פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
21/8/2002 23:17 תמר DC מאת:
סיפור לידה + טיפים
כותרת:
למי שאין כוח לקרוא הכל, הרי הטיפים:
- ללידה בלי כאבים - היפנוזה (אני לא יודעת אם יש בארץ, אבל אני מתכוונת ללמוד את השיטה ולהביא אותה תחת שם אחר, כי בארץ רק לרופאים מותר להפנט)
- epi-no עובד (מה שאני לא מבינה זה איך זה לא 100%)
- לזירוז הלידה - שמן קיק.
- ללילות של 4 שעות שינה רצוף - לא לתת ליילוד לישון יותר משעתיים רצוף במשך היום (טיפ של רופא הילדים).


(האקדמיה פרסמה הכחשה רשמית לשמועה העקשנית שאם הרוב בנות אז מותר לדבר בלשון נקבה. ובכל זאת, ועמכם הסליחה)

תקציר סיפור הלידה של עומר: זה היה מהיר מאוד – מדיי, ואחרי הריון שלם שבניתי על אפידורל, הגעתי עם פתיחה מלאה ועד היום כמה אנשים שנפטרו בקפלן באותו לילה חבים לי את חייהם (מהצרחות, מהצרחות). לפני השעתיים של הכאבים האיומים היה יום שלם של צירים לא סדירים ולא כואבים, ושבועיים וחצי לפני כן הייתה לי אזעקת שווא שיצאתי ממנה די בטראומה מהבדיקה הפנימית ולכן לא רציתי לבוא סתם. הלידה עצמה הייתה חוויה זוועתית, וגם חתכו אותי בלי לנסות אפילו לעסות. והתפרים שנמסים בגוף גורמים לתגובה אלרגית לחלק מהנשים. נחשו למי?

הפקת לקחים:
הלקח הראשון היה לא ללדת יותר בקפלן.
הלקח השני היה לעשות הכל כדי שלא יהיו לי תפרים ולהתעקש על תנוחת הלידה.

בנות, מי שעוד צריכה המלצות – epi-no עובד. רופאי נשים יגידו שאי אפשר לדעת, כי אולי כל אלה שהשתמשו בו בין כה לא היו נקרעות/נחתכות. ובכלל, לידה שנייה יש פחות סיכוי וכו'. אני גורסת שעדיף לעולם לא לדעת אם היית צריכה את הבלון או שגם ככה לא היו לך תפרים, מאשר לדעת בדיעבד שהיית צריכה ולא השתמשת בו. האימונים לא נעימים כלל וכלל וזה בלשון המעטה, אבל בזמן האימונים אין לך תינוק פצפון שמדיד שינה מעינייך (ה-ד' זו לא שגיאת דפוס), וההבדל כל כך משמעותי!

הלקח העיקרי היה שברגע שמתחילים לי הצירים הלא סדירים ולא כואבים אני צריכה לנטות אוהל ליד בית החולים כדי להגיע בזמן ולקבל אפידורל.

הלקח הזה השתנה במהלך השנתיים שעברו מאז הלידה של עומר. ראשית, הלא נודע הרבה יותר מפחיד מהנודע הרע ולכן האפידורל על תופעות הלוואי שלו התחיל להפחיד אותי יותר מהכאב. הרופאה שלי כאן הציעה לי עוד לפני שנכנסתי להריון שקצת לפני הזמן נעשה זירוז, ואז אוכל לקבל אפידורל עוד לפני שיש לי כאבים. בארה"ב זה מאוד מאוד מאוד מקובל, אבל היו לי התלבטויות רבות וחברתי קלריס רופאת הנשים (כדאי לזכור את השם, היא מככבת בהמשך) נתנה לי את כל הסיבות שגרמו לי להחליט נגד. ההחלטה נחתמה סופית כשראיתי בעיתון Washington Diplomat מודעה של מכון היפנוזה שבין שירותיו יש גם developing hypnosis for childbirth. קראתי על זה טיפ טיפה במדריך, שאלתי את קלריס (היא ראתה וידאו שזה עובד ואפילו בקיסרי, אבל היא לא מאמינה שזה היה עובד עליה) והחלטתי שזה מה שאני צריכה. היפנוזה זה לא מה שאתן חושבות: חוץ מזה שאין שעון ואני בקושי יכולה להרים יד, קל וחומר לרצוח את הנשיא אם יבקשו ממני, אין שום אפשרות להישאר "תקועה" במצב. מקסימום אני אישן עוד שעה. Hypnos ביוונית זה "שינה", וזה הדבר הכי קרוב. מביאים את הגוף להרפייה עמוקה, בעקבות זאת גם המוח מרפה ועובר למצב שקרוב מאוד לשינה (אני תמיד נרדמתי בשיעורים וגם בשיעורי הבית), ואז קל לשכנע אותו בכל מיני דברים. למשל שאין תחושה ביד. אחר כך לומדים "לכבות" את העצבים או "לווסת" איזה תחושה תעבור ואיזה לא.
אני חושבת שזה נהדר אבל הזמן קצר – והאמת היא שגם הסיפור.

אז הלקח של לנטות אוהל הוא קצת בעייתי, כי יש גם אזעקות שווא, ובית החולים רחוק מהבית (36 דקות במטרו, 30-45 דקות באוטו כשאין פקקים), וכאן גם מזעיקים את הרופא הפרטי מהבית אז לא נעים. כשבוע וחצי לפני הלידה היו לי התכווצויות לא כואבות אבל סדירות, ובגלל ההיפנוזה, שכוללת גם שטיפת מוח, לא ידעתי כמה לא כואבים אמורים הצירים האמיתיים להיות, ולכן שמתי פעמיי לקלריס שתבדוק אותי פנימית. הבדיקה לא כאבה בכלל למרות שהצוואר היה מאוד אחורי, מה שאומר שליחת ידיים מאוד עמוקה (כשהיא תחזור לארץ ב-2005 אני אודיע לכם איפה היא מקבלת פציינטיות), והתוצאות היו – אזעקת שווא. שמחתי מאוד והלכתי לי לדרכי.
יומיים לפני הלידה קניתי שמן קיק למטרת זירוז, ואמרתי לעצמי שאם זה לא יקרה הלילה, אשתה אותו למחרת. למחרת בשש בבוקר (אותה שעה של עומר) התחילו התכווצויות – נחשו מה: לא סדירות ולא כואבות, אבל הבטן יותר התקשתה מאשר באזעקת השווא. זה היה אמצע שבוע ובוקר, וקלריס יכלה לראות אותי רק יותר מאוחר. חשבתי לחכות לה, כי עם עומר היו הרבה שעות של לא כואב ולא סדיר, אבל אבא שלי ההיסטרי התקשר כל חמש דקות לצעוק עלינו שאנחנו חסרי אחריות וצריך לעקר אותנו כי אנחנו יולדים ברכבת (אמרתי לו שאם זה יהיה ב-rush hour אנחנו ניקח מטרו, כי עם אוטו זה יכול להיות גם שעה וחצי) ושניסע כבר לנטות אוהל ליד בית החולים. באיזשהו שלב ברחנו מהטלפונים ונסענו לעיר בלי בדיקה של קלריס. הלכנו הרבה ברגל, הסתובבנו בסביבות בית החולים ובג'ורג'טאון. הצירים היו די חזקים מבחינת התקשות הבטן אבל לא כואבים, וכל היום הם היו אפילו די סדירים (כל רבע שעה). בשלוש נמאס לנו להיות רחוק מהבית. השארנו שם ילד חולה והתגעגענו אליו. התקשרתי לרופא המחליף (כמו עם עומר, גם הפעם הרופאה שלי הייתה בחופשה כשילדתי) והוא הסכים לקבל אותי מייד לבדיקה. חיברו אותי למוניטור לאיזה חצי שעה, עשו לי בדיקה פנימית (התקדמתי בשבוע מ-2 ל-3, הצוואר עדיין היה מאוד אחורי והמחיקה לא השתנתה) ואמרו לי שזה כנראה לא יימשך עד שבוע 42, אבל אני לא בלידה. הרופא חשש לשלוח אותי הביתה אחרי ששמע את סיפור הלידה של עומר, אבל בכל זאת אמר שאם העוצמה או התדירות לא משתנות אז זה לא זה. הלכנו עוד קצת לחברים שגרים באותו בניין של הרופא (רותי, שלה אני חייבת את יכולתי לשבת עכשיו, תודה) וחזרנו הביתה. בדרך אבא שלי שוב התקשר לוודא שאנחנו לא חוזרים הביתה ואמרנו לו שנישאר יום-יומיים אצל רותי ורונן, עד הלידה או עד שנהיה בטוחים שזה לא זה.
למחרת שתיתי את שמן הקיק. זה באמת לא כזה נורא. כף שמן קיק בכוס מיצתפוזים, מערבבים טוב טוב טוב ושותים מייד, לפני שזה נפרד שוב לגמרי. הטעם של מיץ תפוזים ורק המרקם קצת דוחה. כך שלוש פעמים, במרחק של חצי שעה – שעה. שעתיים אחרי הכף האחרונה התחלתי לשלשל בהיסטריה (זה מה ששמן קיק עושה), ואני חוסכת את הפרטים הטכניים והגרפיים. ואז התחילו התכווצויות באמת לא נעימות (ועדיין, לא כואבות). אבל לא הייתי בטוחה: האם אלה צירים ראשונים או עוד התכווצויות של המעיים? ידוע ששלשול מייבש ואז מרגישים את הצירים יותר חזק (זה ידוע כי זה מה שהיה לי באזעקת השווא עם עומר, הודות לטיפות "לידה-קל", שהפסקתי מייד אחרי). התקשרתי להתייעץ עם קלריס, והיא אישרה את כל התלבטויותיי. קבענו שאם זה לא יהפוך לצירים חד משמעיים, נבוא אליה לבדיקה פנימית ב-20:30 (היה לה חלון של רבע שעה בין לחזור עם הבן מחוג לבין פגישת עבודה). בשמונה וחצי רק יצאנו, כי הצירים התחילו קצת להיחלש ולהתרחק (זה קרה גם עם עומר: אחר הצהריים הם היו רק כל שעה) ולא הייתי בטוחה שכדאי להטריד אותה. אבל זאת חברה, אז לא נורא להטריד אותה. באנו באיחור קל, אבל היא ידעה שנאחר והעבירה את פגישת העבודה אליה הביתה.
והרי התוצאות: הצוואר עדיין מאוד אחורי, יש התקדמות יפה בפתיחה, 3-4, והתקדמות כלשהי במחיקה – נשארו רק 40% מהצוואר. בבית חולים עדיין לא מקבלים ללידה בשלב כזה, אבל זה בהחלט התחלה של משהו. כאן הגרסאות חלוקות: לדברי קלריס אמרנו לה שאנחנו נוסעים ממנה לבית החולים והיא אמרה שזה רעיון טוב. אנחנו לא זוכרים את זה, אבל עלינו עברו חוויות קצת יותר אינטנסיביות בשעתיים שאחרי, כך שאולי זה כן קרה. בכל מקרה, חזרנו הביתה.
בדרך הביתה הצירים התחילו לבוא דקה כן דקה לא, וכבר היו מטרידים ברמה כזאת שלקחתי את הכיסא אחורה והתחלתי להרפות, לנשום ולשכנע. בבית החלטנו באמת לצאת לבית החולים, אבל קודם רציתי להתקלח (אחרי אחה"צ שלם של שלשולים - לא נעים מהצוות, ומהתינוקת שזה יהיה הריח הראשון שהיא מריחה בעולם), ושחר אכל. אחר כך שחר התארגן ואני הרפיתי עוד קצת, ואז בעשר בלילה נכנסנו לאוטו, אני לקחתי את הכיסא עד הסוף ושמתי את קלטת ההרפייה הכי יעילה שלי ושחר השתדל לנהוג מהר אבל לא מדיי. היה קצת קשה להיכנס להרפייה במכונית נוסעת (בעיקר בסיבובים), וכמובן שבדיוק נחלשו לי הבטריות בווקמן ולא שמעתי כמעט כלום ממה שהיא אמרה, אבל אני בין כה מכירה את זה בעל פה. רוב הזמן זה באמת לא כאב, וכשהתחיל לכאוב אמרתי לעצמי בקול של המהפנטת you will feel the pressure but you will not feel any pain ואכן הרגשתי בעיקר לחץ.
בחמש בבוקר שעון ישראל (10 בלילה שעון כאן) אבא שלי התעורר עם כאבי בטן איומים – ואף פעם לפני כן לא כאבה לו הבטן. הוא התקשר מייד ודיבר עם אמא שלי, כי אנחנו בדיוק יצאנו, שזה מה שהוא רצה לומר לנו.
כשהגענו לעיר והראש כבר התחיל לרדת (הוא היה במינוס 1 כבר שבוע לפני כן. הידעתן שהראש מתחיל לרדת עוד לפני שיש פתיחה מחיקה והתקדמות של הצוואר?), התחלתי לנסות למצוא תנוחה שתהיה לי נוחה עם הרגליים כי הלחץ היה גדול מאוד, ואז לראשונה שחר הבין שאני בצירים (בניגוד לעומר, שאיתו כל הדרך צרחתי על שחר וכמעט הוצאתי לו חתיכות מהיד). ברחוב M שמו פלטות מתכת על הכביש. מזל שאת רובן עברנו ברבע דקה שבין ציר לציר.
הגענו לבית החולים, לא הסכמתי ששחר יוריד אותי בכניסה ויבוא מאוחר יותר, אז חנינו ביחד מאחורי בית החולים והלכנו ברגל בלוק וקצת. חלק מהזמן היה בהפוגה, ואז האצנו, וחלק מהזמן היה בהתקדמות איטית. כשהגענו למיון לא היה צריך לדבר, ישר בא מישהו ולקח אותנו למעלה (בלילה המעליות לא עוצרות בקומה 3 אלא אם יש מפתח מיוחד). אני הרגשתי בעיקר שאם לא אלך לשירותים עכשיו אז תיכף אעשה פיפי במכנסיים. לכן כשהגענו לבית החולים, לעומת עומר, שאיתו המילה הראשונה הייתה אפידורל, כאן המילה הראשונה הייתה פיפי. הם התקשרו לרופא שיבוא (ההודעה ששלחתי לו בביפר לא הייתה "אני בדרך לבית החולים במצב לידה מתקדם" אלא "אני חושבת שאני נכנסת ללידה", אחרי אזעקת השווא של יום לפני). הצוות היה נורא נחמד (צריך להגיד? בניגוד לצוות בקפלן), וכנראה הייתי רגועה מדיי בשביל מישהי שיש לה צירי לחץ, כי הם הסכימו שאני אעשה פיפי לפני הבדיקה הפנימית. בינתיים האחות שלחה את שחר למטה להירשם והבטיחה לו שהוא לא יפסיד כלום. היא אמרה שאם אני כבר משתינה אז שיהיה לתוך כוס, ונתנה לי גם חלוק ללבוש במקום הבגדים שלבשתי.
הורדתי בשלב ראשון רק את החלק התחתון של הבגדים והתיישבתי במטרה לעשות פיפי. ולא יצא. ולא יצא. ולא יצא. ואז הייתי צריכה קקי (מי שעברה לידה אחת יודעת מה זה אומר). לחיצה אחת, ופתאום אני מרגישה אותה עוברת ביעף בתעלת הלידה וקצת מים יוצאים. צעקתי nurse! ואז שמתי יד והרגשתי את השערות שלה, צעקתי שוב nurse! ואז כנראה הייתה לחיצה בלתי רצונית והיא נפלה לי לאסלה ושאר המים ירדו. הכל קרה בפחות משנייה. הסתובבתי (שחר מעריץ את העובדה שהרמתי רגל מעל חבל הטבור. מה יכולתי עוד לעשות?) והרמתי אותה מהאסלה – מזל שלא יצא לי כלום, מזל שהאסלות כאן לא עמוקות אבל המים יותר גבוהים מאשר בארץ, מזל שעצרתי אותה קצת עם היד (לא יכולתי לתפוס אותה כי היא הייתה חלקלקה לגמרי מהוורניקס).
תוך שתי שניות היו בחדר עשרה אנשים. שחר הגיע למטה ומייד שלחו אותו למעלה אבל בכל זאת הוא הגיע כשכבר שכבנו על המיטה – אני נותנת לצוות לבדוק מה שהם רוצים ולהוציא לי את השלייה וענת על הבטן שלי (החלטנו על השם ממש ברגע האחרון, למרות שהמועמדות הסופיות היו יעל וניצן. ואם לא היינו צריכים למלא טפסים לתעודת לידה לפני היציאה מבית החולים, היינו קוראים לה "התינוקת" עד היום, חודש וקצת אחרי. ענת במקרא זה שם של גבר – אבא של השופט שמגר – אבל בגלל שב-2000 השנים האחרונות לא משתמשים בשם הזה לגברים, החלטנו שזה לא יוניסקס ואפשר. ענת הוא שם של אלה אוגריתית, ובספר Elamite Omonasticon של פרופ' רן צדוק מופיע שם עילמי שדומה לענת, אני עוד צריכה לוודא אבל זה משהו כמו Anatika).
כששחר הגיע למטה לרשום אותי, שלחו אותו מייד למעלה "אשתך ילדה". המיילדת לא הפסיקה להתנצל.
ענת משגעת, ישנה 4-6 שעות רצוף בלילה ואח"כ עוד שעתיים לפחות - בזכות טיפ שנותנים כאן רופאי הילדים ובארץ משום מה מסתירים: לתינוק יש פעם אחת ביום 4 שעות שינה רצוף. אם נותנים לו לישון טבעי - הוא הופך את היום והלילה - שלו ושלך. אם לא נותנים לו לישון יותר משעתיים רצוף במשך היום, הוא ישן את ה-4 האלה בלילה.
עומר מקבל אותה פשוט נהדר, כל הזמן מנשק ומחבק ורוצה לתת לה יד וקצת מתאכזב שהיא לא רוצה לרקוד איתו.

בקרוב אצלכן!


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
22/8/2002  0:0 משהו לא מובן לי בסיפור הזה - שרה
22/8/2002  1:7 לידה והעיר הגדולה - אין כמו ללדת ענת באסלה - רותי קרני הורוביץ
22/8/2002  3:28 איזה יופי, חם ומגניב !!! שיהיה רק אושר ושינה והרבה חלב. ולשרה - החתך היה בלידה הראשונה, לא בזו. לת - זהר
22/8/2002  12:12 המון מז"ט. סיפור מדהים ביותר !! זה אומר שהיא לא צריכה לשלם בשירותים ציבוריים כל חייה... שיהיה לכם רק טוב!! ושנה טובה ל"ת. - שרי
22/8/2002  12:24 וואו תמר, אם היית ישובת לידי עכשיו היית שומעת את צעקת המה שלי, לא יאמן, איזה סיפור. מזל-טוב! ל"ת - יעל.ש.
22/8/2002  13:4 אין מילים, פשוט מדהים, המון מז"ט ורוב אושר לכולכם. ל"ת - רויטל
22/8/2002  13:28 מזל טוב אבל... - תיתי רופאת שיניים והיפנותרפיסטית
27/8/2002  13:13 המון מזל טוב, איזו לידה נפלאה! - סאלוש
4/9/2002  1:39 תשובות - תמר DC
10/9/2002  0:19 תיתי - עכשיו אני יותר חכמה. תשובה חדשה: - תמר DC


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש