|
9/10/2002 0:29
|
רוני.כ.
|
מאת:
|
סיפור הלידה של שפי - ארוך
|
כותרת:
|
עכשיו שבועיים וחצי אחרי. ואחרי שסיפרתי את סיפור הלידה לכל החברים והקרובים הגיע הזמן שאצא מהארון של הפורום ואציג את עצמי: רוני (טנא-היה, כהן-עכשיו) אשתו של דודו ואמא של שפי (אמא'לה כמה זה מפחיד לכתוב שאני אמא). אין ספור פעמים ביקרתי באתר ובפורום למדתי וחקרתי מתוך הנסיון של כולכן והפעם זה התור שלי להעשיר את אוצר הסיפורים של הלידות.
מאיפה מתחילים?
מהקומזיץ של הערב לפני?
מההחלטה ללדת בבית ?
נתחיל.
אמנם הייתי בסיומו של השבוע ה40 והתאריך המיועד היה בשבת אבל הנסיון של אמא שלי כיולדת הבטיח לי כניסה אל השבוע ה43 … בנוסף כולם אמרו שאני עוד נראית קלילה מידי בכדי ללדת, אז נסענו לחבר שגר בחווה בדרום (כשעה נסיעה מהבית בחולון) ובילינו את יום שישי ליד מדורה עם פיתות מהאש, תבשיל קדירה, ירח מלא והרבה חברים. דודו ואני קיבלנו את הפריבילגיה של שינה במיטה הממוסדת היחידה באזור אבל זו לא היתה "המיטה שלי" לכן כאב הגב הקל שהרגשתי מתוך שינה לא עורר בי חשד. בבוקר תוך כדי התארגנויות הרגשתי לחצים שונים שעדיין לא העזתי לקרוא להם בשם אבל בכדי לשלול את כל האפשרויות האחרות ניגשתי אל בין השיחים והמסקנות היו- יש אמנם הקלה, אך זה לא היה לחץ מאזור המעיים… עדיין לא הבנתי. יצאנו לדרך וכשראינו בצד הדרך שלט של "ג'חנון בשבת" מיד סטינו מהכביש הראשי אל ממלכת הג'חנון. בשלב הזה כבר אמרתי לדודו שזה הפך מ-לחץ לכאבים באים והולכים ושכדאי אולי למדוד את התדירות שלהם. השעון אמר שאלו כאבים בני דקה וביניהם רגיעה של חמש דקות-תנאים אופטימליים לאכילת ג'חנון. עם האוכל זה הלך והתבהר וכשעמדנו להיכנס שוב לאוטו אמרתי לדודו, שאולי, כמו שהמורה ליוגה אמרה, כדאי שאהיה בספסל האחורי וכך אוכל להיות בתנועה אם הכאב יחריף. הכאבים המתונים עדיין בלבלו אותי ולא תמיד ידעתי מתי להתחיל למדוד ומתי להפסיק. ואז (10:45), תוך שאני משרבבת ראש אל המושב הקדמי, הרגשתי רטיבות מתפשטת, התחלתי לצחוק מהתרגשות של בהירות וידיעה, התחלנו להפנים שכנראה "זה - זה" . הצירים (התחלנו לקרוא להם בשמם) עדיין לא היה חזקים ואני באקרובטיקה החלפתי תחתונים ותחתונית בכדי לוודא שזה לא היה גל זעה חד פעמי. מכאן והלאה כל ציר הביא איתו דליפה קטנה ועכשיו כבר היה לי סימן מתי להתחיל למדוד את אורך הצירים… בשלב הזה התקשרתי אל מיכל בונשטיין- המיילדת (בשיבחה של האשה הבלתי רגילה הזו עוד ארחיב מכאן והלאה) והודעתי לה שאנחנו נפגשות היום. היא שמחה לשמוע על ההתפתחויות וביקשה שנתקשר לעדכן אותה אחרי שנגיע הביתה, נמדוד חום ונתארגן. בזמן הנסיעה שעוד נשארה לנו נזכרנו בדברים שצריך לעשות בבית בכדי לקבל את מיכל מאורגנים וחילקנו תפקידים. התפקיד שלי היה להתרחץ מריח המדורה והאבק והתפקיד של דודו היה לעשות את כל היתר: לפנות את הסלון, לשטוף את הרצפה, לפרוס סדיני ניילון וסדינים נקיים בסלון ובמיטה, לפתוח את הבריכה המתנפחת לנפח ולמלא אותה במים, וגם להתרחץ בעצמו…
הגענו הביתה נרגשים ומצחקקים כי בדרך בין האוטו לבין הבית הדליפה זלגה לי על הרגליים ועשתה לי בוץ בסנדלים. אלו היו הצחוקים האחרונים כי הצירים הלכו והפכו תכופים וכואבים יותר וחוש ההומור שלי הלך ונעלם. המקלחת החמה היתה נעימה מאד אבל מהרגע שיצאתי ממנה זה הלך והחריף. התקשרנו למיכל, דודו דיבר ועידכן שאנחנו ב 3:1 ואני תוך כדי הפוגה הצלחתי לשמוע ממנה שהיא תתארגן ותגיע. בהפוגה הבאה הספקתי להחזיר טלפון לאמא שלי ולקבל ממנה את ברכת הדרך. בינתיים התחלתי להציף מתוכי את כל מה שלמדתי בשעורי היוגה ובקורס ההכנה ללידה: התנוחות, התנועות, הקולות הנמוכים והריכוז בנשימות בטן ארוכות.
אני נודדת בין המהומי כאב ארוכים לרגיעות קצרות ודודו מתזז בין ספונג'ה למסאז'. מהר מאד פרשתי מהמיטה כבסיס פעולה ועברתי להשענות כנגד הארון תוך כדי נענועי אגן נשימות ארוכות קולות נמוכים עליהם לא ויתרתי לאורך כל הדרך בלי קשר לתנוחה בה הייתי, ודליפה בכל תחילת ציר. משם עברתי לסלון שם חיכו לי מזרנים על הרצפה הנקיה וכל שאר העזרים שיכולנו לחשוב עליהם: שרפרף, כדור, כריות, בריכה (שהתנפחה לה באותם רגעים-הרעש של הקומפרסור היה נהדר כרקע להגברת הקולות הנמוכים) "הברירה הטבעית" במערכת והכי חשוב דודו היה שם בכל פעם שהתחיל ציר - לוחץ ,מעסה, מהמהם אל תוך האגן שלי, פשוט נמצא בדיוק איפה שנדרש ועושה בדיוק את מה שתומך בי.
את מיכל קיבלתי בעמידת שש. בשלב הזה ליתר דיוק לא קיבלתי אותה אלא פשוט הייתי שם עם עצמי ועם הכאב והיא באה לתוכו.. הנסיון של מיכל לבדוק אותי כמה בדיקות בסיסיות: דופק, לחץ דם, דופלר, ובדיקה וגינאלית לא היה קל. השכיבה במקום אחד, במיוחד בזמן ציר נראתה לי בלתי אפשרית הייתי חייבת להמשיך לזוז כל הזמן. בסופו של דבר בהפוגה אחת הייתי ממושמעת ושיתפתי פעולה, הכל היה תקין ומיכל הודיע על פתיחה של 4 ס"מ ולשאלתי "כמה זמן זה עוד יקח" היא ענתה שזה יכול להיות שעות ארוכות. קבלתי את הדין והמשכתי בשלי-עמידת שש עם כל התוספות.
מכאן עברה שעה שזכורה לי מעבר לערפל אני זוכרת את מיכל מציעה לי לשנות תנוחה בכדי להיות מסוגלת לחזור אל התנוחה הזו שכל כך טובה לי ולא לשחוק את הברכיים והידיים יותר מידי אז עברתי לוריאציה של השענות על הכדור. אני זוכרת את דודו מדליק את המזגן (איזו הצלה) מציע לי שתיה ובעיקר נמצא מאחורי בכל ציר. הכאב והתנועה גרמו לי להזיע וכשקיבלתי טישיו יבש לנגב את הפנים לא יכולתי להרפות ממנו את היד כי כל הריכוז היה בכאב שבאזור הבטן והגב. אני זוכרת שמיכל הציעה לשמור את הבריכה לשלבים מתקדמים יותר ובעיקר אני זוכרת איך הכאב הלך והתגבר. נפרדתי מעמידת השש ועברתי לתנוחות אנכיות יותר: דודו תמך בי בבתי השחי ואני הייתי פשוט תלויה עליו. בשלב הזה כל כך כאב לי וכבר לא ידעתי לאן להוליך את כל הכאב הזה נדנדתי את הברכיים והרגליים ניערתי את האגן ועדיין לא ויתרתי על הנשימות האיטיות והקולות הנמוכים. אני הייתי הכאב ומיכל ודודו היו שם עבורי להרגיע במגע ובמילה מקצועית שהכל בסדר, ובמילה טובה שאני עושה את זה מצוין. מיכל ביקשה שוב לבדוק אותי . הפעם זה היה כמעט בלתי אפשרי. ההפוגות בין הצירים היו קצרות כל-כך והכאב גדול כל-כך שפשוט לא הצלחתי להיות במקום אחד. כשלבסוף אזרתי כוחות וממושמעת נשכבתי להיבדק, מיכל אמרה שהצואר מחוק והפתיחה מלאה. אני שוב שאלתי כמה זמן זה עוד יקח? ומיכל בציטוט של עצמה מלפני שעה אמרה בצחוק "זה יכול להיות עוד שעות". צחוק, כמו שהזכרתי קודם, לא הבנתי באותו זמן ולכן הייתי די מודאגת לרגע. רק לרגע כי ברגע שאחריו הרגשתי משהו אחר לחלוטין מכל הכאב שהייתי שרויה בו עד אז. הרגשתי דחף עז וברור להצטרף אל הגוף שכבר עושה בעצמו משהו. כאילו ללכת בעיניים קשורות אחרי מישהו שמוביל ולהתמסר לחלוטין להנחיות שלו. אמרתי למיכל בחשש שמא אני חורגת מהתוכנית שלה "אבל אני לוחצת…" ומיכל שוב היתה המקור לשלווה שפשוט זורמת ממנה, שעצם נוכחותה מביאה את הידיעה שאין דבר שאינו בסדר. ואני ידעתי שזה הזמן ללחוץ.
מדודו ביקשתי לשים שוב מוזיקה (כי נגמר הדיסק עוד קודם ואפילו לא שמנו לב) וגם להגביר "כדי שאוכל לצעוק" . עם כל לחיצה של הגוף לחצתי גם אני ושאגתי בקול עמוק מבפנים. עצרתי ונשמתי נשימות "נוצה" כשמיכל הורתה לי וחזרתי ללחוץ שאגות כשאפשר היה. את הקומפרסים החמים והעיסוי בשמן כמעט ואיני זוכרת. אני רק שאגתי ונחתי. זה קרה מהר ונפלא. הראש יצא ואחריו זרם החוצה מתוך הבטן כל הגוף הקטן שנמסר לידי מיד בכדי שאניח אותו על הבטן . ברקע ,כאילו היה מתוכנן פסקול ללידה, הברירה הטבעית התחילו לנגן את ילדים זה שמחה.
(14:45) 4 שעות מאז ירידת המים ואנחנו כבר אחרי. אפילו לא הספקתי להשתמש בבריכה…
שפי נולד בבית. ונולדנו אנחנו, ההורים שלו, לתפקיד של החיים שלנו, בצורה המעצימה ביותר שיכולנו לאחל לעצמנו.
אני מאחלת לכולכן לידה כזו.
אני מודה לאנשים סביבי שהם מבחינתי שותפים ללידה כפי שחלמתי אותה וכפי שהיתה:
ראשית, לדודו אהובי על שותפות ותמיכה אין קץ.
למיכל בונשטיין המיילדת המופלאה על הליווי, השלווה, המקצוענות והנעם.
לגילה רון-אל המדריכה בקורס ההכנה ללידה על העידוד, ההכנה ועל הספר הנהדר "טבעי ללדת" שליווה אותנו בחודשים האחרונים.
לשירלי בנטואיץ' ואירית פלקוביץ' המורות ליוגה שלימדו אותי גם איך להעביר את ההריון בכייף, וגם איך לנשום לאט ולשאוג חזק.
למיכל וערן שהדליקו אצלנו את הרעיון ללדת בבית והיו מקור למידע והשראה בנושא.
ולהורים ולחברים שתמכו ועודדו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
