פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
12/9/2002 14:43 שושי – והפעם עם השם האמיתי מאת:
סיפור הלידה של רומי -חיכיתי לגרסת האב ולכן חודשיים וחצי באיחור- ארוך!
כותרת:

ביום שבת של סוף יוני, עם טמפרטורות רגילות לעונה, קמנו רון ואני - ההריונית של סוף תשיעי, עם תוכניות להעביר את היום בכיף. מהר מאוד מצאנו את עצמנו עוברים משפת הבריכה לחוף הים הקרוב עם יום של אבטיחים ושיזופים, למרות ההזהרות מכתמים רציתי לנצל את השמש לימים קשים יותר, שיבואו עלינו לטובה, אז התפוצצתי לי לתוך הביקיני מהקיץ האחרון ונהייתי מבסוטה.
היום עבר ברוגע של זוג רווקים. עייפים ומרוצים חזרנו הביתה ללא תמרורי אזהרה לעוד שבוע חדש...ואני מתאכזבת ככל שעובר הזמן ומבועתת שסוף שבוע 41יגיע לקיצו כמו קודמו...ללא רמזים מקדימים - עד לזירוז.
אלא שאת הלילה, עברתי עם כאבי בטן. אמנם לא ייחסתי לכך משמעות רבה, כי לא תיארתי לעצמי שאלו הם צירים, אך אכן קיוויתי. בבוקר, סיפרתי לרון על כאבים קלים בבטן, אבל מרוב בושה שאולי אני כבר ממציאה נבואות שווא הסתרתי את העובדה שלא עצמתי עין בלילה, ניפנפתי לו לשלום ושילחתי אותו לעבודה.
בצהרי היום המוקדמים, הרגשתי שכאבי הבטן ממשיכים וגם חוזרים על עצמם, אך ללא תבנית ברורה, התקשרתי וסיפרתי לרון והוא, כפי שגבר מגיב להתרחשות, החל לקבל החלטות, להריץ עניינים באופן שכלתני וקבע שנוסעים לבית חולים, ואני- מנותקת מאוד מהחוויה שלו. שקטה יותר, מכונסת- כבר בתוך בועה משל עצמי.
בדימיוני לא תיארתי שככה יעבור היום של הלידה, ולכן חיפשתי את ההילה והמלאכים סביבי. ביקשתי שישאר בעבודה ואני כבר אצלצל אליו. בדיעבד, במקביל להתלבטויות שלי לגבי המוכנות ללדת, גילתי שהוא כבר סיפר לכולם שאני בלידה, וכולם ברכו אותו במזל טובים, כשאני בעצם עוד לא החלטתי אם אני באמת 'מוכנה' לזה היום...
הוא החליט שהוא חוזר.
בנתיים פנינו לעשייה (DOING) כי ה-BEING היה קשה מדיי לשנינו, הכנו קדרת עוף עם רוטב ברביקיו עסיסי והמעטנו במילים.
אצל הרופא הכל נכנס לקטגוריות ברורות ומדדים- שסידרו לנו מעט את תחושת הבלבול, הנתונים הורו: פתיחה של 2 ס"מ ומחיקת צוואר 90%, פרץ של רגשות שמחה, פחד והתרגשות הציפו אותי עד לתחושה כאוטית .
הרופא סיכם שזה יכול להיות היום אבל גם בעוד שבוע...
חזרנו הביתה מחובקים ושקטים כל אחד בתוך עצמו, אבל הפעם עם צירים. הם קרמו עור וגידים וכבר ידענו שזה "זה". התקשרנו לעדכן את טל המיילדת והיא שאלה אותי אם אני מסוגלת לעשות משהו כשאני בציר, אז עוד לא ממש הבנתי למה התכוונה, כי דברתי איתה בטלפון תוך כדי ציר, אבל מאוחר יותר הבנתי כאשר ציר מגיע- הכל עובר לפאזה אחרת, שקט, ריכוז מלא, הסתכלות פנימה.
זה היה הזמן להוציא את ה"נשק" שגילה רונאל בקורס הכנה ללידה הקנתה לנו לשעות הצירים. עליתי על הכדור, נכנסתי למקלחת, עברתי לעמידת שש וצפינו ביחד בפרקי סיינפלד מוקלטים. רון שלף נייר משובץ והחל לבנות גרפים ותזמן את אורכי הציר ומשכם. רק אחרי שהתקבלה תבנית גרפית מרשימה השתכנעתי שזה אכן מתפתח לקראת לידה. מקלחות ומסג'ים בגב התחתון החלו לאפיין את השעות הקרובות בבית, עד ש- 4 דקות הפרידו בין כאב לכאב. יצאנו מהבית, עם צירים יפים וסדירים וקיווינו שיש תנאים מספיקים ללידה .
ב- 17:00 נחתנו בתל השומר, אחרי טיסה בשולי הכביש, לצד פקק ארוך ומייסר, אך לא מפאת הכאבים, אלא מתוך פנטזיה ילדותית, עתיקת ימים של רון לנסוע לחדר לידה ב- 150 קמ"ש, והפעם מצויד עם טיעון אמיתי ש"אשתי עומדת ללדת"...

בחדר קבלה, לצערי "ביליתי" כמעט שעתיים. הצמידו אותי למוניטור, ובניגוד לצירים היפים והסדירים שהיו לי בבית, פתאום התבנית נעלמה, ו- 10 דקות ארוכות החלו להפריד בין ציר לציר, וגם משכם לא היה מרשים. הרגשתי כמו במבחן קבלה, מנסה להתקבל לחדר לידה בדיוק כפי שניסיתי להתקבל לתואר שני, לקורס קצינות או לקורס דיילות, ראיתי שצריך גם כאן להפגין הישגים מרשימים, אך בניגוד לפעמים הקודמות, פה הייתי חסרת שליטה, ומילים יפות לא עזרו לי. למזלי, היו התפתחויות ובדיקה שגרתית של האחות, הראתה פתיחה של 3 ס"מ- זה הספיק. טלפון מהיר לטל, "התקבלנו יש לנו תנאים לחדר לידה"! הבדיקה, מסתבר גררה אחריה צירים תכופים, חזקים וסדירים להפליא, אך לפנינו היה עוד השלב הבירוקרטי והמיותר. לא הטריד אותי שלפני ישבו זוגות ומשפחות שחיכו בקבלה, מתפתלת והולכת, אוחזת חזק בגב התחתון- רק שלא יפול מכאבים, מרגישה לבדי בעולם ורון מביט בי במבטים אוהבים אך אבודים.
ברגע שטל הגיעה, נרגעתי, הרגשתי שמעתה האחריות הולכת ומתפזרת גם עליה, היא עם הניסיון ואני- עם המחשבה והגוף. סמכתי על עצמי וזרמתי 'במנהרת הלידה' אל תוך החדר...

סוף סוף, שקט. רון, טל ואני לבד, בתוך עצמנו...דיסק ג'ז ברקע, ואנחנו זורמים, סנטימטר אחר סנטימטר...19:00 עם פתיחה של 4, אני על המיטה בעמידת שש, לאחר שטל הסירה מעלי את הכותונת. עירומה, ומרוכזת בתוכי, חסרת קשר עם העולם החיצון, כואבת אך רגועה. הצירים הגיעו אחד אחרי השני, חזקים ולא מרפים. בהתחלה רון מודיע לי על בואו של כל ציר, אחר כך כבר לא שמעתי כלום, אני בתוכי...
אני עוברת מהכדור הפיזיוטרפי, לעמידה על שש, לארבע, לריקודי אגן ומרגישה כל ציר. אני פעילה ודינאמית, אך מותשת מהכאבים. חיפשתי מנוח. נכנסתי לג'קוזי ושהיתי שם זמן-מה (לא יודעת להעריך זמנים בכלל במשך הלידה) עם כל הכאב, מלוטפת ואהובה מאוד.
טל ורון, היו איתי בכל פאזה, נגעו בי, נשמו איתי, עיסו אותי- ובעיקר אהבו אותי.
משהו במשולש האנושי החדש שנוצר תרם ליצירת האווירה, השקט והביטחון שטל שידרה והכימיה ביננו אפשרה לכולנו להבין אחד את השני ללא מילים. במרחב שנוצר שררה פתיחות וקבלה שאפשרו לי לזרום עם החייתיות שלי כיולדת, בעירום מלא, עם קולות וצלילים שלא ידעתי מעולם וכך- להתחבר לגוף שלי, ליכולות שלי ולהצליח ליהנות מהתרחשויות, מתשומת הלב ומהאהבה שהיתה שם בין כולנו. הרגשתי את ההתמסרות והמכוונות שלהם, כולי במרכז עם חוויה נהדרת של תשומת לב ורכות, היה זה בשבילי תחילתו של מסע חיזוק כנראה לעוד הרבה שנים...
ברגעים קשים עלו לי דמויות של נשים, חלקן מוכרות, מפורסמות או אנונימיות שנתפסו בעיני כחזקות, חשבתי איך היו נוהגות, התחזקתי מהן והמשכתי בדרכי הטבעית.

היציאה מהג'קוזי, לוותה בירידת מים. אחריה, אמנם , רק אחרי שלש שעות (בלבד) של צירים - הגיחה נקודת השבירה. האינטנסיביות של הצירים, עייפות ומותשות גופנית יחד עם מחשבות שזה לא ייגמר לעולם, העלו בי צורך למצוא אי של שקט , שלווה רוגע גופני וביקשתי מטל שתכין לי פרפר לעירוי, עד אז כמעט ולא דיברתי.
שרועה על כריות נטולת כוחות פיזיים, אך מחוברת לרוחנית שבחדר ומלווה במחשבות צלולות, התחלתי להבין שהלידה הטבעית שלה ייחלתי, הולכת ומתרחקת. כל כך רציתי להעניק לשושה (השם העוברי), כניסה טבעית לעולם, חסרת כימיקלים והתערבויות, שפתאום מילים פשוטות אך חמות של טל, החלו לחלחל לתוכי, ואיפשרו לי מהפך מנטלי מופלא. אזרתי כוחות ומחשבות וכמו שהגיח כך גם התפוגג לו רעיון האפידורל. טל זחלה מתחתיי לבדוק פתיחה וזו הראתה 9.5 ס"מ בעת ציר. אני מעודדת, מתחילה להאמין שיש לזה התחלה, אמצע ו...סוף.

בעת פתיחה מלאה צירי הלחץ היו חזקים מאוד, ולא היו צריכים להסביר לי שאני צריכה ללחוץ, הגוף ידע לעשות מה שתוכנת בו, ובכל ציר התגברו לי הכוחות יותר ויותר. נהמתי, נשמתי, ניפחתי בלונים, ורון איתי- נושם, ונוהם בקצב שלי, תומך ושותף מלא.
הרגשתי כמו חיית פרא, בטבע על הר גבוה, לא ראיתי קירות של בית חולים, רק צלילים ונגיעות בתוך מרחב עצום, חסר מחסומים.
בזמן הלחיצות רון אוחז בידי, טל מעסה אותי - ואני מגייסת את כל כוחותיי להוציא את רומי, חשבתי שאני היחידה בעולם שמסוגלת לעשות את מה שאני עושה. הרגשתי ייחודיות בחוויית שיא של חיי- כוח המחשבה המשיך לשכנע את הרצון שלי לעשות את זה שלם וטבעי.
אני צפה בין עולמות שונים, מרבית הזמן עם עניים עצומות. החדר ממשיך להיות חשוך, בחצי עין אני שמה לב לתזוזה של מכשירים ועגלות וטל שמתארגנת- זה נראה כמו הכנה לקראת נחיתה, חזרתי פנימה לעצמי ולא שאלתי שאלות. בעודי מנסה להתחבר לשלווה שעטפה אותי טל קטעה אותי והתחילה להורות לי מה לעשות.
אני לוחצת, עוצרת, נושמת פו..פו...פו... לוחצת, מחזיקה בשתי ידיים סדין מגולגל מעל הראש ומצדו השני- רון, נותן לי קונטרה לדחיפות. ואני דוחפת, לוחצת, נאנחת, שואגת כמו לביאה...
אחרי שש לחיצות הראש היה בפתח וטל נתנה לנו להרגיש אותו חם ורך, אך האנרגיות שלי היו מכוונות למקום אחר- להוציא אותה, ועכשיו! הסדרתי נשימה וחיכיתי לרפלקס שיניע אותי ללחוץ עוד יותר חזק, רון אוחז בי ומשמיע קולות יחד איתי ומדי פעם חוזר על ההוראה של טל, לנשום, ללחוץ, לעצור... כדי שאשמע.
טל מעודדת "יופי תמשיכי, הראש יוצא" ותוך שניה כל הגוף שלה החליק החוצה כמו מתוך מגלשת מים ואני שומעת צעקת בכי זעירה. אני לא מאמינה שזה נגמר.
עטופה וורודה שמו אותה עליי, ומייד חיפשה לינוק. טל הראתה לרון איפה לחתוך את חבל הטבור ואני- נהניתי להרגיש את עצמי שוב עם העולם, נטולת כאבים ומלאת גאווה. נישקתי את רון. הרגשתי בעלת עוצמות אדירות, התרגשתי שאני אמא אבל יותר מכל- התגאתי בגבורתי, הרגשתי שאני הראשונה שעושה את זה כך- מביאה תינוקת מושלמת לעולם. להפתעתי, לא היה חתך ולא תפרים, למרות שהרגשתי את קריעת ים סוף...
כשראיתי את רומי מסתכלת עלי עם העניים הגדולות והסקרניות שלה , הרגשתי שהיא מוכרת לי, שאני מזהה את המבט הזה, חיבקתי אותה והצמדתי אותה אליי. האופי העירני שלה, והתקשורת שהיא יצרה בשניה הראשונה יילכו איתי לעד...
היה ברור לארבעתנו שאנחנו צוות לעניין וההרמוניה תרמה לזה להיות כל כך משמעותי עבור כולנו.
את רומי שקלו ומדדו ואני נכנסתי באופוריה למקלחת. נקייה ועירנית המשכתי להניק אותה עד שלקחו אותה לתינוקיה.
ילדתי את רומי בשעה 23:23 ביום ראשון ה- 23.6.2002 בסוף שבוע 40.

למעשה, חווית הלידה נתנה ונותנת לי יום יום כוחות אדירים לחיים .

זה המקום להודות לאהבת חיי, רון שהיה שותף פעיל, תומך ואוהב.
ותודות לטל עצמון הנפלאה שיילדה את רומי בשלמות טבעית, רוגע ומקצועיות.
לפורום הזה ולכל סיפורי הלידה שחיזקו ונתנו לי כיווני דרך.
לגילה רונאל על ההרמוניה והאמונה בטבעי.
תודה.


סיפור לידת רומי : גרסת האב

מספר שבועות לפניכן, ראינו איך הבטן הולכת וגדלה, זזה ובועטת. באולטראסאונד הופיע רומי (שאז עוד קראו לה שושה) כשהיא שוחה לה בנינוחות בעולם המוגן והמימי שלה. ראינו שהיא יפה. ביום שבת בלילה כבר נראה ששושה מאוד פעילה ומביעה עניין מסויים להתקדם בחיים.
הלידה:
סתווי הסתובבה הלוך ושוב בחדר הקבלה עם הידיים על המותניים עם כאבים עזים מתגברים. הופתעתי לגלות לאות כבדה שהשתלטה עלי. סתווי הושכבה על מיטת בדיקות וחוברה למכשירים שבדקו את עצמת הצירים ואת עוצמת השושה.
בחדר צדדי סתווי נכנסה להתקלח עם צירים חזקים. מהר מאוד עברנו, עם טל המיילדת- המושיעה לחדר הלידה המרווח והתחלנו להעביר את הצירים שלשתינו יחד. בחדר בחרתי מוזיקה שקטה של Stan Getz. סתווי ישבה, רקדה, נעה, שכבה ועמדה על מיטה, כדור, ריצפה, ג'אקוזי ושאר אלמנטים בחדר. אני- הודעתי על ציר מתקרב בכל פעם שהמוניטור הראה את תחילת העלייה של הגל. טל עיסתה את הגב של סתווי במומחיות מרגיעה וסתווי הייתה מדהימה.
כאילו נכנסה לעולם אחר, פנימי, עצמה את עיניה בריכוז עמוק עם כל ציר שהגיע. לאחר שהציר עבר פקחה את העיניים ונחה. למרות עצמת הכאב החזק סתווי נשארה שלווה לחלוטין ובריכוז נינוח. ציר ועוד ציר, מדי פעם עוברת בין תנוחה אחת לאחרת, מתגברת עליהם, כל אחד בנפרד.
עברו כשעתיים והצירים הפכו תכופים וכואבים באופן בלתי נסבל. הכאב של סתווי היה חותך וברור. פתאום נראה לי מיותר לסבול כל כך ללא האפידורל. לא אמרתי כלום והמשכתי להחזיק את ידה ולהשקותה במעט מים. סתווי החליטה לבקש הכנה לעירוי שיאפשר מתן אפידורל במידת הצורך. טל הכינה את העירוי אך סתווי לא ביקשה.
פתאום הצירים הפכו חזקים ביותר וטל אמרה שמתקרבים ללידה. למרות הסבריה של טל שתחושת הצורך לשירותים היא מלחיצות הלידה, סתווי התעקשה על סיבה אחרת, אך לאחר בדיקה וזמן שעבר הכירה בבואה של הלידה.
הפעם סתווי עלתה על המיטה שכוונה לחצי ישיבה. ואני נעמדתי למראשותיה, אוחז שמיכה מגולגלת לחבל וסתווי מושכת כנגדי עם כל ציר. טל נכנסה לפעולה אקטיבית יותר והורתה לנו בקול נוסך ביטחון בדיוק כיצד לפעול בכל רגע. לדחוף, כן, כן, לא לדחוף, לנשום, לדחוף, בכוח, לא לדחוף.
עברנו לתנוחה שבה סתווי הקשיתה את רגליה ותמכה את ידיה כנגדן בכדי להיטיב לדחוף. כעט הנהימות המופנמות של הצירים המוקדמים הפכו לקולות ברורים של מאמץ מהול בכאב. אחזתי בידה וביחד צעקנו בלחיצות: טל מורה לדחוף, אני מעביר לסתווי: לדחוף, שנינו צועקים: אוווווווווו, דוחפים. טל מורה לא לדחוף, לנשום, אני מעביר לסתווי: לנשום, שנינו: פופופופופופו. נחים. ושוב.
לדחוף לדחוף לדחוף! טל מראה לי את הראש המבצבץ ולאחר מספר דקות, הופ, היא בחוץ. שושה. עכשיו כבר רומי.
בלי אפידורל, בלי חתכים, עם המון כוונה, סתווי ילדה את רומי הקטנה ששוכבת עליה ומתבוננת, מנסה קצת לינוק. סתווי מאושרת, לא מאמינה שזה נגמר.
אני מרוגש. הלידה הייתה כל כך יפה וחזקה. סתווי מחוברת לגוף ולתהליך, זורמת בהכל כאילו עשתה זאת כבר בחיים אחרים. רומי מדהימה ואהובה.
ארבעתנו יושבים יחד על כורסא, מחויכים, שלווים ומאושרים. עוד מעט נצטרך לפנות את החדר, אך בנתיים מאריכים את החוויה הטובה עוד קצת, לא רוצים לסיימה. טוב לנו.
מאלצים אותנו למסור את רומי לפי הפרוצדורה, להשגחה בלילה. אנו מתקשים מאוד להפרד ממנה. היא רק שלנו! בבוקר מוקדם ניקח אותה חזרה והיא תהיה שלנו לעד.

אני חולה עליכן
אבא רון



תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
12/9/2002  15:38 מקסים ומרגש!- מזל-טוב! (ל"ת) - O
12/9/2002  15:43 וואו!! - חוה
12/9/2002  16:5 ילדתי בתל השומר, אם תרצי את הפרטים צרי עמי קשר במייל- אני ממליצה בחום! - שושי- שהופכת מעתה לסתיו
12/9/2002  16:27 לסתיו רון ורומי- - לירון
12/9/2002  16:27 לחלוחית - אחד נרגש
12/9/2002  16:32 התרגשתי מאד לקרוא את סיפור לידתה המדהים של רומי. מצדיעה לגבורתך..מזל טוב! (ל"ת) - F-Rat
12/9/2002  17:5 קשה לי לראות את המסך מהדמעות - הסיפור נפלא ודרך הכתיבה מרגשת ביותר.. - שרי
12/9/2002  18:44 כמה יפה ומרגש, ואיזו אהבה מקסימה יש בינכם. מזל טוב! (ל"ת) (ל"ת) - סאלוש
12/9/2002  19:19 מזל טוב והרבה אושר ללידת רומי, ותודה על הסיפור המרגש, - דיאנה
12/9/2002  19:41 לסתיו רון ורוני-איזה סיפור מרגש, שיהיה לכם המון מזל-טוב. (ל"ת) - יעל.ש.
12/9/2002  21:16 וואו כל הכבוד שלותיכם ל"ת (ל"ת) - iמירי
12/9/2002  21:40 נהדר ומקסים! מזל טוב (ל"ת) - אנט
12/9/2002  22:10 סיפור מרגש מאד! ברכות ואושר (ל"ת) - רותם ו שות
12/9/2002  23:41 ואוווו - מעיין
13/9/2002  0:39 ומה איתך היום? - שוש
13/9/2002  1:9 איזה כייף לי סתווי היא חברה שלי. סתווי: גאה בך ואוהבת אותך מאוד לביאת השבט שלי... (ל"ת) - קרן מ
13/9/2002  1:50 קום איל פו - רותי קרני הורוביץ
13/9/2002  9:55 סתווי מזל- טוב ואושר, את מדהימה - מירב שרמן
13/9/2002  13:7 ריגשתם אותי בחזרה ברמות שאי אפשר לתאר ונתתם לי כוחות מחודשים להמשך גידולה של רומי. תודה. ל"ת - סתיו
13/9/2002  17:22 סתיו, רון ורומי יקרים, מקסים ומרגש. היה שווה לחכות לגירסת האב. שיהיה רק טוב. (ל"ת) - ליאת
13/9/2002  22:10 לסתיו, רון ורומי, מז"ט להולדתה של משפחה חדשה. היה מרגש מאוד לקרוא (ל"ת) - רויטל
29/10/2002  6:52 miss u&romi - dana


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש