21:30   שמתי לב שיש לי צירים – לא כואבים, זה היה אופייני לתקופה האחרונה ולכן לא התרגשתי במיוחד. נמרוד ואני ראינו את הפרק האחרון של LOST – זה מסמל סיום של תקופה, רצינו לראות את הפרק הזה כבר מספר ימים, הלידה לא יכולה להתחיל לפני זה...

23:30   פקיעת הפקק הרירי. התקשרנו לנאורה והיא הסבירה לנו שזהו סימן להתקדמות אבל לא ניתן לצפות מתי הלידה תתחיל – זה יכול לקחת עוד ימים. אני התרגשתי מההתפתחות ולא הצלחתי להרדם.

1:00     קמתי והלכתי לסלון. הדלקתי טלויזיה וראיתי תכנית על נשים בשואה: התכנית הראתה שיעור בכיתת בית-ספר (חטיבת ביניים? תיכון?), הדן בשואה באופן כללי ומנסה להגדיר את הנושא של נשים בשואה.

2:00     הלכתי לשירותים ו... ירדו לי המים! היתה כמות די גדולה של מים (שקופים), אבל לא "כמו בסרטים". אחרי כמות המים הראשונה המשיך טפטוף חזק של מים.
הערתי את נמרוד. שנינו מאד התרגשנו, התחבקנו. נמרוד הלך להכין לשנינו תה ואני נכנסתי להתקלח. הצירים החלו להתחזק והמים החמימים הקלו. בינתיים נמרוד הכין דברים שהיו חסרים בתיק חדר הלידה שלנו.
יצאתי מהמקלחת והתלבשתי. נמרוד נכנס להתקלח. אני העברתי את הצירים הבאים על כדור פיזיו. בינתיים התקשרתי לנאורה. נאורה שאלה מה תדירות הצירים ואני עדיין לא הספקתי למדוד. נאורה ואני קבענו שנעדכן אותה בהמשך אחרי הבדיקה בבית החולים. תוך כדי שיחת הטלפון שארכה כ-4 דקות וחצי היו לי שני צירים. כנראה שהצירים די תכופים... זיריתי את נמרוד כי כבר מאד כאב לי. אני זוכרת שבשלב מסויים היתה לי בחילה.

2:45     יצאנו מהבית לכיוון תל השומר. היה לנו מעט דלק – זה חייב יהיה להספיק... בדרך לבית החולים בדקנו את תדירות הצירים – היו לי צירים כל שתי דקות. הצירים כבר היו חזקים ואני ניסיתי לנשום עמוק בכל ציר. נמרוד הרגיע אותי באמצעות מגע. אני חושבת שהתחלתי להאנח עם כל ציר.

3:10     הגענו לבית החולים. החלטנו להשאיר את התיק במכונית ולחזור לקחת אותו אחרי שניקלט במיון, תוך כדי המתנה לחדר לידה. הדרך מהאוטו למיון יולדות (שהיתה קצרה, חנינו קרוב) היתה קשה. כאב לי מאד והצירים היו תכופים וחזקים. נעצרנו מדי פעם ונשענתי על נמרוד כדי להעביר צירים.
נכנסו למיון וחיכינו בתור לפקידה. היה קשה לשאת את הצירים אבל נשענתי על קיר, נשמתי עמוק וזזתי כמו שלמדתי. אני חושבת שנאנחתי הרבה. נמרוד עיסה לי את הגב התחתון וזה מאד עזר. כל מגע, חיבוק שלו עזרו.
אחרי רישום אצל הפקידה נכנסנו למיון יולדות. המיילדת שאלה למה הגענו, וענינו לה שיש לי צירים כל שתי דקות ושירדו לי המים. נשלחתי לבדיקת שתן (מקלון, כמו בהריון) וגיליתי שיש לי דימום. המיילדת הסבירה שזה מהצירים.
נכנסנו לחדר הבדיקות והמיילדת חיברה אותי למוניטור, ועשתה לי בדיקה ואגינלית. בבדיקה היא מצאה פתיחה של 9 ס"מ. וואו! לא האמנו... נמרוד עדכן את נאורה.
מייד הביאו לי כסא גלגלים ונכנסנו לחדר לידה.

השעה היתה 4:00 בערך. בחדר הלידה קיבלה אותנו מיילדת בשם פנינה. בשלב זה נכנס גם רופא אבל משהו לא מצא חן בעיניו, אולי העובדה שהמחשב לא עבד. עוד נחזור למחשב הזה...

פנינה עזרה לי לשבת במיטה. היא ניסתה ללחוץ לי על נקודות בגב התחתון במהלך הציר כדי להקל. זה עזר, ופנינה הראתה לנמרוד היכן ללחוץ. מרגע זה, נמרוד לחץ על נקודות אלה בכל ציר. פנינה גם בדקה אותי, אני חושבת שהיתה כבר פתיחה גמורה. הלחיצות בגב התחתון עזרו עד שלפתע – החלו להכאיב יותר במקום לעזור.

התחלתי להרגיש צורך ללחוץ והייתי מוטרדת מזה שלא הספקתי לעשות חוקן. המיילדת הסבירה לי שמה שאני מרגישה זה הלחץ של ראש התינוקת. זה דבר שידעתי מקורס ההכנה ללידה ומשיחה עם נשים שכבר ילדו אבל כשהרגשתי את זה בעצמי – עדיין לא הייתי בטוחה ש"זה זה" ועדיין היו לי עכבות. לאט לאט התחלתי להבין שאני כנראה צריכה להתחיל ללחוץ, אבל בשלב זה לא עשיתי את זה.

בינתיים, המחשב עדיין לא פעל. נמרוד ניסה להסתכל האם הוא יכול לתקנו, אבל הגיע למסקנה (הנכונה מאד מבחינתי) שיותר חשוב להיות לידי. המגע והקרבה של נמרוד מאד עזרו לי להתמודד עם הכאב של הצירים.

פנינה הרכיבה מעין תומך מעל המיטה כדי שאוכל להשען קדימה. בכל ציר – נשענתי קדימה ובהפוגות בין הצירים – נשענתי לאחור ונחתי.

נאורה הגיעה! התחבקנו והתרגשנו. נאורה שאלה למה אני יושבת והסברנו לה שאני מרגישה מאד חלשה. נאורה הציעה לי תמר (משובח ביותר, טעמו המתוק זכור לי היטב). נאורה החלה לעסות את הגב התחתון שלי בכל ציר וזה עזר לי מאד.

אני לא זוכרת את סדר הדברים אבל באיזשהו שלב התחלפה המיילדת והגיעה אופירה. אופירה שאלה למה אני יושבת והציעה לי כדור פיזיו. אמרתי שאני מוכנה לנסות אבל אז הבנתי שבעצם אני כבר צריכה להתחיל ללחוץ אז זה לא מתאים. אמרתי לאופירה שאני מרגישה לחץ, והיא הציעה לבדוק אותי. אחרי הבדיקה גם היא הבינה...

הפסקתי להתנגד לדחף ללחוץ. מה שהכי עזר לי לעשות את זה היה נמרוד-  הוא אמר לי בשקט ובביטחון "את יכולה ללחוץ". אני חושבת שהוא ראה שאני מוטרדת, ולשמוע אותו אומר את זה נסך בי תחושת ביטחון ועזר לי to let go ולהתחיל ללחוץ.

הלחיצות היו כואבות. נראה היה לי שלא אוכל ללחוץ חזק יותר כמו שאופירה עודדה אותי לעשות, ולא הבנתי איך התינוקת – פוצקה - תצא...

לאורך כל הלידה נאורה עזרה לי לנשום – היא נשמה בקול רם ואני נזכרתי. לפעמים לא הצלחתי להגיע לנשימה עמוקה ושקטה אבל לרב כן וזה מאד מאד עזר לי. מה שעוד עזר היה מנוחה שלמה בין ציר לציר, דבר שדיברנו עליו בהכנה ללידה ואכן – הרגשתי שאני מרפה ובאמת נחה בין הצירים.

אופירה ניסתה להנחות אותי בלחיצות. היא אמרה שהצירים שלי חזקים אבל קצרים וצריך לנצל את כל הציר. בתחילה לחצתי בישיבה. אופירה הנחתה אותי ללחוץ מבלי להוציא אויר, אבל אני רציתי ללחוץ תוך כדי הוצאת אויר, כמו שלמדתי מנאורה. שוב – בן זוגי היקר בא לעזרתי ואמר לי לדחוף איך שאני מרגישה. בדיוק במקום.

אופירה הציעה לי לשנות תנוחה ולשכב על הצד. הסכמתי. נאורה עזרה לי להחזיק את רגל שמאל קרוב אלי. לנאורה יש כח מפתיע. שינוי התנוחה עזר לי אבל עדיין – היה לי מאד קשה ללחוץ. אופירה רצתה שאלחץ גם בין הצירים אבל זה לא הרגיש לי נכון באותו שלב אז לא עשיתי את זה.

אופירה שאלה אם יש לנו שמן לעיסוי הפרינאום. מכיוון שנכנסנו מייד לחדר לידה והתיק נשאר באוטו – לא היה לנו שמן. אבל לנאורה היה J. אופירה עיסתה את הפרינאום שלי ושמרה עליו. במהלך הלחיצות היא אמרה לי שהיא יכולה לעשות חתך ולעזור לי אבל ש"חבל, יש עוד הרבה מקום אבל את צריכה ללחוץ". אני לא יודעת אם הטקטיקה הזאת עבדה אבל אופירה לא חתכה. היו לי שני קרעים קטנים שנתפרו ב-revisio.

אחד הדברים החזקים ביותר היו כשאופירה אמרה שרואים כבר את הראש של התינוקת! ואז גם נמרוד ראה את הראש, ותגובתו היתה פליאה ושמחה. אופירה נתנה לי להרגיש. אני זוכרת שהפתח בין השפתיים היה קטן עדיין ואני לא הבנתי איך בדיוק התינוקת תצא החוצה. אחרי מספר צירים שוב הרגשתי את הראש שלה. זה כבר היה ממש מעודד – ולא יאמן. ואז לחצתי חזק, מאד מאד חזק. הרגשתי שאני בוכה, צורחת ונאנחת.

ואיילת נולדה.

השעה היתה 5:14. תוך מספר שניות איילת החלה לצרוח (חמודה שלי). אופירה הניחה אותה על הבטן שלי. זה היה מדהים. היא היתה אמיתית ומחוברת אלי בחבל הטבור. הרגשתי את חום הגוף שלה אל מול שלי. נאורה עזרה לי לנסות להיניק. וגם – מזל שנאורה באה עם מצלמה... נשארנו כך – פוצקה עלי ונמרוד איתנו במשך זמן מה, כשחבל הטבור מחובר. אופירה שאלה את נמרוד אם הוא מעוניין לחתוך את חבל הטבור והוא בחר שלא. אני לא זוכרת מה קדם למה אבל בהמשך קרו שני דברים: האחד - לקחו את פוצקה לעמדת הטיפול בילוד, ניגבו אותה וטיפלו בה; השני – אופירה עזרה לי להוציא את השיליה.

החזירו לנו את פוצקטים כשהיא נקיה ועטופה. נמרוד החזיק אותה ואנחנו היינו יחד – משתאים, נרגשים.

בינתיים אופירה בדקה את השיליה. היא לא היתה בטוחה במאת האחוזים שהשיליה יצאה במלואה, ולכן קראה לרופא להתייעצות. גם הרופא לא היה בטוח וקרא לרופא נוסף. המשפט שנאמר בחדר הכי הרבה בשלב זה היה "אם יש ספק – אין ספק" וכך, הרופאים המליצו לי לעבור Revisio. אני הרגשתי שהלידה כבר נגמרה, וגם אני אוהבת להיות on the safe side. בקיצור – לקחו אותי לחדר ניתוח בעוד הקטנטונת שלנו נשארת עם אבא והוא מלווה אותה לתינוקיה ולבדיקת רופא.

1.      במהלך הלידה, הגיע טכנאי לתקן את המחשב. זה היה מאד לא מתאים, כמובן. הצירים מאד כאבו ואני גנחתי ונאנחת; הייתי לבושה בחלוק בית חולים הפתוח מצידו האחורי; נאורה עיסתה את הגב שלי כשכולי חשופה... אמרתי משהו לנמרוד כדי שינסה להוציא את הטכנאי מהחדר. נמרוד ניסה לבקש מאופירה למצוא פיתרון חלופי אבל היא לא הסכימה בשום אופן. איכשהו, הצלחתי להתעלם מאותו טכנאי. אולי משהו במצב המודעות השונה או הכאב הבלתי נסבל. וגם – נאורה ונמרוד התעלמו מהטכנאי. נאורה עמדה בין המיטה לבין הטכנאי והסתירה לי אותו וכך היה קל יותר לא לחשוב עליו. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה בהחלט היה קטע סוריאליסטי.

2.      במשך כל הלידה הייתי מחוברת למוניטור כי המוניטור הראשון שנעשה לי בחדר הבדיקות היה קצר מידי ולא "מספיק יפה". במהלך הלידה נצפו ירידות דופק וגם עובדה זו לא איפשרה למיילדת לוותר על ניטור רציף. זה לא היה כל כך נוח.

מספר דברים זכורים לי: האוירה בחדר הניתוח היתה טובה, הצוות היה נחמד. אופירה ליוותה אותי והסבירה למרדים מה היה בלידה. המרדים לא אהב את זה שאין לי וריד פתוח. נראה שהוא לא מבין איך בכלל נותנים למישהי ללדת ככה... עם זאת, הוא היה מאד נחמד אלי ופתח לי וריד בצורה חלקה ומקצועית.

הרופא – בחור צעיר בשם אבי, גם הוא מאד נחמד, הסביר לי מה קורה ומה עומד לקרות וענה על כל שאלותי (כמה זמן ההרדמה, כמה זמן הפרוצדורה...).

הדבר הנוסף שזכור לי הוא ששכבתי בפישוט איברים – הידיים והרגליים מפושקות. היה מאד קר בחדר. בסיטואציה אחרת אני מניחה שזה היה מאד לא נעים. סביר אפילו שזה היה מעצבן אותי – חוסר ההתחשבות של הצוות הרפואי בעובדה שמדובר כאן באשה ושצריך לכבד גם אותה, את פרטיותה והנוחות שלה. אבל במצב שבו הייתי אחרי הלידה (הורמונים?) כל זה לא הפריע לי יותר מידי.

אני לא זוכרת את הרגע שבו התעוררתי מההרדמה, וגם לא היכן זה היה. אני כן זוכרת שדיברתי עם אבי, הרופא, ושאלתי אותו כל מיני שאלות. הוא ענה לי וגם אמר שאני ככל הנראה לא אזכור את התשובות שלו. הוא צדק, למשל – שאלתי אם מצאו חלקי שליה, ואח"כ במחלקה – לא זכרתי מה הוא ענה...

השעה היתה כבר אחרי 6:00 בבוקר כשהועברתי לחדר התאוששות. הצוות היה מאד נחמד ודאג לרווחתי. למשל, האחות עזרה לי להשתין באמצעות קטטר.
נמרוד ונאורה אירחו לי לחברה נעימה בזמן השהות בחדר ההתאוששות.

מבחינתי, הלידה הסתיימה כשיצאתי מחדר הלידה. אני לא מרגישה שה-revisio "קילקל" או שינה במשהו את החוויה שלי. מצב הרוח שלי כשהתעוררתי מההרדמה היה מאד מרומם, הייתי ב-high אמיתי שנמשך עוד הרבה שעות.