אבדן הריון, לידה שקטה, הפלה

 
אבל תיאוריה והתמודדות
מנהגי אבל ביהדות
לידת מת
אבדן ושיח
שיטה
השיח כדרך התמודדות
תמיכה
דילמת המשכיות החיים
אלוהים והדת
לכל איש יש שם
דיון
References
להפרד לפני שמכירים
לידה מוקדמת
הפלה טבעית שבוע 15
אמהות חסרה התזה מבוא
סקירת ספרות
הזהות האמהית ואבדנה
בעיית המחקר
מתודולוגיה ושיטות
ממצאים
זהות אמהית בהעדר הסדר חברתי
זהות בעזרת רפואה ודת
זיכרון האובדן מול החברה
כחלום יעוף: מכתב לבן
כחלום יעוף: דיני אבלות
כחלום יעוף: הערות להלכות
כחלום יעוף: ערך ומשמעות
כחלום יעוף: מבוא
להיפרד. ולבחור (1)
להיפרד. ולבחור (2)
להיפרד. ולבחור (3)
לידה לא שקטה
 עמוד הבית  text  text  text פורום
הפלה בשבוע 20 – בכל זאת לידה מוקדמת
סיפור לידה שקטה כפי שסופר בפורום לידה על ידי: כבר לא בהריון
אזהרה: לא להריוניות או בעלות לב חלש. אמנם במהותו זהו ספור לידה, אבל רווי פרטים ועצוב.

אז למה בכל זאת לידה מוקדמת?
אחרי שנים של קריאה בפורום אני יודעת שאפשר בשבועות כאלה לעשות גרידה באסף רופא. גם חברתי המשתייכת למועדון השחור – נשים שאיבדו עוברים – אמרה לי מיד לחסוך מעצמי את הכאב הגופני והנפשי וללכת להליך ניתוחי בהרדמה מלאה. אחר כך הודתה שלא בטוח שהייתה בוחרת כך בעצמה, אבל היא חסה על נשים אחרות.

הספקות החלו לעלות אצלי עוד בדרך לקבוע תור באסף הרופא. הקול הפנימי, לו אני לא נוהגת להקשיב בדרך כלל, הרים ראש והציע שאולי דווקא *לי* מתאים לידה מוקדמת, בהכרה מלאה. אהובי אמר שקודם כל שיקולים של בריאותי הגופנית והנפשית, אחר כך כל היתר, מה שאיפשר לי לשים בצד את הנימוק של טובת ילדי שבבית, מבחינת פרק הזמן שאצטרך להיעלם. אחר כך הבנו שנצטרך לחכות שבוע עד לגרידה באסף הרופא, מה שהקל עוד יותר על ההחלטה. החלטנו על תל השומר. אני אפילו לא יודעת להסביר בדיוק למה. דווקא ללידה רגילה אני בדרך כלל לא מציעה ליולדות להגיע לשם, אלא תוך שימוש בשירות מיילדות פרטי. בערב שלפני אני מספיקה לדבר עם שתי נשים שעברו הליך של לידה מוקדמת בשבועות מתקדמים בשנה האחרונה. אחת מהן בתל השומר. היא מספרת שהיחס היה מצוין.

מגיעים לתל השומר לקראת הצהרים (דווקא בדרך כלל מתחילים בבוקר). לפני שמתחילים את ההליך האחות והרופאים במחלקה הגניקולוגית מנסים לוודא שאני בטוחה בהחלטה לעבור יילוד. לא מצליחים להבין. אני מסבירה שאני יודעת ללדת. לא מפחדת מלידה. בשיחות עם אהובי וחברות אני מסבירה את רצוני לעבור דרך ההליך בעינים פקוחות, לחוות סבל גופני ונפשי, כי עבורי לחסוך סבל זה בהליך, משמעו לחוות אותו מאוחר יותר. ואני יודעת שאין משאית עם מדליות בסוף, אבל מתאים לי לכאוב, גם פיזית, בתהליך הזה.

הרופאים מסבירים את אפשרויות הזירוז. בכל מקרה שמים קיסמים של למינריה להרחבת צוואר הרחם. את הפרוסטלגדינים אפשר לקבל או בטבליות לצוואר הרחם או בהזרקה ישירה לרחם, שאמורה לעבוד מהר יותר. אנו בוחרים באופציה השניה. לצערי הרופא שמזריק לרחם לא מספיק מיומן ונזקק לשלושה נסיונות. יש לי עדיין כאבים בבטן סביב הנקודות האלה. זהו אחד מהשלבים היותר קשים בתהליך מבחינתי, גם בגלל שהוא נקודת האל חזור של סיום ההריון הזה. הצירים צפויים להופיע תוך 6-24 שעות. ההזרקה מתרחשת בשתיים בצהרים.

אחרי זמן קצר אנחנו מועברים למחלקת נשים. אני נחה על המיטה, לצבור כוחות. מתחילה אחרי כשעתיים להרגיש פעילות רחמית, בינתים לא משהו שמפריע לי לדבר או לנשום אבל אני רואה בזה סימן חיובי להתקדמות. בשבע בערב זה כבר מתחיל להרגיש כמו צירים. אני הולכת לדבר עם האחות האחראית לגבי מה הלאה. היא מסבירה שמעבירים לחדר לידה ברגע שהכאבים בלתי נסבלים. אני מנסה להסביר שעברתי כבר לידה בפירקה בלי אפידורל, ומבחינתי כאבי צירים, גם לקראת פתיחה מלאה הם נסבלים בהחלט. נראה לי שהיא לא לגמרי מאמינה לי.

יש בתמונה עוד שני אלמנטים. הראשון, רק בשמונה בערב אמורה לבוא רופאה כדי להוציא את קיסמי הלמינריה. השני, בשבוע כזה, אחרי סיום הלידה מכניסים בכל מקרה לחדר ניתוח על מנת לבצע ניקוי של הרחם. בהרבה מקרים השליה כלל לא יוצאת באופן עצמוני. זה אומר שצריך להיות בהרדמה. כלומר או אפידורל או הרדמה מלאה. זו נבלה וזו טרפה. אני בהתלבטות אמיתית, זוכרת שאפידורל זו לא פרוצדורה תמימה אבל מעולם לא עברתי הרדמה מלאה, והכי חשוב לי כרגע זה לצאת הביתה בריאה בסוף ההליך, חזרה למשפחתי. אני חותמת על טופס הסכמה לאפידורל.

בינתים, כיאה ללידה בהשראה הצירים צפופים וארוכים. כל שתי דקות ציר של חמישים שניות. הפחד מסוג הלידה ומההרדמה מקשה בהתמודדות איתם. אהובי עושה לי נעים בגב עם הציפורניים לפי הוראות מדויקות, וזה עוזר. אני מחכה בקוצר רוח לרופאה שתגיע להוציא את הלמינריות, ורוצה כבר לעבור לחדר לידה. צריכה כדור פיזיוטרפי, ואין כזה בנשים. הרופאה מגיעה רק אחרי שמונה. תהליך שליפת הלמינריות מאוד כואב ומציק. הרופאה אמנם מאוד נחמדה, קשובה ומחכה עד שאגיד שאני לא בציר, אבל הצוואר עדיין אחורי והיא צריכה להגיע מאוד עמוק כדי לשלוף את שני הקיסמים המזורגגים שבינתים תפחו להם כהלכה בפנים. זהו, הלמינריות בחוץ, מבקשים להכין עבורי חדר לידה ומתכננים להעביר אותי. פתיחה של שתיים, מחיקה של 70%.

הצירים ממשיכים להיות תכופים. אני הולכת לשירותים והקיבה מתרוקנת. ואז בתוך דקה אני שוב צריכה לשירותים. אני מתישבת וקולטת שהלחץ מגיע מכיוון פי הטבעת אבל זו לא הקיבה. אני צורחת, לוחצת ומרגישה שמשהו יוצא ממני. לא שאיכפת לי ללדת בשירותים. תנוחה קלאסית. אבל אני חייבת שיוכלו לבדוק מה יוצא. אז אני צורחת שיפתחו את הדלת ובמקביל תופסת עם היד שק מלא נוזלים. עוזרים לי לעבור לשש ומרגיעים אותי שמדובר רק בשק המים שיצא ראשון. לוקח קצת זמן לשכנע אותי לעלות על המיטה, ואז מסיעים אותי לחדר לידה. חייבת לציין שזו דרך נוחה להתנייד בזמן לידה, מה גם שפתאום יש שקט בגוף, ואני מבינה שהשלב השני קרוב לסיומו.

מגיעים לחדר לידה ומצטרפת אלינו מילדת מלאך בשם רויטל מזרחי. היא כולה שקטה, רגועה ונעימה. יש כבר פתיחה של שש, הצירים רחוקים זה מזה, ובעצם מחכים עד שהיא תגיד שאפשר ללחוץ. בינתים מספרים לה על הלידות הקודמות שלנו. היא מסבירה שכבר לא אספיק לקבל אפידורל, ועם כל הפחד מהרדמה כללית אני לא ממש מצטערת. קשה לי ללחוץ אותה החוצה. לא כל כך פיזית, שהרי היא מאוד קטנה, אבל הפחד מההרדמה ומסיום ההריון הזה חוסם אותי. בסוף אני מצליחה. השעה 2130. ביקשתי לא לראות אותה. רוצה לשמור בראש את התמונה היפה מהסקירה. רויטל הולכת לבקש שיכינו חדר ניתוח, ומדי פעם מנסה לבדוק אם השליה כבר נפרדה. היא לא.

נוסעים שוב על המיטה לחדר ניתוח. אני מסבירה למרדים שמאוד חשוב לי להתעורר בריאה ושלמה כי יש לי ילדים בבית. הוא עונה לי שגם לו חשוב שאני אתעורר בריאה ושלימה כי יש לו ילדים בבית. הניתוח הוא בתנוחה גניקולוגית, אבל באופן מפתיע זה לא מפריע לי. אני נרדמת בתוך כשלושים שניות, לפני כן עוד מרגישה שמכסים אותי בסדין חשמלי, כי קר בחדר ניתוח. וזהו. מתעוררת בהתאוששות, אהובי לידי. מרגישה בסוג של היי. אין בחילות (תופעות לוואי של הרדמה כללית),אין בצקות, קטטר, כאבי ראש (תופעות לוואי של אפידורל). בהנחה שמתעוררים ממנה, הרדמה כללית זה אחלא..

אחרי כשעתיים מחזירים אותנו למחלקת נשים. יחסית ליילוד, זו הייתה לידה מאוד מהירה. משתחררים למחרת בצהרים. כמובן שדואגת לקבל דוסטינקס, למנוע ייצור חלב.

אני רוצה לציין לשבח את היחס של כל אנשי הצוות בהם נתקלנו, החל מהפקידות (שלרובן קראו ריקי), הרופאים, האחיות, המנתח, המרדים. לא שמעתי או ראיתי תינוק אחד בכל מהלך הטיפול והלידה. קיבלנו חדר לעצמנו במחלקת נשים ואהובי ישן שם בלילה, על מיטה. כולם מאחלים לנו להיפגש שוב, אבל במחלקה הנכונה. ידיד אהוב שנפטר מסרטן לפני שש וחצי שנים נהג לומר שכשאתה מספיק מסכן, אז כולם נחמדים אליך.

מאחלת שאף אחת לא תצטרך להשתמש במידע שבסיפור זה.


כל הזכויות שמורות © צרו קשר שיווק באינטרנט הריון ולידה תקנון והצהרת פרטיות קידום והקמת אתרים