סיפור לידת הבית של רותם (ארוך מאוד)
במהלך ההריון שלי וההתבשלות שלי עם הרעיון ללדת בבית (לידה ראשונה), גלשתי הרבה בפורום והייתי רוב הזמן שותפה פסיבית, בולעת כל תיאור של לידת בית ושל לידות בכלל ואוספת לעצמי מידע, חיזוקים ותשובות לשאלות שהתעוררו. אני שמחה לשתף אתכן, עכשיו, בסיפור הלידה המופלאה של רותם, בתי, בת שבועיים וחצי.
ביום רביעי, ה- 28.8.02, בשבוע 39 של ההריון, התעוררתי, ובנים לא נים של הבוקר נרדמתי חזרה וחלמתי חלום, שבו אני מלטפת את הבטן ההריונית שלי ומרגישה מבחוץ את כף היד של רותם (שנקראה 'חושן' כשעוד היתה בבטן), אני נותנת לה אצבע והיא תופסת אותה, דרך הבטן שלי, כף היד שלה בפנים והאצבע שלי מבחוץ… אני מבסוטית מההרגשה ומחפשת עם היד שלי את כף היד השנייה שלה ונותנת לה עוד אצבע לתפוס, וככה אנחנו נשארות, כשהיא, מתוך הבטן, מחזיקה לי שתי אצבעות…
בדיעבד אני חושבת שכך התחילה הלידה, עם החלום הזה של 'חצי בפנים חצי בחוץ'.
במשך היום התחילו לי כאבי גב ובכלל הייתי נורא עייפה והרגשתי, כמו ביומיים שקדמו לו, שמשהו משתנה ושהלידה אכן קרבה. בהתחלה שייכתי את כאבי הגב לעייפות של ההריון, אבל בהמשך היום התחלתי לשים לב שהם באים והולכים, באים והולכים, בלי קשר לתנועה שאני עושה באותו רגע. חשבתי לעצמי שאולי אלו צירים, אבל לקח לי הרבה שעות לגבש את המחשבה הזו… וכנראה שהם גם לא ממש כאבו, כי המשכתי להתלבט. בסביבות שש בערב קפץ אלי זוג חברים, עם הבת שלהם, והצירים כבר לא ממש אפשרו לי להתעלם מהם. נשענתי במרפסת על המעקה, מול הנוף היפהפה של עין כרם, ואביטל, חברתי, עשתה לי מסאז' בגב התחתון, בזמן שיואב, בעלה, מודד זמנים (ציר של כדקה, כל 5 דקות; הניסיונות שלי למדוד זמנים קודם לכן, נקטעו די מהר – אני לא טובה בזה). בנתיים התחלתי להבין שזהו זה, אלו באמת צירים (הרגשתי אותם כמעט רק בגב התחתון) והלידה באמת קרובה, אבל הייתי בבעיה, כי זוג החברים שלי נמנו עם אלו שלא ידעו שאני הולכת ללדת בבית ולא התחשק לי לספר להם בדיוק אז (הוא דאגן, ופחדתי שהתגובה שלו סתם תלחיץ אותי). בסוף אמרתי להם שכדאי שילכו כי ב – 8:00 בערב קבעתי עם יעל השכנה טיפול שיאצו והיא אוטוטו מגיעה. הם סוף סוף הלכו ויעל באמת הגיעה – זה היה אמור להיות טיפול שיאצו טרום-לידה, אבל מראש ביקשתי מיעל שתהיה גם בלידה עצמה, אז כשהיא הגיעה הודעתי לה שטוב שבאה, אבל שלא נראה לי שאני מסוגלת לשכב לטיפול שיאצו, לעומת זאת – כנראה שהתחילו צירי הלידה… היא התרגשה נורא ומיד התגייסה לעזור לי בכל ציר והצירים נהיו יותר תכופים – לשתינו היה קשה לעקוב בדיוק אחרי הזמנים, אבל הרגשתי שהם נעשים יותר ויותר תכופים. צלצלתי לרמי, שותפי לחיים, לאוניברסיטה והודעתי לו שיבוא הביתה ואחריו לשתי החברות שביקשתי שיצטרפו גם הן ללידה – עדי ועינב - להציב אותן בהיכון. אמרתי להן שאולי יש עוד הרבה זמן, אבל שיהיו נכונות לקריאה. מרוב סיפורים על אורכן של לידות, הייתי בהרגשה שבטח הלידה עצמה עוד שעות ארוכות ארוכות לפני. במהלך סוף ההריון התלבטתי רבות מי אני רוצה שיהיה אתי חוץ מרמי וג'ויס, המיילדת, ובסופו של דבר, אחרי התלבטות בין שתי חברות ויעל (המטפלת בשיאצו) – החלטתי (בעקבות הסרט על לידות טבעיות שהוקרן ביום העיון של נשים קוראות ללדת) שאני רוצה ששלושתן יהיו! כולם היו מופתעים מההחלטה שלי, אבל אני הרגשתי שכך האחריות והעומס יתחלקו בין הרבה אנשים, ויש יותר חופש ואוויר, אם מישהי לא יכולה פתאום, או חייבת לנוח או לשאוף אוויר, או אם רמי יצטרף מישהי שתהיה איתו קצת בחוץ וכולי. בכלל התכוננתי כאמור ללידה של הרבה שעות…
רק אחרי כל זה התקשרתי פעם ראשונה לג'ויס, שגרה בעין כרם, ממש קרוב אלינו, ודיווחתי לה. היא אמרה שנשמע לה שיש עוד הרבה זמן. שאני אשתה כוס יין ואנסה לישון קצת, לאגור כוחות. רמי הגיע ושלחתי אותו לבקש פותחן יין מהשכנים, כי בין ציר לציר לא הצלחתי למצוא את שלנו. עד שהוא חזר (הוא עוד לא ממש קלט אז הוא עצר לפטפט עם השכנים ושכח לחזור) הצירים כבר היו כל כך תכופים שלא יכולתי אפילו לחשוב על לשתות יין, וגם הלכתי לשירותים וראיתי שם מה שנראה לי כמו הפקק הרירי. צלצלתי שוב לג'ויס, בין צירים, אבל צחקתי בזמן הדיבור – אז היא אמרה – את עוד צוחקת, סימן שיש זמן. זכרתי את ההסבר הזה מהשיחות שלנו במהלך ההריון, אבל הרגשתי שאני כנראה מסוגלת לצחוק גם במצבים שאני לא אמורה… כמה דקות אחר כך, כשהכאבים כבר מקשים עלי לחשוב, אמרתי לרמי – תצלצל אתה לג'ויס, אם היא תשמע את קולך, היא תבין. רמי התקשר ואמר לה – ג'ויס, עכשיו. והיא רק אמרה – אני באה. ובאה תוך כמה דקות (בסביבות 20:30). היא בדקה אותי ונדהמה לגלות שאני כבר בפתיחה של שש. גם אני נדהמתי, לא הייתי מוכנה לזה, אבל זה גם היה חיזוק להרגשה שלי שהיה כבר ממש צריך לקרוא לה. צלצלתי גם לעינב, להודיע לה שתצא לדרך ורמי הודיע לה שוב (כי לא קלט שהודעתי) וגם לעדי, שהגיעו במהלך השעה שלאחר מכן (אחת מתל אביב ואחת משילת…). במהלך כל הצירים עמדתי, נשענתי על רהיטים בבית, כל פעם במקום אחר, או על רמי, כשמישהו עושה לי מסאז' בגב (המגע התחלף ואני כבר לא ידעתי מי נוגע בי מתי, אבל הרגשתי עטופה ומחוזקת ומטופלת) וג'ויס ויעל שרות עם כל ציר קולות נמוכים. ג'ויס לימדה אותי מראש נשימה לצירים שבה משמיעים קולות נמוכים, כדי להוריד את האנרגיה כלפי מטה, למרכז את המאמץ ולעזור לתינוקת שלי לצאת, ועם כל ציר היא, ויעל (שהיתה מופלאה והצטרפה אליה באופן אינטואיטיבי, בלי שדיברנו על זה בכלל מראש), התחילו להשמיע את הקולות הנמוכים האלו שמיד איפסו אותי וגרמו לי להצטרף. כך, עם כל ציר, היה לי רגע של בהלה, שצעקתי או הקשיתי את כל הגוף, ומיד הייתי שומעת מאחורי את הצלילים הנמוכים והמרגיעים האלו, מצטרפת ועוברת את הציר יחד עם הקולות, והמסאז' והליטופים. אני זוכרת את עצמי עוברת מהימתחות של הגוף למעלה, ועמידה על קצות האצבעות, להרפיה אל תוך השירה הנמוכה למין המהומים כאלו עם ההיחלשות של הציר. לאורך כל הצירים ירדו לי המים. השארתי נהרות של מים עם דם לאורך מסלול הצירים שלי בבית, כשכל הזמן מישהו מתומכי הולך אחרי ומנגב את הריצפה, כי זה נורא מחליק. ג'ויס שלחה אותי באיזה רגע לשים תחתונים עם פד (הייתי כל הזמן רק עם גופיה, אחרי שהעפתי מעלי את השמלה בשלב מוקדם של הצירים), אבל שנייה אחר כך הכל היה ספוג במים ואני זוכרת אותה אומרת, לא חשוב, יש לך המון מים. כל פעם שג'ויס רצתה לבדוק את הפתיחה היא ביקשה ממני לשכב רגע, והרגעים של השכיבה על הגב היו בלתי נסבלים בשבילי, אני ממש זוכרת את עצמי מזנקת חזרה לעמידה בשנייה שיכולתי. אין לי מושג איך אפשר לעבור צירים בשכיבה. באיזה שהוא שלב ג'ויס שאלה אם אני רוצה קוקטייל הומיאופטי לשיכוך כאבים, אבל ממש לא הרגשתי שאני רוצה. רציתי להמשיך בדיוק אותו הדבר. הרגשתי נתמכת ונאהבת ובטוחה, והוצפתי על ידי הצירים כך שלא יכולתי לחשוב כמעט בכלל. ג'ויס אמרה שהראש של 'חושן' קצת גבוה, אז שאדמיין אותו יורד, אבל לא יכולתי גם לחוות את הציר וגם לדמיין. רק לתת לגוף שלי לזוז – להימתח, להתקפל, להשמיע קולות, לנענע את האגן. היה רגע אחד שהכאב הציף אותי והרגשתי ששום מגע לא עוזר, אז זזתי מכולם והתחלתי להסתובב סביב עצמי במעגלים… איכשהו זה עזר. בבדיקה אחרי זה כבר הייתי בפתיחה של 9 וג'ויס אמרה לי שזה מתקרב, ושאין לי עוד הרבה לסבול, כי בשלב הלחיצות כבר יש מה לעשות, ויותר קל להתמודד עם הכאב (וזה באמת היה ככה בשבילי). מתי שהוא במהלך הצירים אני זוכרת שהיא אמרה, הדלת של החדר ממש מפריעה לזוז, אי אפשר להוציא אותה? ואת רמי פשוט שולף את הדלת בקלילות מהצירים ולוקח אותה החוצה… זה היה די סוריאליסטי. אחרי הבדיקה של הפתיחה של 9 ג'ויס אמרה לי - תגידי כשמתעורר הצורך ללחוץ.
בתחושה שלי, עוד לא הספקתי לתהות איך אני אדע, וכבר ידעתי. ג'ויס הוציאה כסא הולנדי (מעין גליל, עם כמו-אסלה למעלה), שמה אותו על הרצפה למרגלות המיטה, רמי התיישב על המיטה מאחורי, עם הברכיים שלו משני הצדדים שלי, וג'ויס התיישבה למרגלותי. התחלתי ללחוץ, מישהי נשלחה להביא מים חמים וג'ויס שמה לי קומפרסים חמים בין ציר לציר. אני זוכרת את עצמי אומרת לה – מה קרה למנוחה, לא אמור להיות שלב של מנוחה? והיא עונה לי – את עכשיו במנוחה… ופתאום שמתי לב שבאמת אין כרגע ציר ואני במנוחה… מהר מאוד הייתי צריכה שוב ללחוץ. ברגעים הראשונים נשמתי מהר, וג'ויס בטון החלטי ביותר אמרה לי – אל תנשמי ככה, את עושה היפר ונטילציה!, זה כאילו הראש שלה יורד קצת ובום, את נותנת לו מכה, שוב יורד קצת, שוב מכה, תנשמי נשימות ארוכות! הטון ההחלטי שלה איפס אותי מיד וחזרתי לנשום כמו שהיא הסבירה לי מראש. היו לנו חילוקי דעות בשיחות מראש – ג'ויס חשבה שיעיל יותר ללחוץ כשעוצרים את הנשימה ואני רציתי לנסות ללחוץ יחד עם הנשיפה. סיכמנו שאני אנסה כמו שאני רוצה, אבל אם זה לא ילך אני אנסה את הדרך שלה (ג'ויס טוענת שהרבה פעמים נשים לא מצליחות ללחוץ מספיק חזק יחד עם הנשיפה והעובר נכנס למצוקה). נשמתי כמו שרציתי. בדיעבד ג'ויס אמרה שהיתה לי דרך מאוד משונה ללחוץ, כאילו מבית החזה, ושהיא רצתה לעצור אותי, אבל אז היא ראתה שזה עובד נפלא… באחת הלחיצות שמעתי 'פק' וכאילו זז לי משהו בבית החזה… אחרי הלידה זה היה הכאב היחיד שהרגשתי, כנראה מהמאמץ מתחתי לי שם איזה שריר… רמי כל הזמן ליטף אותי, נעצתי ברגליים שלו את הידיים עם כל ציר ונשפתי את 'חושן' שלי החוצה. אחרי 20 דקות של לחיצות ג'ויס אמרה, תעלי רגע למיטה שנוציא אותה. היא אמרה לי להושיט יד ולגעת במים שעדיין היו לפני הראש שלה. זו היתה הרגשה משונה. נעימה. עליתי למיטה, שכבתי על הצד ושמעתי את ג'ויס אומרת – מי יכולה להחזיק לה את הרגל? יעל התנדבה להחזיק לי את הרגל מכופפת למעלה, כמה לחיצות קצרות ודיווח ישיר של הנוכחות – הנה הראש, הנה הוא יוצא עוד קצת… ואז היא היתה בחוץ. ב – 23:55, פחות מארבע שעות מהרגע שג'ויס הגיעה! גם היא היתה המומה מהמהירות, שמעתי אותה אומרת – כזאת לידה ראשונה עוד לא ראיתי. כאן הכל מתערפל לי. אני זוכרת את ההתרגשות ושמישהו אמר מזל טוב ואני אמרתי, מתוך מין ערפול –שיין אומרת שזה לא 'מזל טוב' עד שיוצאת השלייה (שמעתי אותה ביום עיון של נשים קוראות) ואת ג'ויס מאשרת. היא הניחה את 'חושן' עלי, עדיין מחוברת לחבל הטבור ומכוסה ורניקס ואני חיבקתי אותה וצחקתי ואמרתי לה ברוכה הבאה לעולם וכמה חיכינו לה. ובתמונות שעינב צילמה ברגעים האלו רואים את הפנים הזורחים ומלאי הריכוז של כולם מסביב, כולל הכלבה המקסימה שלנו שהיתה כל הלידה, רחרחה מסביב והיתה די המומה. ג'ויס חיכתה עד שחבל הטבור הפסיק לפעום, כמה דקות, ואז שאלה את רמי אם הוא רוצה לחתוך אותו בעצמו. שכחנו לסכם את זה מראש – אז אני זוכרת שהרמתי אליו ראש (אני שוכבת על המיטה, ראש עליו) ואמרתי – רק אם אתה רוצה, רק אם אתה רוצה. הוא רצה. זה היה יותר קשה לחתוך ממה שהוא חשב. עברו עשרים דקות והשליה עדיין לא יצאה. וגו'יס הספיקה להגיד לי – אם תוך שעה השליה לא יוצאת נצטרף לנסוע לבית חולים, תדמייני שהיא יוצאת. עכשיו כבר יכולתי להתרכז בלדמיין. דמיינתי את השלייה יוצאת והיא אכן יצאה. ג'ויס פרסה אותה והראתה לכולם. היתה אווירה קסומה ממש. מישהי הלכה לעשות תה, ג'ויס העבירה את רותם לידיים של עינב ובדקה אותי – אין קרעים (עשינו מסאז' ידני עם שמן נבט חיטה בחודש האחרון, הייתי מאוד גאה שזה עבד), יעל כיבתה את האור והדליקה נרות שהכנו מראש ועד אותו רגע שכחנו מהם. עינב ישבה לידי על המיטה, כשרותם על הידיים שלה, ישנה, ופטפטנו כמה שעות. ג'ויס חיכתה שעה כדי לבדוק אותי , רמי הלך לנמנם קצת בערסל, ואחרי איזה שעתיים כולם נסעו הביתה, חוץ מעינב שנשארה איתי עד ארבע בבוקר, אז רמי נכנס חזרה הביתה והיא עלתה על האופנוע חזרה לתל אביב. ונרדמנו ארבעתנו (כולל הכלבה) במיטה שלנו, בבית. חווייה שלא תיאמן.
אני רוצה להגיד תודה ענקית לנשים קוראות ללדת, שקיומן הוא תמיכה ענקית בשבילי, לפורום, לג'ויס שהיא קוסמת אמיתית ותחושת הביטחון שהיא מעניקה אין דומה לה, ובכלל לכל מי שהיה איתי.
את השלייה קברנו אחרי 10 ימים מתחת לשיח רותם בנגב (שמרנו אותה במקפיא)… וגם שם עשינו טקס תודה קטן, רק אנחנו, המשפחה החדשה.
|
תוכן ההודעה:
|
