אבדן הינו חלק בלתי נפרד מחיי האדם ובכל זאת מלווה האבדן בתהליך של אבל. תהליך האבל מתייחס לרצף ארועים שניתן לראות בו התפתחות לאורך שלבים, עם תופעות המאפיינות כל שלב. משך הזמן של תהליך האבל והופעת המאפיינים השונים שונה מאדם לאדם ואף אצל אותו אדם יש שוני בהתמודדות בתחומי חיים שונים.

 

מבחינה פסיכולוגית, פרויד (פרויד, 2002) היה מהפסיכולוגים הראשונים שהתייחסו למתאבל כאל אדם שעובר תהליך טבעי בו הוא מעבד את האבדן במה שהוא כינה "עבודת אבל". ממשיכיו קיבלו את הנחתו של פרויד בדבר חשיבות המושג עבודת אבל כמושג מארגן של תהליך האבלות ולאורך שנים רבות פיתחו את הרעיון של עבודת האבל ופרטו אותו לשלבים קבועים אך לא ניסו לפתח תאוריות שונות. בשנים האחרונות קמו חוקרים שמנסים לבדוק האם בכלל אפשר להגדיר את האבל כתהליך בעל שלבים אחידים וקבועים שעוברים על כל בני האדם.

 

פרויד (אצל קובלר-רוס, 1977) ציין את האבֶל כתהליך נורמלי וחיובי וטען שלתהליך האבל יש מטרה ברורה והיא לאפשר לאבל להינתק ממחוייבותו לקשר הנפשי לנפטר כדי שבסופו של דבר יוכל להשקיע בקשרים עם אחרים: "האבל הוא באופן קבוע תגובה לאבדן של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו." (פרויד, 2002, ע"מ 8). בספרו אבל ומלנכוליה (פרויד, 2002) מתייחס פרויד לכך שהאבל חייב לעבור מה שמכונה "עבודת האבל" שזה בעצם תהליך התמודדות עם האבל. במהלך עבודת האבל, האבל מגלה דרך מבחן המציאות שהאובייקט האהוב אינו קיים עוד ואז נוצרת אצל האדם תביעה "למשוך את כל הליבידו מקישוריו לאותו אובייקט." (פרויד, 2002 ע"מ 9). אך האבל מתקומם נגד תביעה זו ונוצר רושם שהוא בעצם אינו מעוניין להפרד מהאובייקט ויש לו קושי לעשות זאת גם אם יש לו אובייקט חליפי.

 

לפי רובין (1993) הרעיונות אותם הנחיל פרויד בנוגע לאבל הם: עיבוד האבל משמעותו תהליך תוך אישי, מטרת עבודת האבל היא ההכרה בסופיות הפרידה וזו מרחשת לאחר תהליך ארוך וקשה, תהליך העיבוד מורכב מחלקים מודעים כמו גם לא מודעים, וכן הרעיון של ייצוג הנפטר כמערכת שלמה של זכרונות, רגשות וחוויות. לאחר שהאבל נותח ע"י פרויד כתופעה פסיכולוגית, החלו חוקרים נוספים מתחום הפסיכולוגיה להתעניין בתופעה. שניים מהחוקרים האלה היו בולבי ופארקס (אצל 1980Bowlby,) שהציגו את האבל כתהליך בעל ארבעה שלבים מוגדרים שכל אדם המאבד אדם קרוב, עובר אותם בדרך זו או אחרת:

    1.  שלב  ההלם – בשלב ההלם האדם מרגיש משותק, אין הוא תופש את מה שקרה לו, היינו את המשמעות האמיתית של האובדן. הוא פועל על פי מה שמכתיבים כללי החברה בה הוא חי, והתגובות שלו הן מכניות. תגובות רגשיות במצב של הלם נוטות להיות קיצוניות, ולעיתים אף מוזרות. אנשים שהם פעילים בדרך-כלל, עשויים לחוש שעליהם לעשות משהו והם נתקפים "אמוק" של פעילות: ניקיון, סדר, עבודות גינון או כל פעילות פיזית קשה אחרת. אנשים אחרים עשויים לחוש דווקא אפטיה וחוסר תגובה ונוטים לישון הרבה, לסרב לאכול, להגיב באופן מכני לסביבה באופן המקשה ליצור עמם קשר.

 

    2.  שלב החיפוש – שלב זה מאופיין בחיפוש וכמיהה כואבים אך חסרי תועלת, באופן מודע או לא מודע, אחר האדם המת וכל מה שקשור בו. החיפוש עשוי להיות מלווה ברגשות אשמה דחייה וכעס, בחיפוש אחר החיים שהיו יכולים להיות, ואת הסיבות לאבדן.

 

    3.  שלב האבל והייאוש – בשלב זה ההתנהגות אינה נשלטת או מאורגנת והאדם נעשה דיכאוני. האדם מתחיל לקלוט שהפרידה היא סופית והוא עשוי להרגיש עצב, כעס, ייאוש ואפטיה ממה שיקרה לו עצמו בהמשך. בשלב זה האבל עשוי לסבול מחוסר ריכוז ותחושה כללית לא טובה.

 

    4.  שלב הארגון מחדש - בשלב הזה מתחילה החזרה לחיים וההתנהגות חוזרת להיות מאורגנת. מעגלי החיים מתרחבים, האדם חוזר לעסוק בדברים אחרים, ולא עיסוק טכני בלבד, אלא עיסוק אמיתי, מתוך עניין ומשמעות. האדם מתחיל להאמין שיש לו שליטה מסוימת בחייו והיא חשובה לו, לחזור במקצת לפעילויות שעשה קודם לאסון, ושהפסיק לעשותן. חזרה זו לפעילות מתחילה בדרך כלל בתחומים שיש בהם כורח קיומי, ואחר כך עוברת אט אט לתחומים נוספים, תחומי הנאה ובחירה חופשית.

 

ההתארגנות מחדש אינה תהליך חלק. מדיי פעם יש שקיעה מחודשת במצב האבל, הנובעת מגורמים כגון הקושי להיפרד מהאבל, מרגשות האשם שפרידה מהאבל מביאה, ומהפחד משכחה. עם הזמן עשוי האדם להבין שרגשות הצער ילוו אותו לאורך חייו ואין חשש שהוא ישכח, גם אם לעיתים הוא נהנה מהחיים. תהליך זה נמשך שנים. הזמן מביא רגיעה רגשית המלווה ברגעים של חזרה לצער ולעצב, שהאדם יכול ללמוד לחיות איתם.

 

תאוריה נוספת להתמודדות עם אבדן מוצגת אצל קובלר-רוס (1977) המתייחסת לאובדן באופן אנלוגי להתמודדות של אדם חולה עם המוות הקרב. היא מתייחסת לארבעה היבטים, שהיא קוראת להם שלבים למרות שאין הם באים בהכרח זה לאחר זה.

 

שלב ראשון – שלב ההכחשה. שלב שהוא מעין מעגל סגור בו האדם אינו מנסה להתמודד עם מה שעובר עליו. על מנת להתמודד עם חוסר הנוחות והכאב שבמצב הפתאומי, האדם נוטה להכחיש את המוות, וזה מאפשר לו פרק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו ולבנות הגנות וכלים להתמודדות. האבל עשוי למאן להתמודד עם המוות ולקבל את העובדה שהיקר לו אינו בחיים. שלב זה עשוי לבוא לידי ביטוי במשפטים כמו "זה לא יכול להיות", "רק אתמול..." ועוד. שלב זה מקביל לשלב ההלם אצל בולבי ופארקס שבו כאמור האדם מרגיש משותק ואין הוא תופש את מה שקרה לו.

 

שלב שני – שלב הכעס. כשההכחשה אינה יכולה עוד להתקיים, היא עשויה להיות מוחלפת בתחושות של כעס, זעם וקנאה. שלב זה מקביל לשלב החיפוש אצל בולבי ופארקס שהתייחסו לכעס כאל אחד הרגשות שמופיעים בשלב זה: החיפוש עשוי להיות מלווה ברגשות אשמה דחייה וכעס. הכעס מופנה כלפי כל הסובבים, בכללם המשפחה, הקרובים, הרופאים וכו'. האדם עשוי לשאול: "למה דווקא אני?". קשה להתמודד עם שלב זה, כי הכעס מופנה בדרך-כלל אל מי שאין להם שליטה במצב.  שלב זה הוא מעין רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם יותר והוא תנאי לכך שהאדם יוכל להגיע לשלב הדיכאון, הוא השלב הבא.

השלב השלישי – שלב הדיכאון. הכעס מפנה מקום לתחושת אבדן חריפה מאוד שבאה לידי ביטוי בדיכאון כלומר בהפסקת ההתעניינות בעולם החיצון, אבדן היכולת לאהוב והפניית כל האנרגיה להתאבלות. הדיכאון בא כחלק מההכנה לפרידה הסופית. שלב זה דומה מאוד לשלב האבל והייאוש של בולבי ופארקס. במקרה של אבדן אדם קרוב הרי שהאבלים ממשיכים להתמודד עם שלב זה, והוא עשוי לשוב ולהופיע מדיי פעם במשך החיים. אירוע חגיגי או יום שנה יכולים להחזיר את המתמודד לתחושת האבדן, המשבר והדיכאון. זהו שלב בו האדם מתמודד עם הידיעה שיתכן  שהתחליף לאובייקט האבדן נמצא באדם עצמו.

שלב רביעי – שלב ההשלמה. זה שלב בו האדם עשוי לחוות מעין ריק של רגשות, הכאב נוטה לקהות, הופך לחלק מהחיים, והאדם מבין שאפשר להמשיך בחיים. האדם עשוי לקבל על עצמו אחריות לכך שהוא מסוגל להמשיך בחייו ללא האבדה בהתאם לפוטנציאל האישי שלו ומתוך אינטגרציה של הנפטר בתוכו. בשלב זה האדם גם עוסק בפרידה מן הדימוי האידאלי של אובייקט האבדן ומחפש אלטרנטיבות למלא את החלל שנוצר. בולבי ופארקס קראו לשלב זה ארגון מחדש וגם הם דיברו על חזרה לחיים ומעגלי חיים שמתרחבים ומאפשרים חזרה לפעילות כמו לפני האבדן.

 

בעשור האחרון, קמו חוקרים (Bonanno & Kaltman, 1999; Hagman, 1995) שניסו לבחון את התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכיו בנוגע לעבודת האבל בראיה ביקורתית ולהראות שזוהי רק תאוריה אפשרית אחת המסבירה עיבוד אבל וקיימים עוד מודלים אפשריים. לטענתם, מאחר שמחקר מועט בלבד נעשה בתחום הפסיכואנליזה בכל הנוגע לאבל לא נבנו מודלים אחרים ולא נבדקה אפשרות לקיומם. הגמן (1995) מונה שורה של מטפלים שמספרים על מטופלים שהסמפטומים שחוו במהלך האבל היו שונים מאלו שפרויד וממשיכיו דיברו עליהם ולטענתו, התחום בו כן מוצאים תימוכין לתאוריות פסיכואנליטיות הוא התחום של אבל פתולוגי, מה שמתאים בעצם לדרך בה פרויד הגה את תאורית האבל שלו, דרך השוואה למלנכוליה (פרויד, 2002) אך מתנגש בתפיסה שעבודת אבל היא חלק מתהליך נורמלי ותקין של אדם החווה אבדן. לדברי הגמן (1995), אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בעיבוד אבל הוא המשמעות שהמתאבל מייחס לאבדן וכיצד משמעות זו מתנגשת עם תפיסת העולם שלו. הוא מנסה לבחון את עבודת האבל  דרך ראיה זו.

 

הגמן (1995) מעלה 5 טענות לגבי עבודת אבל לפי התאוריה הפסיכואנליטית ועל בסיס טענות אלו הוא מציע מודל נוסף של עבודת אבל. הטענות אותן מעלה הגמן הן:  1. מצוקה (distress) או דיכאון אינם בלתי נמנעים. למרות שמידה מסויימת של מצוקה או אף דיכאון נמצאה בחלק ממקרי האבל, הרי שממצאים מחקריים הראו שלא תמיד נמצאו עדויות למצוקה ויתכן שרגשות אלו הם תלויי תרבות. 2. מצוקה אינה חיונית לעיבוד האבל וכשלון לחוות מצוקה אינו מלמד בהכרח על פתולוגיה. שוב, מחקרים לא יכלו להוכיח שחוסר היכולת להביע מצוקה יוביל בהכרח לפתולוגיה. יתכן שמצוקה יכולה להיות מעובדת גם מתחת לפני השטח בלי שתראה כלפי חוץ. 3. החשיבות של עבודה כואבת דרך האבדן. גרעין התאוריה של פרויד מדבר על עבודת אבל, אך הממצאים מלמדים שגעגוע וכמיהה למת והתעסקות בלתי פוסקת בו אינם בהכרח תגובה אופטימלית והסתגלותית לאבל. 4. הציפיה להחלמה. הציפייה שלאחר עבודת אבל מוצלחת המתאבל יוכל לחזור לתפקוד כמו לפני האבדן היא ציפייה בסיסית לפי תפיסתו של פרויד את האבל, אך ממצאים מלמדים שישנם אנשים שעבודת האבל אצלם נמשכת פרקי זמן ארוכים ואנשים לא תמיד חוזרים לתפקוד רגיל. 5. השגת מצב של  "פתרון", כלומר קבלת האבדן, היא נקודת סיום בעיבוד אבל אך מחקרים מראים שלא תמיד אנשים מגיעים למצב זה. מהמחקרים עולה שהתאבלות נורמלית יכולה להיות גם שנים רבות של מאבק והתמודדות עם האבדן. אפילו פרויד התייחס לזה במכתב בו כתב[YB1]  שהצער האקוטי אולי עובר אך משהו מהאבל יישאר ולא תמיד נמצא תחליף לנפטר.

 

הנקודות המרכזיות בתפיסת האבל שמציע הגמן בהתבסס על טענות אלו מלמדות שעבודת האבל כוללת כמה מרכיבים:

 

1.    הכרה והבנה במציאות של האבדן. כאן ההבנה האישית והתרבותית של המתאבל ישפיעו באופן משמעותי על ההשלמה של המשימות האחרות של האבל.

 

2.    הבעה, אפיון והכלה של צער. צער היא תגובה רגשית שהאדם מתמודד איתה לאורך כל חייו. על סמך ניסיונו הקודם בהבעת צער הוא לומד לאפיין את צערו, להגדיר לעצמו את רגשותיו וכן לומד להכיל את הצער, להתמודד עם עצמתו. מאחר ואבדן מתקשר לאובייקטים ראשוניים ונטישות, הרי שאבדן מערב פנטזיות מודעות ולא מודעות. הדרך בה אדם מביע מאפיין ומכיל צער מוגדר על ידי משתנים של הפרט, המשפחה, המצב והחברה בה האדם נמצא. ללא קשר לתרבויות, אבל מנותב על ידי ריטואלים וערכים ובדומה למיניות, ההתאבלות תהיה מושפעת מגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים וכמובן שהרמה בה האדם נמצא תשפיע על יכולתו לערוך אינטגרציה של גורמים אלו בהקשר של האבדן.

 

3.    התמודדות עם שינויים חברתיים וסביבתיים. בנוסף להתמודדות עם משתנים פנימיים, על המתאבל להתמודד עם שינויים בסביבה הקרובה ובחברה שלו. למשל, אם הנפטר הוא המפרנס הראשי יש לכך השלכות משמעותיות. בכל מקרה, ההקשר התרבותי ישפיע במידה ניכרת על היבט זה של ההתמודדות.

 

4.    העברה של היחסים הפסיכולוגיים עם האובייקט האבוד. מאחר והאובייקט כנראה לא נעלם לגמרי בעולם הפנימי של המתאבל הרי שכנראה מתרחש תהליך של בניה מחדש של יחסי האובייקט הפנימיים המאפשרים טווח תגובות החל מניתוק מוחלט ועד המשך יחסי אובייקט למרות שהנפטר איננו. צורת הבניה מחדש תשתנה בהתאם למשתנים של טרנספורמציה וצרכים התפתחותיים כמו גם איסורים ואישורים חברתיים.

 

5.    בניה מחדש של העצמי הפנימי והעצמי בהקשר הסביבה החברתית. מאחר ולפי הפסיכואנליזה, תפיסת העצמי מושפעת עמוקות מהיחסים עם אחרים, אבל מתרחש כשמת אדם שהשפיע על הגדרה ושמירה של היבט חשוב, פנימי וחיצוני של העצמי. תחושת החיות והקוהרנטיות של העצמי שנבנית בין היתר מחוויות משותפות עם אנשים, מושפעת מאבדן של אדם אחר. החלמה מלאה ובריאה תלויה  בין היתר ביכולת של המתאבל למצוא מערכות יחסים חדשות ולהשקיע מחדש את חייו בהווה החיובי ולא במה שחסר ובעבר.

 

אלה הם חמישה מרכיבים שבאים לידי ביטוי בעבודת האבל אך בתפיסה זו, על פי הגמן (1995), יש גמישות רבה ביכולת של כל אחד להתמודד, וההתמודדות מושפעת מהתרבות, החברה והסביבה של הפרט.

 

בנוסף להגמן, גם בוננו וקלטמן (1999), מנסים לבחון את ההתמודדות עם אבל בדרך שונה מהגישה הפסיכואנליטית. בסקירתם את הספרות בתחום האבל הם מביאים תוצאות של מחקרים שונים לפיהם אין עדויות לקיומו של המושג שהוצג על ידי פרויד: "עבודת אבל" (Grief Work). לטענת מחקרים אלו, לא רק שאין הוכחות אמפיריות ל"עבודת אבל" אלא שהעדר של הגדרה אופרציונלית ברורה ואחידה למושג זה מקשה על מחקר בתחום. מחקרים אחרים מראים שרק חלק ממרכיבי "עבודת האבל" היו מקושרים לטווח הארוך וגם ממצא זה נמצא רק אצל גברים. מאחר ולאורך השנים, המושג "עבודת אבל" היה המושג הדומיננטי, כמעט ולא נעשו מחקרים על אפשרויות אחרות לעיבוד אבל. יחד עם זאת בוננו וקלטמן (1999) מונים מספר תחומי מחקר (פרספקטיבות) אחרים בפסיכולוגיה ומנסים לבדוק את ההשלכות שיש לכך על תחום עיבוד האבל.

 

א. הפרספקטיבה של לחץ קוגניטיבי  (The Cognitive Stress Perspective)בודקת את הקשרים בין קשיי החיים לבין בריאות פיזית ופסיכולוגית. כאשר מיישמים את הפרספקטיבה של לחץ קוגניטיבי, לנושא התמודדות עם אבדן, מציעה פרספקטיבה זו הפרדה מלאה ממושג עבודת אבל.  בעוד שבעבודת האבל מות אדם אהוב נחשב ארוע קשה שמחייב עימות ועבודה, הפרספקטיבה הקוגניטיבית מעמידה כדגש ראשוני את ההערכה הסובייקטיבית של האבל כלפי הקשיים סביב האבדן. על פי פרספקטיבה  זו ארוע מלחיץ פסיכולוגי רק אם הוא מוערך על ידי האדם ככזה, רק אם האבל מכלה את כוחותיו יכולותיו או מקורות הכח שלו ומעמיד בסכנה את איכות חייו     (well being). בזמן ארוע מלחיץ האדם עושה הערכה ראשונית בה הוא בודק מה עומד למבחן, עד כמה הוא יכול להרויח או להפסיד מארוע נתון. הערכה משנית בוחנת את אופציות ההתמודדות האפשריות על מנת להמעיט את ההפסד ולהגביר את הרווח. בהקשר למות אדם קרוב אם כך, הרמה בה ארוע נתפס כמלחיץ תלויה כמעט באופן בלבדי בהערכה של האבל, כלומר הוא יכול להרגיש צער או כאב אך לא בטוח שירגיש שהארוע מלחיץ, כלומר מאיים על איכות חייו. חיזוק לתפיסה זו ניתן על ידי הגמן (1995) כפי שהוצג קודם שטוען ש "אחד הגורמים המשמעותיים ביותר באיבוד אבל הוא היקף המשמעות שהמתאבל מייחס לאבדן וכיצד משמעות זו מתנגשת עם תפיסת העולם" של המתאבל עצמו כך שבעצם תחושת האבל היא סובייקטיבית ונובעת בין היתר ממשמעות הקשר בין האבל לנפטר כפי שהאבל חווה משמעות זו.

 

ב. פרספקטיבה של התקשרות (attachment) היא פרספקטיבה נוספת עליה מדברים בוננו וקלטמן (1999). פרספקטיבה זו משליכה מתאוריות התקשרות בגיל הרך למצבי פטירה. כמו שעזיבת פעוט על ידי דמות קרובה בגיל צעיר מעוררת רגשות של כעס ומחאה, כך בבגרות כשאדם נפטר, האדם שנשאר עשוי להביע רגשות דומים המלווים בדכאון ודיסאורגניזציה כשמגיעה ההבנה שהנפטר לא יחזור.  ההבנה שיחסים עם נפטר ממשיכים לאחר המוות קיימת בכל העולם. בארה"ב קיימים מחקרים שמצביעים על כך שבחודשים לאחר המוות 71% מבני הזוג של הנפטרים, טענו שהם מרגישים שבן זוגם היה אתם, 61% טענו שהם מרגישים שבן זוגם שומר עליהם ו- 39% דיווחו כי דברו עם בן הזוג (Bonanno & Kaltman, 1999). כאשר ההתקשרות בחיים הייתה בעלת אופי אמביוולנטי, נוצרה בעיה לאחר המוות והחוקרים הגיעו למסקנה כי יחסים אמביוולנטיים עלולים להוביל לאבל לאורך תקופת זמן ארוכה יותר ואפילו לתגובת אבל כרונית.

 

ג. פרספקטיבת הטראומה מציעה שמות אדם קרוב הוא ארוע ספציפי אחד מתוך קבוצת ארועים טראומטיים שאדם עלול לחוות. גישה זו מדגישה את המשמעות שיש למות בן זוג או ילד העלולים לערער ואף לנפץ את גרעין ההנחות הבסיסי שיש לפרט על עצמו, על העולם סביבו ועל אנשים אחרים. ההחלמה תלויה במאמץ של האדם לעשות אינטגרציה של הארוע לתוך מבנה רחב יותר של ארועים. על פי פרספקטיבה זו נראה שאנשים מחפשים מידה של משמעות ואולי אף "רווחים" משניים מהמוות. אנשים שדווחו שמצאו משמעות למוות היו רגועים יותר מייד לאחר המוות אך לאחר 13 ו- 18 חודשים ממועד המוות לא היו יותר רגועים מאנשים שלא דווחו על מציאת משמעות (Bonanno & Kaltman, 1999). אנשים שדווחו שהצליחו לראות את הרווחים במוות היו רגועים יותר גם אחרי 13 ו- 18 חודשים. כלומר, מבחינת הסתגלות למוות יש הבדל בין המשמעויות שניתנות למוות.

 

בוננו וקלטמן מציעים דגם המהווה אינטגרציה בין הפרספקטיבות השונות לאבל. הם בוחנים אבל דרך ארבעה מרכיבים ראשוניים: 1. ההקשר של האבדן, 2. משמעות סובייקטיבית מתמשכת הקשורה לאבדן, 3. שינוי בייצוגיות של היחסים האבודים לאורך זמן ו-4. תפקיד ההתמודדות ותהליך הרגולציה הרגשית, ומציעים דרכים כיצד ארבעת המרכיבים הללו נמצאים באינטראקציות שונות לאורך תהליך האבל:

 

 

1. ההקשר: במרכיב זה מתכוונים החוקרים לכמה חלקים:

א. מידת האלימות המעורבת במוות, כשלדעתם מוות אלים מעורר תגובות חריפות יותר. ב. גיל הנפטר, כאשר לדעתם אבדן ילד הוא האבדן הקשה ביותר, אם כי ממחקרים עולה שהדבר תלוי גם בגיל הילד וכנראה שההתמודדות הקשה ביותר מתרחשת כאשר מדובר באבדן ילד בגילאי 15-25.

ג. גיל המתאבל, הרגשות השליליים המינימליים ביותר הובעו כאשר הנשארים היו בגילאי אמצע החיים. מאחר ותקופה זו נחשבת מאוד פעילה, מאופיינת לעתים בשיא מבחינת קריירה ודרישות בינאישיות, יתכן שההפרעות המינימליות בגיל זה נובעות מאסטרטגיות מיוחדות שקיימות בשלב זה בחיים.

ד. מין המתאבל.  יש קונצנזוס על כך שקיים פער בהתמודדות הרגשית בין גברים לנשים. נשים מבטאות את אבלן בדרכים שונות מגברים. גברים נוטים יותר לדכאון אחרי מות בן זוג, אך הסיבות לכך לא ברורות עדין: לחץ חברתי או לחץ כלכלי או החובות שבניהול בית.

ה. תמיכה חברתית היא גורם חשוב נוסף בתחום של הֶקשר. יש הנחה שתפיסה של תמיכה חברתית משמשת מגן נגד תגובות שליליות מאבדן. אך מחקרים לא הצליחו להוכיח קשר זה באופן מובהק. מתאבלים מדווחים תדיר על תמיכה לא מספקת בעיקר אם הם חווים סימפטומים של דכאון. בנוסף תפיסת המתאבל את התמיכה החברתית שהוא מקבל, נמצאה כמעט תמיד בלי מתאם לתגובות התומכות שהמתאבלים יוצרים באחרים.

ו. השפעה תרבותית, לדעת בוננו וקלטמן, היא משתנה משמעותי למרכיב ההקשר של אבדן, אך לדבריהם, משתנה זה לא נחקר מספיק.

 

2. משמעות סוביקטיבית מתמשכת הקשורה לאבדן: אדם בתהליך אבל ינסה למצוא לאבדן משמעות בהקשר הרחב של חייו. המשמעות יכולה לנוע מרמה בסיסית כמו השפעה על מצב כלכלי דרך משמעות עמוקה יותר של ההקשר הרגשי וענייני זהות ועד למשמעות העמוקה ביותר, מחשבות על משמעות החיים והמוות. החוקרים מציעים מונח שנקרא הערכה רטרוספקטיבית, (retrospective reappraisal) שמניחה שהמתאבל בוחן לאורך זמן את היכולות שלו להתמודד ואת המשמעויות שהוא נותן לאבדן לאורך תקופה. מאחר שפרספקטיבת הטראומה מדברת על מציאת פרספקטיבה או הכנסת הארוע לתוך מבנה המעניק משמעות, דבר שהוא לא תמיד אפשרי, הרי שהערכה מחדש לאורך זמן מדברת בפן החיובי שלה על מציאת הרווח שיש למתאבל מהאבדן שבא לידי ביטוי במשפטים כמו "אני חזק יותר עכשיו", "אני יודע כיצד להתמודד".

 

3. שינוי בייצוגיות של היחסים האבודים לאורך זמן:  אם נניח שלמעשה היחסים עם המת ממשיכים אך בדרך שונה, התמשכות הקשרים מחזקת את המשכיות הזהות של האבל, מחזקת את מאמצי התמודדות שלו ומספקת נחמה ותמיכה במהלך המעבר לחיים אחרים.

 

4. תפקיד ההתמודדות ותהליך הרגולציה הרגשית: דפוס חשוב במיוחד בהתמודדות הוא שיחה על ארועים קשים ויחד עם זאת, על פי החוקרים, שיחה היא תומכת ומשמעותית כאשר השומע הוא דיסקרטי, לא שיפוטי ומוכן לעזור. תהליך משמעותי הוא הסדרת הרגשות השליליים והגברת הרגשות החיוביים ובמיוחד הצחוק. דברים אלו עוזרים להתמודדות עם אבדן מאחר שהם עוזרים לשמר רמה גבוהה של תפקוד ותורמים להערכה רטרוספקטיבית שניתן להתמודד עם כאב האבדן ושהחיים ממשיכים אחרי מות אדם אהוב. עד כאן המודל שהציעו בוננו וקלטמן (1999).

 

את המרכיב הרביעי, "תפקיד ההתמודדות ותהליך הרגולציה הרגשית" במודל של בוננו וקלטמן שהוצג לעיל, ניתן לראות בא לידי ביטוי במחקר שמנסה לבדוק קשרים בין התגובות של המתאבל והסביבה (Lepore, Silver, Wortman & Wayment, 1996). המחקר בדק את היחסים המורכבים בין דיבור על אבדן, תפיסה של כפיה חברתית נגד חשיפה, מחשבות אובססיביות הקשורות לאבדן (תהליך קוגניטיבי) וסימפטומים דכאוניים אצל אמהות שתינוקן מת בסינדרום מוות פתאומי (מות עריסה). במחקר בדקו קשר בין כמות השיחה של האמהות על המוות לבין תפיסתן לגבי כפיה חברתית נגד חשיפה/שיחה. כמו כן נבדקו מחשבות אובססיביות הקשורות לעיבוד קוגניטיבי של המוות. המחקר מגלה שכמות השיחה על המוות יורדת עם הזמן, בעוד שהתפיסה לגבי כפיה חברתית נגד חשיפת הטראומה נשארת קבועה וכן נמצא שכמות השיחה על המוות הייתה קשורה לתפיסה זו. כשיחסים אלו נבדקו לאורך זמן, התפיסה של כפיה חברתית נגד חשיפה נראה שבלמה את הדחף לשוחח על מחשבות חודרניות תלויות אבדן. אפשרות נוספת שעלתה מהמחקר מציעה שתפיסת כפיה חברתית נגד חשיפה ממתנת גם את היחסים בין מחשבות אובססיביות בסמוך למוות ודכאון מאוחר. במקרה זה, לאמהות שתפסו את הסביבה החברתית כלוחצת נגד חשיפה, רמות גבוהות של מחשבות אובססיביות ניבאו דכאון בשלב מאוחר יותר. ניתן להבין ממחקר זה שאמהות שתפסו את הסביבה כלא מאפשרת חשיפה, נטו לשוחח פחות על האבדן, לחשוב יותר מחשבות אובססיביות לגבי המוות והיו חשופות יותר לדיכאון.

 

ממחקר זה ואחריםPectora & Smith-Levitinb, 2002; Hagman, 1995; Heller & Zeanah 1999;) Bonanno & Kaltman, 1999) עולה שנשים מנסות להבין כמה מרחב מאפשרת להן הסביבה לשוחח על אבלן ובהקשר זה יש משמעות לנושא של תמיכה חברתית בזמן האבל כאחד המקורות החשובים ביותר העוזרים לאדם להתמודד. תמיכה חברתית היא משאב רב מימדי הכולל סוגי תמיכה שונים העונים על צרכים מגוונים. אבחנה אחת שנעשתה (מתוך אונגר 2002) מבחינה בין תמיכה המאפשרת הבעת רגשות, תמיכה אינסטרומנטלית וקיומו של מישהו שאפשר לבטוח בו. רוב המחקרים שעסקו בהתמודדות של אלמנות עם האבדן, מדווחים על כך שהתמיכה החברתית היא אחד הגורמים החיוביים בהסתגלות של אלמנות. על פי אונגר תמיכה חברתית מחזקת את הערך העצמי של האלמנה ואת תחושת היותה אהובה, מספקת עזרה בפתרון בעיות ובמתן מידע רלוונטי. תמיכה חברתית זו, אינה תורמת להסתגלות לאבדן לאחר מות בן זוג בלבד אלא היא משאב כללי, התורם לאוכלוסיה כולה.

 

יחד עם זאת, ההכרה בהבדלים בין אנשים ויחס כבוד ליישות האישית של המתאבל  צריכים להיות המובילים בהתייחסות לאדם ויש להודות במגבלות היכולת להושיט עזרה כי רבים הם אלו המרגישים חסרי אונים מול צער המתאבל (Piper, McCallum & Azim, 1992). יש יותר ויותר עדויות על כך שדבור על המוות תוך הבעת רגשות קשים של צער, עלול אף להרחיק אנשים שיכולים להציע עזרה (Bonanno & Kaltman, 1999).

 

תמיכה חברתית וקשרים חברתיים הם מרכיבים חשובים בהתמודדות עם אבל והם באים לידי ביטוי במנהגים הנהוגים בתרבויות שונות כאשר אדם נפטר מן העולם. בולבי ופארקס למשל מתייחסים, כפי שצויין לעיל, בשלבי האבל לכך שבשלב הראשון האבל "פועל על פי מה שמכתיבים כללי החברה בה הוא חי". מכאן שיש חשיבות רבה להבין את הזירה  החברתית בה האדם פועל. מאחר והשיח הנחקר בעבודה זו מתרחש רובו ככולו בישראל ובתרבות היהודית, מן הדין לבדוק את ההקשר התרבותי–יהודי של מנהגי אבלות. ביהדות ההלכה מרכזת את עיקר המנהגים הללו ומנחה את האבל וסביבתו כיצד לנהוג לאורך תקופת האבל ועל כן הפרק הבא יידון בהלכות המתייחסות למנהגי אבלות.

 

 

 

 

 

 

 

---