אז זהו, סוף סוף, קצת זמן רגוע וללא עייפות מטורפת. ובכן, סיפור שהיה כך היה... יום שבת, לפני שבוע וחצי 2 בצהריים ואני מתחילה להרגיש התכווצויות בבטן, מכיוון שכבר כמה חודשים אני "סובלת" מצירים מוקדמים לא ממש התיחסתי והחלטתי לשכב לישון, אחר שעה התעוררתי ושמתי לב שהצירים ממשיכים והם אפילו שונים מהרגילי. העוצמה חזקה יותר , הכאב מקרין לגב, והתדירות רצופה יותר. עדיין חששתי שאני "מתלהבת" מוקדם מדי ובטח עוד מעט הכל יחלוף, כמו שאני כבר רגילה, ולשם שעשוע החלטתי לתזמן את הצירים, כך גיליתי צירים סדירים שמופיעים כל 3-5 דקות. הבנתי שאולי זה ממש זה אבל החלטתי לא להעיר את בן זוגי שהיה אחרי תורנות לילה. בשעה 6 הוא התעורר וסיפרתי לו שאני חושבת שהיום העוברית רוצה לצאת, הוא מיד רצה לנסוע לבית החולים אבל אני התעקשתי להמתין. התקלחתי, אכלתי, ראיתי טלויזיה, ובשעה 8 הצרתצי ונסענו אל הלא נודע... במיון יולדות חוברתי למוניטור שכבר הראה צירים סדירים גדולי ויפים, וכאן היה ברור שהביתה אני לא חוזרת הערב! בבדיקה של הרופא נמצא פתיחה של 1.5 שזה היה מאכזב ביותר, בבדיקת האולטרסאונד נראה שהכל בסדר, הרופא הציע פתידין ומכיוון שאני לא "חובבת" כאבים הסכמתי מיד, והאותה הזדמנות חתמתי על הסכמה לאפידורל. הפתידין היה נחמד מאוד, הרגשתי קצת מרחפת, דבר ששעשע אותי מאוד, וכך עברו להם מספר שעות שבמהלכן אני מדברת בפלאפון, עורכת רשימות וכו' בשעה 4 לפנות בוקר הכאבים התגברו, ביקשתי אפידורל ולהפתעתי נענתי במהרה. עכשיו כבר הוכנסתי לחדר לידה, חדר גדול, נחמד מאוד, מיטה נוחה ואוירה נעימה. מיילדת נעימה קיבלה את פנינו, הסבירה המה יקרה , בדקה מדדים של לחץ דם וכו'. לא חיכיתי הרבה והגיעה מרדימה חביבה מאוד אשר הזריקה לי את האפידורל, היא הסבירה בדיור מה היא עושה ומה אני ארגיש בכל שלב ושלב וסיימה את התהליך תוך מספר דקות, משלב זה היה מאוד רגוע וכיפי, לא כאב יותר והיה לי מאוד נחמד (אפילו קצת השתעממתי:)) הרופא החליט לבצע פקיעת מי שפיר כדי לזרז את העיניינים, מי השפיר יצאו מקוניאליים ולכן חיברו מוניטור לראשה של העוברית, כדי להיות בטוחים שהיא בסדר. לקראת 10:30 הרופאה בדרה והודיעה על מחיקה מלאה. זו היתה שניה מפחידה, פתאום הידיעה שזהו זה, והנה זה מתחיל, וכל הפחדים של השבועות עלו וחזרו, הבטתי לכל הכיוונים במבטים מפוחדים, והמיילדת המלאכית שהיתה איתי, הבינה את הפחד ועודדה אותי מאוד. משלב זה הכל עבר מאוד מהר, המיילדת מודיעה על ציר (אני הרי לא מרגישה כלום), אני לוחצת ולוחצת וכך אחרי מספר צירים ולחיצות רבות היא פתאום אומרת הנה הראש, ואחרי כמה שניות אני מרגישה מן פלופ, והופ הנה היא בחוץ, ויש הרגשה ריקה בבטן, תחושה מוזרה. הדבר הראשון שחשבתי עליו : זהו, זה הכל, זה ממש לא היה נורא ואפילו דיי נהנתי מכל התהליך, להפתעתי גיליתי שלא עשו לי חתך, כך שאין תפרים (איזה כיף). אחר כך הניחו את העוללית עלי, אחזתי בה, הבטתי בפניה, וזו היתה הרגשה מוזרה, כאילו שאין שום קשר בין העוברית שלי שהיתה שם בבטן, חלק ממני, לבין העוללית הקטנה הזו ובכל זאת זה היה מרגש.
אז זהו, זו היתה לידה עם אפידורל, עם אנפוזיה ומוניטור ואפילו פיטוצין, ואני מאוד שמחה על כך, לא הייתי עומדת בלידה ללא אפידורל, ואני מעריצה את מי שיכולה ומסוגלת לעמוד בכאבים האלו. סה"כ מאוד נהנתי מהלידה היה לי מאוד כיף, וזו פשוט חוויה שאת עוצמתה אני לא יכולה לתאר במילים, אבל בהחלט הייתי יולדת שוב ואפילו מחר, אם היה צריך.
עכשיו 9 ימים אחרי, אני מאוהבת כל כולי בנטע הקטנה, והיום היא נשקלה ודילינו שהיא כבר 2850 (היא נולדה 2430), אז אני אמא גאה ומאושרת, ולא פחות מזה אשת איש מאושרת כי האיש שאיתי אבא נפלא ובעל נהדר וכל אהבתי הגדולה באמת נתונה לו ולציפור הקטנה שלנו.
|
תוכן ההודעה:
|