה. הכאב בגב כבר לא מורגש ורק הבטן מוסיפה לכאוב. אני מכוונת את המים אל הבטן ומאמינה בכל כוחי כי אני נפתחת ונותנת לצירים לעושת את שלהם. אחרי מס' שעות המים בדוד נגמרים (מה כבר?) ואני יוצאת מהאמבטיה ואילנה בודקת אותי שוב - ואוו פתיחה של 6 ס"מ - אני יכולה לעשות זאת!
לאחר כ- 40 דקות בהם אילנה תמכה בי על הכדור המים בדוד שוב חמים ואני חוזרת לאמבטיה. בשלב זה אני כנראה באמת בסוטול טבעי - חלק מהזמן אני מתפלאת איך אני אפילו לא מגבירה את קצב הנשימה עם הציר, אני מדמיינת כל מיני דברים - בעיקר אני מפתחת סיפור המשך לספר שבדיוק סיימתי, ובגדול הוזה רוב הזמן, אני שומעת את אילנה וצח מדברים, מידי פעם הם שואלים אותי שאלות ואילנה בודקת את הדופק של איתוש, אבל הכל עובר לידי ואני מרגישה שאני ממש לא שם איתם. בשלב זה אילנה מחליטה לבדוק פתיחה - שמא אני נהנית יותר מידי מהמים והצירים לא מקדמים דבר - אך לא הפתיחה היא בין 7 ל-8 ס"מ ואני מקבלת O.K. להשאר במים. אני שותה המון ואילנה מטפטפת לי רסקיו רמדי מידי פעם. כך עובר לו הזמן והמים שוב נגמרים (לא לפני שאני מתזזת את אילנה כל 10 דקות שתגביר את מידת החום של המים ותפתח ותסגור את המזגן כל רבע שעה)
המים כאמור נגמרו ואילנה מנצלת הזדמנות זאת כדי לבדוק אותי - הבדיקה מגלה פתיחה של 10 ס"מ (הו מאמא) ואילנה שולחת אותי לשירותים להתאמץ ולדחוף כמו לקקי. אחרי כרבע שעה שבהם הצירים הפכו לרצון אז (סילחו לי על הביטוי) לחרבן בטירוף אילנה אומרת לי שאני חייבת לצאת כי הלידה ממש קרובה. אני נעזרת באילנה וכורעת בין רגליו של צח. אחרי מס' צירי לחץ וזמן שנראה לי כמו 5 דקות (20 דקות בפועל) אילנה אומרת לא לדחוף ולנשום נשימות קצרות. צח מחזק את דבריה ולוחש לי באוזן "תעשי כמו ללי" (הכלבה שלנו - שידועה בנשימותיה הקצרות והמהירות). פתאום אילנה מכריזה שהראש בחוץ ואני רוצה להרגיש, אילנה אומרת לי להושיט את היד ואני אכן מרגישה משהו רך ורטוב (וואוו!!!!) בתוך רגעים אני מרגישה את הראש הקטן שלו מסתובב בתוכי ואילנה אומרת לי לדחוף עם הציר הבא.
וואאוו - אין לי מילים - אני מרגישה את הגוף שלו נפלט מתוכי ובתוך שניות הוא מונח עליי כחלחל ודמי גדול ומחרחר. קסם. פלא.
הוא אינו צורח - ילד קסם למן ההתחלה. כולנו על המיטה מתענגים על איתי ואני מנסה להניק אותו. בזמן זה אילנה בודקת אותי ומגלה קרע . כן היצור האהוב הזה מסתבר להיות תינוק גדול במשקל של 4.150, אשר כתפיו ככתפיי אביו גדולות ורחבות ומסתבר שקרעו אותי בדרכו החוצה.
אך בשלב זה כל זה אינו רלוונטי אנו באמת ובתמים מתענגים על איתי וכאב התפירה פחות מורגש.
אח"כ היינו בבית חולים, ואז היה גם זמן הריפוי של התפרים, ועוד כל מיני כהנה וכהנה - אך כל זה נראה כה לא חשוב לעומת הפלא שאני רואה לצידי יום יום.
אין לי מילות סיכום וגם לא תובנות ללידות הבאות או לאלה שתבאנה אחרי - חוץ מזה שזה אפשרי. שום דבר הוא לא גדול מידי עלינו ואנו יכולות לכל. העוצמה שטמונה בכל אחת מאיתנו מתגלה לנו בלידה, ואין זה משנה אם הלידה היא טבעית או מלווה בשיכוך כאבים, הלידה פותחת בפנינו דלת לעולם אחר.
לכל אחת עולמה שלה.
אני מאחלת לכל אחת את לידת חלומותיה, מחזקת את ידיכן שזה אפשרי - לא קל, אך אפשרי.
וזהו שיהיה לנו רק טוב!
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
