פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
12/9/2002 9:4 אבי מאת:
התינוקת החדשה שלי...
כותרת:
יש לי בת חדשה, השם שלה הוא אנעליסה (בקצרה, אנה!) יצאה לאויר העולם ב5:42 אתמול בבוקר. 3 ק"ג 100 גרם.

אני צריכה להגיד, אני מתרגשת עד דמעות לראות את הפורום הזה, ולראות את כל ההאהבה והתמיכה ששלחתן אלי מעל הפורום. נראה לי שכל האהבה והתמיכה עזר לי לעבור את כל זה. הלידה הזאת היתה הדבר ההכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אבל עשיתי את זה. עכשו אני עם עצמי והמחשבות על כל מה שעברתי.

כרגע, אני לא יכולה לספר את כל הסיפור המלא מפני שזה יותר מדי בשביל להביע את זה במילים ואני לא זוכרת את הכל. הזכרון שלי די מטושטש. מה שאני כן יכולה להגיד את זה: אני קיבלתי את כל מה שהייתי צריכה בעת הלידה של אנה. 2 דברים עיקריים קרו לי: דבר ראשון, אני רואה כמה שהאינסטינקט הפיזי כל כך חזק, דבר שני, בעלי היקר והנהדר תמך בי בכל רגע. הייתי צריכה את כל זה.

אמרתי לגיל שזה הזמן ללכת. אני באמת ידעתי שהיא צריכה להוולד. הייתי צריכה קצת שקט מהכאב, וההליכה לבית חולים היתה האפשרות היחידה. לא הצלחתי לעשות פיפי מעל 15 שעות. הכאב בכליות ובשלפוחית השטן היה מטריף, וזה צבע את הכל. הצירים שלי היו אחד על השני, עם צורך לדחוף ללא שליטה ב6 שעות האחרונות של הצירים. דחפתי בכל הכוח, ושאגתי בכל השעות האלו, זה היה נורא. בעלי, גיל ישן בעמידה על ידי, והחזיק אותי. כאשר הלכתי לאמבטיה בשביל לנסות להקל על עצמי, הוא שם כריות על הריצפה שהוא יוכל להרדם, ולא להיות רחוק מדי ממני. הוא הגיבור שלי. הוא וחבירה שלי, ניסו לחשוב על כל דבר שיוכל לעזור לי לעשות פיפי ולהקל עלי. שום דבר לא עבד. הייתי כל כך עיפה. התחננתי לגיל שוב ושוב שיכה לי על הראש עם חפץ כבד כדי שלפחות אוכל להתעלף לקצת שקט! אמרתי לו שאני רוצה למות! אם היה שם כבאי בבית שלי, ייתכן שהיתי מנסה להתאבד, אני לא צוחקת.


האם אני יודעת למה כל זה קרה? עדיין לא. במשך הזמן אוכל לחשוב יותר, ולחבר את החתיכות הפאזל ולעבד את כל מה שעבר עלי

כאן הקטע הטוב: כאשר הגענו לבית החולים, זה היה בסביבות 4:45 לפנות בוקר. הייתי בקטע של לדחוף כל 1 -2 דקות וכל דחיפה שאגתי.
כל כך פחדתי שאצטרך לחכות יותר מדי, והצירים יפסיקו (הראש שלי לא היה צלול אז!)
אבל האחיות האלו שמעו אותי, והכניסו אותי ישר לחדר הלידה. היתי מוקפת בקבוצה של 6 אחיות, והחתימו אותי על כל הנירת שאתם יכולים לדמיין. התחננתי לכל התרופות שידעתי שהן כל כך נוראות. אפילו רציתי ניתוח קיסרי.
הייתי כל כך מנותקת מהעובדה שמדובר בתינוק שזה לא משנה יותר. האחיות צחקו עלי והיו ככה כמו 'יקירתי, את כבר בפתיחה של 10 ס"מ. אוטוטו יהיה לך פה תינוק הכל בעצמך!

כבר דחפתי המון זמן בבית ולא יכלתי לדמיין את זה...

אבל הרופא נכנס לחדר והציג את עצמו. הראש שלי הצטלל מספיק כדי לשים לב מה הם עושים לי. שמעתי אותם ממלמלים בשקט ושמעתי מילה שנשמעה כמו 'מקוניום' (והמילה הזאת התפשטה בחדר כמו שריפה בשדה קוצים וכולם נהיו מתוחים ככה) כלומר מקוניום במים. שמעתי אותו מזמין משאבה. ואז הייתי ככה: 'לא! לא משאבה, לא חתך בחיץ, לא לחתוך אותי, לא לשאוב את התינוק החוצה ממני!!!" ומה שהרופא אמר " אם התינוק שלך יכל להוולד בבית, הוא היה נולד כבר. עכשיו את כאן, ותני לנו לעשות את זה בדרך שלנו. אם את יכולה להוליד אותו מהר, לא נצטרך להתערב. הפעימות הלב שלו יורדות כל הזמן. עכשיו זה הזמן בשבילך לדחוף.

הרגליים שלי עלו למעלה לברזלים האלו, ומה שיכלתי לעשות זה לבקש שהחלק האחורי של השולחן יעלה למעלה לתמוך בגב שלי, שאוכל לשבת, ולא לשכב לגמרי, ולפחות אהיה בישיבה חצי שכיבה, והם הסכימו. בקשתי מהם שיפסיקו להגיד לי כל הזמן לדחוף לדחוף, אבל הם לא הפסיקו. אני דחפתי מספיק שעות מקודם עד שנהייתי סגולה מרוב מאמץ, ובשום אופן לא רציתי לעשות את זה שוב, אז חיכיתי לצירים כדי לעזור לי לדחוף.
דחפתי אולי איזה 4 פעמים, ואז הרגשתי את כל הבעירה הזאת, אי!! הרגשתי אותה יוצאת, מה שלא הרגשתי עם הילד הקודם בגלל האפידורל. הרגשתי את הראש יוצא. לעולם לא אשכח את זה! הם שאבו את הנוזלים מהאף שלה, עוד לפני שהיא נולדה לגמרי. הרופא המקסים הזה כל הזמן שמר על קשר עין איתי. בעלי היה על ידי כל הזמן. הם לא שמו מגבות סטריליות עלי (אחרי 6 או 7 מקלחות ואמבטיות שהיו לי היום הייתי סטרילית מספיק על בטוח!) כאשר אנה יצאה, היא היתה מכוסה במקוניום שהיה נראה כמו מרק אפונה סמיך. בעלי הסתכל מזועזע. המבט שלו הפחיד אותי, אבל הוא הפסיק עם המבט הזה כאשר הוא ראה שאני מסתכלת עליו לראות את התגובה שלו. זה היה מדהים. הייתי ברקיע השביעי מפני שכל הכאב הנורא הזה נעלם. סוף כל סוף הצלחתי לדחוף את התינוקת החוצה, הרגשתי את כל זה מתרחש, הרופא קיים את הבטחתו ולא חתך אותי, ויצאתי מזה בחיים בריאה ושלימה ללא חתך וללא קרע!.


אני הרגשתי שאני ממש הולכת למות, או להפגע נוראות.
אצטרך לבדוק למה הרגשתי ככה. אני סקרנית, האם הטראומה שהיתה לי בלידה הקודמת או ההתעללות המינית שעברתי בילדותי גרמה לכל העיכובים האלו והרגשות האלו?.

בכל אופן, זה כבר באמת ארוך. הקלדתי את זה ב4 פעמים אבל אחרי כל האנרגיה והתמיכה שאתן שלחתן אלי, לפחות אוכל להחזיר בלספר לכן על הסיפור הלידה שלי.

בכל אופן עשיתי את זה!. החלק הגרוע ביותר היה שחששתי שאולי אאכזב אותכן בלידת בית חולים, ואחרי כל הסיפורי הלידות בית האידיאליות שהולכים כאן. חשבתי אולי אני לא עושה את זה נכון. זה היה קשה.

בכל אופן אני לא מאוכזבת. ויש לי תינוקת מקסימה, יונקת היטב, כבר מחייכת ומביאה לנו אור ושמחה.

אוהבת את כולכן מאד

אבי



תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
12/9/2002  9:52 וואו איזו מורשת קרב - ורד
12/9/2002  10:52 מזל טוב וכל הכבוד על כוח הסבל - שרון10
12/9/2002  11:42 מזל טוב! הסיפור שלך כל כך ריגש אותי - דנה השניה
12/9/2002  11:51 אבי, אבי , אבי את גיבורה נפלאה ובעלך - ג'קי
12/9/2002  13:59 בניגוד לגיבורים שמנית בסיפורך, את הגיבורה האמיתית - אמא 10
12/9/2002  17:12 מסכימה עם כל מילה של אמא10. מזל טוב ענקי..... (ל"ת) - שרי
12/9/2002  18:52 המון מזל טוב וכל הכבוד! - סאלוש
13/9/2002  2:37 באמת סיפור מרתק, - ענבל ל
13/9/2002  10:1 אבי נשמע שאת אמיצה וחזקה מאוד - מירב שרמן
13/9/2002  22:15 לאבי הגיבורה, המון ברכות להולדת בתך. רק אושר ובריאות בהמשך. (ל"ת) - רויטל


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש