הירח, בכל התרבויות, ממזרח –למערב, נקשר באיכותו לצד הנשי של הקיום, בניגוד לשמש שנקשרה לצד הגברי. איכויות הירח המתמלא ומתחסר לאורך 28 ימים, נקשר למחזור הנשי ומכאן לכל נושא הפוריות - ההתעברות, ההריון, הלידה והאימהות. הירח נקשר גם לצד השני של החיים – אל המוות ותהליכי אובדן. בפולחני האלה שקדמו לדתות המונתיאיסטיות, הוכרה האלה כבעלת שלוש פנים: הילדה – שסמלה הירח הנולד, הצעירה – המסומלת על ידי הירח המלא והזקנה – מסומלת על ידי הירח החסר. הפולחנים תואמו ונערכו בקשר עם הירח על מופעיו השונים. כוהנות דת האלה, הכירו את סודות החיים והמוות ואת המעברים ביניהם. בקלף הכוהנת בסדרת הטארות, שבו נשמרו חלק מהסמלים העתיקים של בתי הספר הרוחניים העתיקים – מוצגת דמותה של הכוהנת כשהירח מונח למרגלות רגליה. זהו סמל לכך שהיא שולטת בכוחות הירח – כוחות ההולדה והמוות. קשה לנו לדמיין כעת כיצד היו נראים החיים המעשיים, התרבותיים והרוחניים שהושפעו מהירח, רק הד קלוש מכל זה מבצבץ בתרבות היהודית, דרך ברכת קידוש הלבנה, ודרך מסורות שנשמרו בעיקר בתרבות צפון אפריקה, שבהם מולד הירח היה יום מיוחד לנשים שבו נפגשו, חגגו יחד וברכו זו את זו.

אחת מאיכויות הירח הבולטות ביותר קשורה לכך שאין לו אור משלו והפעילות שלו היא פסיבית באופייה – הוא מחזיר את אור השמש ומהווה מעין מראה קוסמית גדולה המוצבת במרומים. איכות זו קשורה קשר ישיר ליכולת האימהות שמהותה היא היכולת להכניס/לקבל לתוך ישותי דבר שאינו שלי, לגדלו ולטפחו. פעולה זו מתחילה במישור הפיזי – ביכולתו של הרחם להחדר מבלי להיפצע, להפוך להיות מקום גידול וטיפול עבור ישות זרה גנטית (אין עוד חלק בגופנו הפיזי שמסוגל לעשות זאת בלי לחלות), כמו גם הנקה, נשיאת התינוק ועוד הרבה פעולות פיזיות שאנו עושות עבור ילדינו ודורשות את כוחותינו הפיזיים. במישור הנפשי – זוהי היכולת להכיל רגשות של אדם אחר, מבלי להיפצע רגשית. זוהי יכולת אמפטית שמעניקה לרגשות ולמחשבות ולתחושות של אדם אחר בית קיבול חסר שיפוטיות שמהווה מעין מראה עבורו.

היכולת להגיע להכרה עצמית כלשהי מותנית בכך שיהיה לנו "ירח" בסביבתנו: מבוגר אחראי שדרך האופן שבו אנו משתקפים בו, נוכל להכיר את עצמנו. בילדותנו אלו הורינו שזהו תפקידם, בבגרותנו אנו מוצאים זאת בחדרי טיפול שונים ואצל חברינו הטובים.

עבודת "ירחית" קשורה ליכולת הנפשית לפנות בנפשנו מקום עבור האחר. עלינו "להקריב" לזמן מה את הצד השמשי של ישותנו: אותו צד פעיל, המבקש להאיר את מה שהוא פוגש, להבינו, לפרשו ולפעול בו.

לכאורה, פעילות השיקוף היא מיומנות פשוטה ללמידה וביצוע. עלינו רק לחקות ולחזור על מה שראינו ושמענו. בפועל, כשאנו מנסות לבצע זאת, אנו רואות כמה הדבר מנוגד לטבענו.

פעילות ההכרה האנושית היא פרשנית מטבעה. היא מקבלת מידע חושי ובניסיון להבינו אנו בונות שרשרת דימויים בראשנו, היוצרת תמונה. הדימויים שאנו קושרים לרשמי החושים שלנו, הם פרי הניסיון והחוויות העצמיות שלנו ומגיעים מתוכנו ולכן, מהווים מעין מראה מעוותת של מה שאנו מנסות לשקף.

על מנת שנוכל לשקף כפי שהירח יודע -– עלינו לוודא שלתוך תהליך יצירת התמונה והדימויים שלנו לא נכנס דבר שהוא משלנו. בדיוק כמו שלירח אין אור משל עצמו, אלא הוא רק מחזיר ומשקף את אור השמש, כך גם אנו צריכות בשלב זה, לעסוק רק בסיפור של האחר ולא בסיפורים שלנו. עלינו להניח בצד הנחות יסוד, את הידע שצברנו בצד, את דעתנו ואת הפרשנות האישית שלנו.  עלינו לוותר ויתור כואב על הסיפור שלנו, סיפור שמופעל מיידית מכוח סיפורו של האחר וזקוק לערוצי ביטוי. עבודת השיקוף, עבודת הירח היא התאמנות מתמדת בויתור על העצמיות...

אחת התופעות החשובות ביותר בדרך לתודעה עצמית, מתרחשת כשאנו מתחילים להפריד בין מה שאנו חושבים על הדברים ובין הדברים עצמם. אנו מתחילים לגלות שלמעשה כל הזמן אנו מפרשים את מה שאנו קולטים דרך חושינו, מעניקים לו משמעות אישית ולכן רואים גם את המציאות באופן כזה ולא אחר.

עבודת השיקוף היא דרך של התאמנות עצמית, שבה בכל פעם אני צריכה לוותר על הפרשנות שלי למה שאני שומעת.

מה יכול לעמוד בעוכריה של עבודת השיקוף?

כשאני שומעת מילה מסויימת ומפרשת אותה באופן אחר. נניח ששמעתי שהלידה היתה ארוכה וקשה, ואני משקפת ואומרת שהלידה היתה מעייפת. מאחר והמספרת לא השתמשה במילה "מעייפת", זוהי פרשנות שלי, ובדרך כלל משקפת את מצבי שלי.

כשאני משקפת חלקים מסויימים של הסיפור ו'שוכחת' חלקים אחרים. – לדוגמא, אני זוכרת בדייקנות את תחילת הלידה, את ירידת המים ואת הנסיעה לבית החולים, אבל לא את ההתערבויות שבאו אחר כך. מעניין לבדוק תמיד את הרגעים שבהם איבדתי יכולת לקלוט ולשקף. הם תמיד יובילו אלי ואל המקומות שאני עכורה ועסוקה בסיפורים שלי.

כשאני יודעת "יותר מדי" – כשיש לי ידע על תהליך הלידה ואני שומעת משהו שלא מתיישב לי עם מה שאני יודעת – כמו בסיפור של צירי לחץ שנמשכו ארבע שעות, בעוד שאני יודעת שזה לא מקובל להמתין כל כך הרבה זמן. בשלב השיקוף עלי להמתין עם הידע שלי ככל הניתן, ולשקף את מה שאני שומעת. מותר לי להשתמש בידע שלי על מנת לשאול שאלות הבהרה במקומות שמה שאני שומעת אינו מתיישב עם מה שאני מכירה.

הסיפור אישי – כשאנו מוצפות, מוטרדות או עסוקות בסיפור לא מעובד שלנו, קשה לנו להיות נקיות ולשקף את הסיפור שאנו שומעות במלאו

עבודת ירח היא עבודה נשית ואימהית. בדיוק כפי שהאם עסוקה בתינוקה ו"שוכחת" מה שלומה, כך גם על המאזינה, בשלב השיקוף, "לשכוח" את שלומה שלה ו"לשקוע" לגמרי בסיפור שהיא שומעת. 

כמובן שהעבודה עצמה אינה מסתכמת בשלב השיקוף, אם כי זהו שלב חשוב שנוהגים למהר בו. יהיו בהמשך העבודה הזדמנויות לתובנות, פרשנויות ואפילו עצות ומתן ידע, אך ללא שעברנו דרך איכות הירח, אנו עלולים לפול למלכודות של פרשנויות מוטעות והנחות יסוד. עצם ההשתהות בשלב הירח, מהווה הזדמנות למספרת להכיר טוב יותר את סיפורה שלה ומכאן לעיבוד מוצלח שלו בכוחותיה העצמיים.

נסי זאת בעצמך:

בקשי מחברה לספר לך אירוע שהתרחש הבוקר. לאחר מכן חזרי על מה ששמעת בפניה.

שימי לב: האם זכרת את כל הפרטים? אם לא, מה שכחת? האם את יכולה לציין את הרגע שבו התחלת לשכוח? מה התרחש בו?

האם השתמשת במילים שהמספרת לא השתמשה בהן? למשל, היא אמרה: הייתי עייפה ואת שיקפת: הייתי חסרת כוח... בכל מקום שבו זה קרה, בידקי: מדוע השתמשת בביטוי אחר? כיצד זה משקף אותך?

גם אם חזרת במדוייק, עדיין שווה לעצור ולבדוק: על מה חשבת? מה עלה בך כתוצאה מהסיפור? היכן התעורר הסיפור שלך?

עבודת השיקוף אינה רק בעלת ערך עבור המספרת, אלא גם עבור המשקפת, כדי להכיר טוב יותר את סיפורה שלה ולהיות מודעת אליו.

עבודה ירחית זו "מטהרת" את חלקיו האפלים של הירח, את החלקים הלא מודעים, שבהם רוחשות ישויות אפלות המבקשות לחבל בעבודת השיקוף. מכאן, לאחר ש"הירח בידינו", אפשר להמריא אל הכוכבים האחרים...