פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

2/10/2002 16:49 אמא של רואי וגם של לירי מאת: ילדתי את לירי - עצוב וגם שמח כותרת: זה ארוך... למי שאין כח לקרוא שיקרא רק את הסוף. לירי נולדה במשקל 3.300 ביום שישי האחרון בתור משתתפת מהצד בפורום וקצת פעילה... רציתי לספר לכן את הסיפור שלי. כמו שאני כותבת עכשיו אני שוב בוכה, אני לא יודעת אם רק משמחה כי יש לי ילדה מדהימה- באמת מדהימה, ישנה אוכלת, ישנה אוכלת.... או שאני בוכה כי קצת רע לי .... זה התחיל בכך שהלכתי לביקורת בשבוע 40 בעשר בבוקר, ואמרו לי שאני בלידה ובאמת תוך 5 שעות כבר הייתה לי פתיחה של 4 (אני מצידי לא הרגשתי כלום....) ואמרו לי להישאר כי עם כזו פתיחה ומחיקה של 80 אין לך לאן ללכת, אז נשארתי. בעלי ואני כמובן שלא תכננו ללדת באותו היום ורואי - הגדול שלנו לא ידע מכלום - פשוט נעלמנו לו (אל דאגה הוא היה עם ההורים שלי). באתי בלי תיק הלידה שלי אז גם מצלמה לא הייתה לנו, אז ירדנו למטה לחנות וקנינו מצלמה חד פעמית. אני חייבת לציין שיכולתי לחתום על סירוב אשפוז וללכת הביתה ולהתארגן בשקט וכשהצירים יגיעו - טוב לפחות אלו שאני ירגיש אותם - לחזור.... אבל אני מהפחדניות שרוצות להיות ליד רופאים כשמשהו קורה לי ובעלי קצת היפוכונדר כך שעל לידה בבית או משהו דומה לא הבאנו בחשבון, אני רציתי ללדת בבית חולים, אז לא חתמתי על סירוב ונשארתי שם. הציעו לי לעשות זירוז אבל בגלל שידעתי מבנות אחרות שצירי זירוז מאוד כואבים, לא הסכמתי, מה עוד שלא התכוונתי לקחת אפידורל, הפטידין טשטש אותי נהדר בלידה הראשונה ובניתי על זה, לא ידעתי מה מחכה לי... אני חייבת להגיד שהאחיות והרופאים במיון היו נהדרים ומקשיבים ומבינים ונתנו לי לעשות כל החלטה שנראתה לי ולא לחצו או הכריחו בשום כיוון. ב-8 בערב סוף סוף אני מתחילה להרגיש צירים.... כל 10 דקות ואז כל 5 דקות. לא נורא כואב לי, והרגשתי שהנה זה כמו עם רואי ותוך 3 שעות הילדונת תהיה בחוץ.... ל א! ב-9 נכנסתי לחדר לידה, שאלו אותי אם אני רוצה חוקן - לא הכריחו אותי כמו בלידה הראשונה (שאז אמרו לי שכדאי מאוד.....) ואמרתי שלא. ישבנו וראינו טלוויזיה עד משהו כמו 11 ואז התחילו לכאוב לי יותר הצירים, והפתיחה נשארה 4 עם מחיקה של 80 כאילו כלום לא השתנה מ-3 בצהרים. שוב שאלו אותי אם אני רוצה זירוז ואמרתי שלא אבל אני רוצה פטידין לטשטוש ושנחכה, מתישהוא זה יגיע (כך לפחות חשבתי) ישנתי איזה 3 שעות, התעוררתי כי הפטידין הפסיק לעבוד, ושוב בודקים ושוב פתיחה של 4.... פה כבר אני התחלתי להתייאש, הסכמתי לזירוז ופקיעת המים אבל עם פטידין כמובן שאני ארגיש כמה שפחות. השעה היא בערך כבר 2 וחצי 3 בבוקר. הצירים הגיעו ו ב ג ד ו ל !!!!!!!!!! בנות שלא תחשבו - זה כואב! אם בלידה הראשונה פרט לשני צירי לחץ שכאבו לי, לא כאבו לי במיוחד הצירים אז הפעם חטפתי אותה ובענק!!!! עכשיו כבר חשבתי למה לא אפידורל?!?!?! ולמזלי... כמו בלידה הקודמת - כל כך הרבה יולדות היו באותו הלילה-בוקר שהמיילדות רצו מחדר לחדר, בשלב מסוים אמרתי לבעלי - תקרא לה כי הילדה יוצאת החוצה. היא הגיעה סובבה אותי מהצד לגב-ישיבה ותוך שלוש לחיצות, קצת נשימות, המיילדת הדריכה אותי נהדר מתי לנשום מתי ללחוץ מתי לעשות צ'י צ'י צ'י, ואני מילאתי אחר ההוראות, היא לא חתכה אותי, (רק 4 קרעים קטנטנים), ובחמש שלושים ושלוש, לירי יצאה לאוויר העולם. אושר גדול - ילדה בריאה מתוקה, סוף סוף אני נושמת לרווחה אחרי הריון קשה ולידה יותר קשה. אז לירי יצאה ולקחו אותה מהר לניקוי כי היו גם מים מקוניאלים אז בקושי הספקנו להריח אותה.... לקחו אותי להתאוששות ובעלי נסע לספר לרואי שנולדה לו אחות ולהודיע לכל מי שצריך... אחרי כמה זמן בהתאוששות שמעתי אותם מחלקים שרירותית את הבנות שילדו, לאיזה מחלקה הן הולכות, אותי שלחו למחלקה שבה אי אפשר להיות עם התינוקת. מאותו רגע התחלתי לצעוק ולהתעצבן - והדמעות התחילו לזרום ללא הפסקה, אני לבד במערכה אין מי שיעזור לי, אין מי שידבר במקומי, אני לא יכולה לקום מהמיטה ולדרוש שיחליפו לי מחלקה, בקיצור חוסר אונים נוראי, ואני שחיכיתי כבר ללידה הזו כי באמת היה לי הריון קשה ובעייתי, נפשית - פשוט התמוטטתי. לא הפסקתי לבכות, והאחיות במחלקה לא ממש ידעו מה לעשות איתי, ניסו להעביר אותי, אבל הייתה שם בירוקרטיה מטופשת, הם אמרו לי - אולי בינתיים רק עד הצהרים נכניס אותך לחדר, תתקלחי - ואני אמרתי שמה שזמני זה קבוע ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן. בסוף זה הסתדר... אבל אני כבר הייתי גמורה. בצהרים בעלי והילד שלי הגיעו עם ההורים שלי, והיו איתי קצת ואז הם הלכו וחזרו רק בערב, וכך היה גם למחרת - שעות הביקור המוקפדות והעובדה שרצינו גם להעסיק את רואי מחוץ לבית החולים גרמו לכך שהייתי כל הזמן לבד. בשעות שהייתי לבד - בכיתי, בבית כשהגעתי - בכיתי, עכשיו אני גם בוכה. אני יודעת שאין לי מה לבכות ושהכל יסתדר בסופו של דבר. ואני בבית ואמנם קצת כואב פה ושם אבל יש לי ילדה נהדרת. אבל בכל זאת אני בוכה. אני חושבת שנפשית אין לי כח יותר לכלום - רק לילדה ואני מתוסכלת מזה נורא, אין לי כח לעצמי, אני משתדלת לחייך ליד רואי אבל אני פשוט גמורה. אני לא רוצה לחשוב שזה דיכאון של אחרי לידה כי אני כל כך לא כזאת, אני בדרך כלל מאוד חזקה, אבל כרגע אני פשוט לא מסוגלת לכלום - רק לילדה שלי היא באמת גורמת לי לחייך, ומוציאה ממני כוחות שחסרים בי כרגע. סליחה שהתפרצתי בבכי, אבל כרגע הפורום הזה זה המקום היחידי שאני יכולה לפרוק את מה שעובר עליי, בעלי מרגיש ויודע אבל הוא כל כך עסוק ועושה כל כך הרבה מסביב שאין לי לב להעמיס עליו עוד. תודה למי שקראה עד הסוף, ולמי שנורא מסוקרנת אז כן, ילדתי בבלינסון הידוע לשמצה כאן, אני אישית בסה"כ - מהצוות המקצועי הייתי מאוד מרוצה ואפילו מופתעת. יגיעו עוד ימים רגועים אני מקווה. אמא של רואי ושל לירי. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 2/10/2002  17:0 מזל טוב ועוד - נועה ברקת 2/10/2002  17:17 מזל טוב ו...הצעה - F_Rat 2/10/2002  18:1 מזל טוב ! הזדהות גדולה ואולי עצה - דנה השניה 2/10/2002  18:25 מזל טוב להולדת לירי, - דיאנה 2/10/2002  19:14 קודם כל מזל טוב... - שרי 2/10/2002  19:36 תבכי ילדה , תבכי - ענת סימון 2/10/2002  22:57 הרבה מזל טוב, ואושר בחיק שני ילדיך! מאחלת לך רק שמחה מעתה. (ל"ת) - שרון-ש 2/10/2002  23:35 מעגל האור והאהבה - איריס גוב 3/10/2002  0:44 מזל טוב ענק וחיבוק מאנונימית לצידו !!! - רות 3/10/2002  6:32 קודם כל ברכות - רותם ו שות 3/10/2002  10:2 תודה לכולן - אמא של רואי ולירי 3/10/2002  20:19 היי אמא, ומזל טוב, - אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית 5/10/2002  16:25 המון מזל טוב! - סאלוש

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש