פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
19/8/2002 8:33 אבאטר מאת:
סיפור הלידה של נדב - ארוך מאד מאד + מסקנות
כותרת:
ראשיתו של סיפור באחריתו, חודשים רבים של ציפייה והכנה הגיעו לקיצם ביום ראשון 4 באוגוסט 2002, בשעה 15:45 (והנה מתחיל לו שלב חדש). לאחר 27 שעות של צירים נולד נדב במשקל של 3626 גר' ובגובה של 54 ס"מ.

הצירים החלו בדיוק בתאריך המיועד ללידה, עם סיום השבוע הארבעים, ביום שבת ה 3 באוגוסט בשעה 13:00, עת אני עסוק בעבודות שיפוצים בביתה של חמותי. כששבתי הביתה אמאטר ישבה על הספה והביטה אלי בחיוך "אני חושבת שהתחילו הצירים" היא אמרה. מיד שטף את גופי נחשול רב של אדרנלין "את בטוחה? מתי? באיזו תדירות? כואב לך?" שאלתי בערבוביה. בשלב זה הצירים היו בתדירות של כל 5 דקות למשך כשלושים שניות. בין ציר אחד למשנהו התחלנו להתכונן לנסיעה לבית החולים. אמאטר מכריזה על תחילת ציר, אני מפעיל את שעון העצר למדידה וחוזר חלילה. מאחר והצירים היו עדיין "נעימים" החלטנו להמתין עד שעוצמת הצירים תתגבר לפני שנסע לבית החולים. אני עושה מקלחת כדי לקבל את פני בני בסבר פנים רך ככל האפשר ומכניס לתיק דברים שהשארנו לרגע האחרון. השעה 16:00 כולנו מוכנים לתזוזה. נפרדנו לשלום מהכלבה, מבטיחים לשוב עם אח קטן בעוד מספר ימים, ושמנו פעמינו לכיוון בית החולים בילינסון.

בדרך הימרנו לגבי מצב הפתיחה, האם יאמרו לנו ללכת ולשוב בעוד שעתיים או אולי נופתע לגלות שאמאטר כבר בפתיחה מלאה והתינוק כבר מוכן ליציאה וכל מה שנותר זה מספר לחיצות והוא בחוץ.

לאחר שעה של מוניטור, הגיע רופאה והכריזה "יש לך פתיחה של שתי אצבעות". למרות שזו לא הייתה פתיחה מלאה שמחנו, הלידה החלה. מעכשיו זה רק עניין של כמה שעות עד שהעובר יהפוך לתינוק. "אתם יכולים ללכת הביתה ולשוב כשהלידה תתגבר או לעשות סיבוב למשך שעתיים ולחזור לבדיקה" היא אמרה. החלטנו להישאר ולשרוף שעתיים.

על מנת להאיץ בפתיחה עלינו 16 (4X4) קומות שלאחריהן צעדנו לקניון הסמוך שם אני אכלתי מקדונלד (כי ידעתי שהתהליך ימשך לפחות כל הלילה) ואמאטר חווה צירים ומחכה בסבלנות שאסיים. השעה כבר 20:30 וזה הזמן לחזור להיבדק. אני (כאופטימיסט מטבעי) קיוויתי שמאמצינו נשאו פרי ושהפתיחה גדלה לארבע אצבעות. הגענו לבית החולים ושוב מתחילה הפרוצדורה – מוניטור צירים למשך כשעה (לא היה רישום רציף) ולאחריו בדיקת רופאה. "אין שינוי" היא מכריזה "שתי אצבעות, תעשו סיבוב נוסף ונבדוק עוד שעתיים".

הצירים כבר מזמן פסקו להיות "נעימים" והחלו ממש להכאיב לאמאטר. יצאנו לעוד מסע של הליכה וטיפוס נואש במדרגות כדי לסייע ולו במשהו לפתיחה. בשלב זה הצטרפה אלינו אמא של אמאטר ואנחנו מחכים בכניסה, סופרים את הדקות ומביטים באמאטר. היא מסתובבת בחוסר נחת במסדרונות כשהצירים משתקפים היטב בפניה. בשלב הזה, הפיסיובול (שהוצא מאובק מחוסר שימוש ממחסני חדר היולדות) חדל להיות אפקטיבי ואמאטר מנסה תנוחות שלמדנו בהכנה ללידה על מנת להקל על הצירים.

בדיקה שלישית והפעם על ידי הרופא הבכיר במשמרת שהחליט שהגיע הזמן להיכנס לחדר לידה ולהתחבר לאפידורל – לפי בקשת אמאטר. המיילדת מתחילה להכין את אמאטר לאפידורל אך היא לא מוצאת את הוריד על מנת להכניס את העירוי. ניסיונות/דקירות חוזרים ונשנים שלה עולים בתוהו ואני עומד בצד מתבונן אחוז חלחלה. "היא מנקבת לה את כל היד" אני חושב לעצמי ומרגיש איך הנשימה קשה עלי. המיילדת נואשה וקראה לרופאה שבמבט נחוש הביטה לזרועה של אמאטר, חידדה את עיניה והחדירה את העירוי ישירות לווריד. הנשימה חזרה אלי ופתאום חשתי בחילה, חשתי איך המקדונלד מלפני שלוש שעות עושה דרכו חזרה מעלה. התחלתי לתרגל נשימות ממושכות כפי שלמדנו בקורס ההכנה ולאחר דקתיים הוקל לי ועברנו לחדר הלידה.

מקלחת חמה מקלה על הכאבים ואמאטר לאחר 12 שעות צירים (השעה כבר 01:00) מקבלת אפידורל בטפטוף. גם החדרת האפידורל מצריכה ניסיונות רבים עד שעל סף ייאוש ולאחר שהרופאה דקרה את כל החוליות פרט לאחרונה, מצליחה הרופאה להחדיר את האפידורל לעמוד השדרה ותוך 5 דקות כאבי הצירים נעלמים ואת מקומם תופס רעד חזק בכל הגוף, משהו שמזכיר התקף אפילפסיה בינוני. הרופאה המרדימה מסבירה שזו תגובה לאפידורל ושאין ממה לחשוש. אמאטר לא פוצה פה, לא בוכה ואפילו לא מתלוננת. היא אומרת שלא איכפת לה לרעוד כל עוד היא לא חשה את הכאבים. מיילדת מספר 1 (לורה) בודקת את אמאטר ומכריזה על פתיחה של 3 אצבעות. אנחנו שמחים על ההתקדמות בלידה ומצפים לבאות. אמאטר מנסה לנוח אך מתקשה להירדם בשל הרעידות ואני עובר ממצב של ישיבה לאחוז בידה של אמאטר לשיטוט בחדר. עוד שעה חולפת ויולדת מס' 1 בודקת פתיחה ומכריזה על 5 אצבעות ושוב רף השמחה והציפייה עולה עוד קומה. על מנת לזרז את הלידה המיילדת מבצעת פקיעת מי שפיר על ידי שריטה שהיא עושה עם מכשיר שנראה כמו מסרגה. מי השפיר נשפכים החוצה ומיילדת מס' 1 אומרת שהמים עכורים ושהיא תצטרך להזמין רופא ילדים שיהיה נוכח בקבלת התינוק. הסתבר שהתינוק עשה קקי ושלפני הנשימה הראשונה צריך לשאוב את הנוזלים מפתחי הנשימה. בינתיים אנו שומעים את צרחות היולדות מהחדרים הסמוכים ומתקשים להבין מדוע אין הן לוקחות את תרופת הפלאים שמעלימה כל כאב (מודעים ליתרונות והחסרונות של השימוש באפידורל וכל אישה כדרכה תעשה אבל בשלב זה אנו מנסים לחזק את ההחלטה שלנו והצרחות לעומת השלוה של אמאטר מחזקים את ההחלטה). עוד שעתיים והמיילדת מברכת אותנו על ההתקדמות היפה "כבר 7 אצבעות, עוד מעט נעבור ללחיצות". הרופאים מתחלפים, עוד זה הולך וזה בא מחטט באצבעותיו, מביט במוניטור ורושם בתיק הרפואי. הנה בא הרופא הבכיר החדש במשמרת, מכניס אצבעותיו ופולט "ארבע אצבעות". אמאטר, אמא של אמאטר ואני מביטים בו בפה פעור "אבל מיילדת מס' 1 אמרה שזה 7 אצבעות" אמרנו פה אחד. "אולי היא בדקה בזמן ציר שמרחיב את הפתיחה", הוא הסביר "בכל מקרה כרגע זה 4 אצבעות". אנחנו מנסים להסתכל על שליש הכוס המלאה ומעודדים את עצמנו שבכל זאת יש התקדמות ביחס להתחלה וגם אם בציר זה 7 אצבעות אז זה עדיין סימן חיובי. מיילדת מס' 2 (חיה) שהגיעה בשעה 07:00 מחזקת את בדיקת הרופא הבכיר בקובעה שהפתיחה היא של 5 אצבעות. הזמן חולף ואחותה של אמאטר מצטרפת לצוות הרחב (3 מלווים בחדר לידה), מביאה מזון לי ולסבתא שבדרך. הרופא הבכיר מבצע הערכת משקל ידנית וקובע שהתינוק במשקל 4200 גר. אנחנו מסבירים לו שהערכת המשקל שנעשתה אמש במוניטור היא של 3600-3700 וזה תואם לכל הערכות המשקל שנעשו לאורך מעקב ההריון. הרופא קורא למיילדת מס' 2 ואומר לה "בואי תעשי הערכת משקל, נכון שהתינוק גדול מ 4 ק"ג?". המיילדת ממששת ואומרת "אין ספק, לפחות ארבעה ק"ג" (כאילו היה ספק שהיא תחלוק על דעת הרופא הבכיר).

בשעה 12:30 לערך עם פתיחה של 8 אצבעות השפעת האפידורל מתחילה להתפוגג ואמאטר מרגישה חום וגירודים בגופה. בניסיון להוריד את החלוק היא מנתקת את האפידורל והמיילדת קובעת שלא ניתן לחבר אותו מחדש (מחשש לזיהום) אלא צריך להתחיל מחדש ולשם כך צריכים להזמין רופא מרדים שעסוק בינתיים בחדר אחר. אנחנו קוראים לרופא הבכיר שינסה למצוא פיתרון מהיר לחידוש האפידורל שכן ככל שהדקות חולפות הכאבים מתגברים והופכים לבלתי נסבלים. הוא מנסה לשכנע אותנו שעדיף בלי אפידורל משום שכך אמאטר תוכל לקחת חלק פעיל יותר בשלב הלחיצות ולקצר את השלב השני. בעודנו ממתינים לרופא המרדים שיתפנה מגיע לביקור מנהל המחלקה, הרופא המטפל של אמאטר. הוא בוחן את המצב וקובע שגם הוא ממליץ לא לקחת אפידורל. אמאטר מסתכלת אלי בעיניים חסרות אונים "מה לעשות" , היא שואלת. "רק את יכולה להחליט", השבתי, "זה הגוף שלך ורק לך יש את הזכות להחליט". "אני רוצה אפידורל" היא אמרה נחרצות.

יצאתי החוצה והודעתי לצוות שאנחנו הולכים על אפידורל. 10 דקות מאוחר יותר, מגיע הרופא המרדים ואנחנו יוצאים החוצה עם תחושת הקלה שהנה הכאבים הולכים להעלם. אני נשען על הקיר, מנסה להקשיב למתרחש בפנים. הרופא מזדעזע מכמות הדקירות על גבה של אמאטר ומטיל ספק ביכולתו לחבר אותה לאפידורל "אתה תצליח" אמאטר מעודדת אותו. שקט לכמה שניות ואז אני שומע את הרופא "תדעי לך שהצלחתי רק בגלל הקימור הנהדר שלך".

האפידורל בפנים ואני מרשה לעצמי להיכנס חזרה לחדר. הרופא ממתין 2 דקות ובודק את השפעת האפידורל. אמאטר מרגישה הכל ונראה שהאפידורל לא משפיע. הרופא שרחמיו נכמרו על אמאטר מסביר שהוא נתן מינון גבוה של אפידורל ולמרות זאת הוא מוסיף זריקה ישירות לעמוד השדרה על מנת להחיש ולהעצים את ההשפעה של האפידורל אולם ללא הועיל. האפידורל הגיע מאוחר מדי בשלב צירי הלחץ וכעת לא נותר לנו ובעיקר לאמאטר אלא להתמודד עם לידה טבעית עם כל הכאבים הכרוכים בכך.
חילופי משמרות, מיילדת מס' 3 (אירנה) מקבלת תדרוך לגבי התקדמות הלידה. "זו לידה ראשונה, תינוק גדול, סביר להניח שזה יגמר בואקום או מלקחיים". מיילדת מס' 3 מציגה את עצמה ונעלמת לדקות ארוכות. אני פקעת עצבים, לא מרוצה מהדרך בה הרופאים והמיילדות מנהלים את הלידה של אמאטר, מבחין ברופא הבכיר שחולף במסדרון ומבקש ממנו להיכנס. אני מסביר לו את חוסר שביעות הרצון מדרך ניהול הלידה ומביע את החשש שלי מכך שהם מדברים בשלב כה מוקדם על לידת ואקום על סמך הערכת משקל לא מבוססת. "אם בשלב זה אתם מדברים על אפשרות של לידה עם ואקום/מלקחיים אין לי ספק שהאפשרות תהפוך למציאות". הוא מנסה להרגיע אותי שאנחנו נהיה חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות ושאם יש לנו הערות/שאלות שלא נהסס לפנות אליו או למיילדת.

קשה לי לומר שהוא הצליח להרגיע אותי אולם עצם העובדה שהעברתי אליו את המסר נתנה לי תחושה של ביטחון שהחלטה אם תתקבל ללידה לא טבעית תתקבל לאחר שימוצו כל האפשרויות האחרות מבלי לסכן את חיי אמאטר או העובר.

השעה 14:00 יש כבר פתיחה מלאה ושוב חוזר לביקור הרופא המטפל של אמאטר. עורך בדיקה קצרה ויוצא החוצה. אני שומע אותו משוחח עם הרופא הבכיר החדש ומברר מי נמצא במשמרת ונותן הוראות. תוך 5 דקות התחלף הצוות שטיפל באמאטר ומיילדת מס' 4 (מירה) נכנסת לחדר. היא עושה רושם של מיילדת מאד מקצועית ונעימה ומשרה בנו תחושת ביטחון. היא מעיינת בתיק הרפואי ומתיישבת למרגלות רגליה המפושקות של אמאטר. מאותו רגע היא לא עזבה את החדר ובהמשך הצטרפו מיילדת נוספת ורופא מיילד כדי לסייע. סבתא מושכת את רגל שמאל, אני את ימין ואמאטר לוחצת בכל מאודה עם כל ציר. הצירים מגיעים בתכיפות ואמאטר לא יכולה להפסיק ללחוץ. הרופא לוקח את סבתא הצידה ומסביר לה שאמאטר צריכה לנוח בין הצירים וללחוץ רק בזמן צירים אפקטיביים על מנת לאזור כוחות ל money time. אמאטר לא יכלה לנוח, כל ציר ולו ה"קטן" ביותר גרם לה כאבים שלוו בלחיצות מצידה, היא פשוט לא יכלה להפסיק ללחוץ. השעה 15:00 ושתי רופאות ילדים כבר נמצאות בחדר מוכנות לקבל את הלידה. השערות של בני כבר מבצבצות ואמאטר עוצרת נשימתה, הופכת עם כל ציר לבוכנה שדוחפת במלוא הכוח. התרגשות גדולה אוחזת בי, הנה עוד מעט בני בכורי יגיח לאוויר העולם. אני מבחין במיילדת שאוחזת במספרים מתכוננת לבצע חתך חיץ. "הנה יורד לטמיון עיסוי יומי של 6 שבועות", אני חושב לעצמי. היא ממתינה לציר הבא ומבצעת את החתך. אני מסיט את מבטי כדי לא לראות. היא לא ניסתה אפילו למנוע את נחתך, לא קומפרסים חמים וגם לא עיסוי למרות שהבאנו בקבוק שמן נבט חיטה חדש. החששות שלי התממשו – הם נפלו קורבן לקונספציה של תינוק גדול. אני לא יכול להאשים אותה, אני מניח שבמקומה עם הנתונים שבידיה הייתי נוהג אותו הדבר. שהרי תינוק גדול יגרום נזק רב יותר ביציאה בלי חתך מאשר עם חתך מבוקר.

המיילדות מעודדות את אמאטר על העבודה הנהדרת שהיא עושה, עוד קצת ועוד מאמץ והראש כולו מגיח החוצה. איזו התרגשות!!! אמאטר נושמת ביתר קלות כבר, עוד מעט זה נגמר. התהליך נעצר למספר דקות עד שרופאות הילדים תנקזנה את הנוזלים מפתחי הנשימה של בני. "עוד שתי לחיצות והוא בחוץ" נתנה המיילדת את האות לחידוש הלחיצות. אחת, שתים והנה הכתפיים כבר בחוץ. איזה מחזה מדהים! אחרי הראש יצא גוש שדומה לפלסטלינה בגוונים של לבן, כחול וסגול ושנייה לאחר מכן נשלפו מהגוש הזה 4 גפיים ארכות – התינוק שלנו. התינוק נלקח הצידה כדי שרופאות הילדים יוכלו לבדוק ולנקות אותו ובזמן הזה אני מביט אל אמאטר בהערצה, עשית את זה. את גיבורה.

המיילדת מגישה לאמאטר את בנינו, עטוף בחיתול לבן. דמעות זולגות מעיני ואני מושיט יד לבני בפעם הראשונה ויודע - עוד צפויות לנו פעמים ראשונות רבות יחדיו. אמאטר מגישה לי את בני "תחזיק אותו" היא אומרת. אני אוחז בו בהתרגשות עצומה, קולט לא קולט שאני אבא ומתוך כל סערת הנפשות, באה מיילדת ולוקחת אותו ממני ומבקשת אותי להתלוות אליה לתינוקיה.

זהו, הסתיימה הלידה הארוכה על כל הדרמה שבה וכעת כל שנותר הוא להתאושש מהטראומה – שכן זו בהחלט חוויה טראומטית (נפשית) עבורי ועוד יותר (גם פיסית) עבור אשתי, לעקל את עובדת היותנו הורים ולהתחיל בחיים חדשים כמשפחה של ממש.


מסקנות:
1. כמו כל דבר בחיים תכנונים לחוד ומציאות לחוד. אין זה אומר שלא צריך לתכנן ולעשות לפני. במבט לאחור, טוב שהתכוננו וטוב שלמדנו כי הידיעה נותנת לנו את האפשרות לבחור ויותר מכך להבין את המתרחש לנו וסביבנו. וגם אם בסופו של דבר המציאות מכתיבה משהו אחר, אנו עם עצמנו יכולים לחיות בשלום ביודענו שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו ושמבחינתנו עשינו את הטוב ביותר. אז לא השמענו מוסיקה מרגיעה, לא הדלקנו את הנר בריח תפוזים ובסוף כן היה חתך. אז מה? אנחנו בחרנו את הדרך. אנחנו החלטנו ללדת בבית חולים בלידה שמראש לא תוכננה להיות טבעית טהורה. בעצם החלטה ללדת בבית חולים, קיבלנו על עצמנו את ההשלכות הנובעות מלידה בסביבה רפואית קונבנציונאלית, במקום שמעודד באופן מוצהר חתך חיץ מבוקר על מנת למנוע קרעים פנימיים.

2. אסרטיביות, אסרטיביות ושוב – אסרטיביות. בכל הקשר שמדובר על תפקיד הבעל בלידה מוזכרת המילה אסרטיביות ואני רוצה להצטרף לכך. מצבה הפיסי של האישה – במיטת היולדות מחוברת לצינורות שמזרימים לגופה חומרים כימיים מרדימים, העייפות המלווה במתח והתרגשות מחייבים את הבעל להיות ער לנעשה בחדר הלידה ולדאוג לכך שהלידה תתנהל כפי שאשתו הייתה רוצה ולפי התכנון המוקדם תוך כדי התחשבות בנסיבות. לצוות הרפואי יש אינטרס אחד – לסיים את הלידה בזמן הקצר ביותר תוך כדי שמירה על בריאות האם והתינוק. לפיכך, לא תמיד הם מתחשבים בצרכים וברצונות הפרטניים של היולדת. גם אם בסופו של יום הלידה מסתיימת בואקום ולתינוק ולאם שלום הם יהיו מרוצים, למרות שבלא מעט מקרים עם קצת סבלנות ואורך רוח (שחסרה במגזר השירות הציבורי) ניתן לסיים את הלידה באופן טבעי ובריא. בעיני, המצב האידיאלי הוא לידה ללא מעורבות רופא – מצב קצת בלתי אפשרי בסביבה של בית חולים שכל רופא שש לחטט בנבכי באישה ולחוות דעה.

3. מספרים שיכלו לתת לאייכמן עונש גרוע יותר מעונש מוות – לחיות בארץ ללא קשרים. אמירה זו מוכיחה את עצמה גם במגזר הרפואי. מרבית הזמן הצוות הרפואי התייחס אלינו כאל עוד מקרה של לידה שתופס חדר לידה במשך שעות ומונע טיפול באחרים. מרגע שנכנס הרופא המטפל של אמאטר לתמונה, הצוות המיילד והגישה השתנו לחלוטין. לפיכך,קשרים (בין אם אישיים או כאלה שנקנו בכסף) מסייעים בקבלת בטיפול האופטימאלי – מסקנה שהוכיחה את עצמה במהלך כל ההריון בפעמים שנאלצנו להגיע לבית החולים וגם לאחריו.


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
19/8/2002  8:58 יישר כח!!! - מעיין
19/8/2002  9:3 מזל טוב לכם - נועה ברקת
19/8/2002  10:26 לאבאטר אמאטר ובייביטר, מזל-טוב! ל"ת - יעל.ש.
19/8/2002  13:34 מזל טוב! כואב לי לקרוא על עוד לידה טראומטית בבלינסון. בשביל זה יש אינטרנט! - אורית ג.
19/8/2002  14:14 אבאטר יקר, - לימור
19/8/2002  16:16 הטראומה נשכחה - אבאטר
19/8/2002  16:27 מזל טוב לכל המשפחה, תהנו זה מזה, ומאחלת לכם בלידות הבאות לא לראות רופא בכלל ! אושר ובריאות. לת - זהר
19/8/2002  20:9 ברכות להולדתו של נדב - איריס גוב
19/8/2002  21:40 קודם כל מזל טוב על התינוק הבריא! - שרה
20/8/2002  8:28 המון מזל טוב להולדת נדבטר.. - ליאתי
27/8/2002  17:7 עברתם את זה יחד, כל הכבוד והמון מזל טוב! (ל"ת) - סאלוש


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש