אבדן הריון, לידה שקטה, הפלה

 
אבל תיאוריה והתמודדות
מנהגי אבל ביהדות
לידת מת
אבדן ושיח
שיטה
השיח כדרך התמודדות
תמיכה
דילמת המשכיות החיים
אלוהים והדת
לכל איש יש שם
דיון
References
להפרד לפני שמכירים
לידה מוקדמת
הפלה טבעית שבוע 15
אמהות חסרה התזה מבוא
סקירת ספרות
הזהות האמהית ואבדנה
בעיית המחקר
מתודולוגיה ושיטות
ממצאים
זהות אמהית בהעדר הסדר חברתי
זהות בעזרת רפואה ודת
זיכרון האובדן מול החברה
כחלום יעוף: מכתב לבן
כחלום יעוף: דיני אבלות
כחלום יעוף: הערות להלכות
כחלום יעוף: ערך ומשמעות
כחלום יעוף: מבוא
להיפרד. ולבחור (1)
להיפרד. ולבחור (2)
להיפרד. ולבחור (3)
לידה לא שקטה
 עמוד הבית  text  text  text פורום
לידת מת (Stillbirth)
לידת מת ((Stillbirth היא לידה של תינוק ללא רוח חיים החל מהשבוע ה- 20 להריון (Limbo & Wheeler, 1986). בהתייחסות ללידת מת מבחינה רפואית מבחינים בין שני סוגים: מות העובר בעודו ברחם (FDIU) שעות, ימים ואף שבועות לפני הלידה, והסוג השני והנפוץ יותר של לידת מת הוא כאשר העובר נפטר במהלך הלידה עצמה.
 
מחקרים שונים (Mondestin, Ananth, Smulian, & Vintzileos, 2000; Naidu, Moodley, Adhikari, Ramsaroop, Morar & Dunmoye, 2001; Shankar, Navti, Amu, & Konje, 2002) שבדקו את השכיחות של לידות מת הגיעו למסקנה  שתמותת תינוקות בעולם המערבי מתרחשת ב- 5.9 מתוך 1000 לידות. מחקר אחד למשל (Naidu, Moodley, Adhikari, Ramsaroop, Morar, & Dunmoye, 2001)  בדק לאורך חצי שנה 7,789 לידות מתוכן 460 ילודים נפטרו לפני הלידה. שני שליש ממקרי הפטירה בלידות היו stillbirth.  ממוצע גיל ההריון במקרי stillbirth  היה שבוע 31 ומשקל העובר היה בממוצע 1,700 גרם.
 
הסיבות ל-Stillbirth  לא תמיד ידועות. מחקרים מראים שבערך 50% ממקרי Stillbirth מתרחשים מסיבה לא ידועה (Fretts, Boyd, Usher, & Usher, 1992; Incerpi, Miller, Samandi, Settlage, Goodwin, (1998. שאר המקרים ניתנים להסבר והסיבות למות העובר הן מגוונות:
I.     בעיות בשיליה: למשל הפרדות שיליה, שבאופן שכיח עשויה להתרחש בסביבות השבוע ה - 35 להריון. השיליה מתקלפת ברובה עד כולה מהרחם כך שאספקת הדם לשיליה מפסיקה ועקב כך חסרה לתינוק אספקת חמצן ומזון. בדרך כלל הפרדות שיליה מלווה בדימום שאף יכול לסכן את חיי האם. קיימות בעיות נוספות בשיליה שעלולות לסכן את אספקת החמצן לעובר ולגרום למותו.
II.  מומים מולדים: בסביבות 5-10 אחוזים ממקרי ה- Stillbirth קשורים בתינוקות שלהם בעיות כרומוזומליות. בדר"כ במקרים של בעיות כרומוזומליות קשות, מתרחשת הפלה לפני השבוע ה- 20 להריון, אך קיימים מקרים בהם ההריון נמשך והשינוי הכרומוזומלי גורם למוות בשלב מאוחר יותר של ההריון. תינוקות אחרים הינם בעלי מבנה לא תקין כתוצאה מסיבות גנטיות (מחלות גנטיות שונות או מבנה גנטי מסויים), סביבתיות (זיהומים ומחלות המשפיעים על מבנה העובר כמו אדמת בחודשי ההריון הראשונים או וירוס הנקרא C.M.V., הגורם לבעיות קשות אצל העובר, וכן עישון וסמים) או סיבות לא ידועות.
III.     בעיות גדילה: תינוקות שלא גדלים בקצב תקין עלולים למות מחוסר חמצן או מסיבות שונות בסמוך או במהלך הלידה. אמהות בעלות לחץ דם גבוה הן בעלות סיכון גדול יותר לתינוקות קטנים ועל כן הן במעקב צמוד לאבחון גדילת התינוק.
IV.    זיהומים שונים שמקורם בקטריאלי עלולים לגרום להדבקות על ידי העובר, דבר שעלול לגרום לסיבוכים שונים ואף מוות. לעיתים ההדבקות במחלה מתגלה רק לאחר שהתינוק נולד, עם פגם או ללא רוח חיים.
 
בלידה של תינוק ללא רוח חיים האם נמצאת במצב מורכב. היא יולדת – "נותנת חיים", לתינוק שאינו בחיים. זהו מצב בעייתי שמגולם בו בלבול קשה. התינוק נולד ונפטר, בדרך כלל, רק בנוכחות הוריו והם אלה החווים מקרוב את החוויה הקשה. היהדות, כפי שראינו, אינה מאפשרת מסגרת התמודדות הלכתית עם מקרה ייחודי זה מאחר ואין מנהגי אבלות ברורים הנוגעים למוות מסוג זה. המשפחה והחברה רואים באבֶל על מות תינוק ברחם אבֶל קל יחסית     (Staudacher, 1987) ולכן מצפים מההורים האבלים להניח את אבלם בצד, להקל את אי הנוחות של כולם ולחזור לשגרה במהירות. לפיכך קיימות עדויות של אמהות המדווחות שהן סובלות מחסרונה של תמיכה ועזרה חברתית: גם כאשר יש תגובות ניחומים, הן מבטאות, לפי עדויות נשים, התעלמות מהמת ומהצורך להתאבל. אמירות כמו: "תוכלי ללדת שוב", "מזל שהוא נפטר עכשיו לפני שהכרתם אותו", "יש לך עוד ילדים בבית" וכדומה מייצגות סוג של "ניחומים" שתוצאתם עלולה להיות הפוכה מכוונתם (Heller & Zeanah, 1999; Kikley-Best & Kellner, 1982; Mahan & Calica, 1997; Malacrida, 1998; Raphael, 1983). בעוד סביבה חברתית תומכת נותנת תוקף לחוויית האבל ומקבלת את ביטוייו, הרי סביבה שאינה תומכת עלולה לגרום לנשים להדחיק את הצורך הבריא והעז להתאבל על התינוק המת (שפט, 1991). הקושי בעיבוד האבל בלידת מת מתחזק על רקע תרבות האבל היהודית, בה אין התייחסות מיוחדת להתמודדות טקסית עם אבדן זה, למרות ההבנה שכל מוות הוא בעיני ההורים כואב: כאמור, "בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם."
 
כפי שתואר קודם לכן, הלכות האבל חלות על כל אדם שנפטר לאחר שמלאו לו 30 יום מאחר ולפני כן קיים חשש שהוא נפל: "תינוק שנולד מת, אפילו אם נולד לאחר תשעה חודשי הריון או שיצא מחותך או מרוסס, אף על פי שקלו לו חודשיו, אין מתאבלים עליו ואין מתעסקים עמו להספידו". (שמחות א, ז, מתוך שטינברג, 1992) דהיינו, מאחר שבמקרי לידת stillbirth התינוק נפטר לפני שמלאו לו 30 יום, אין לקיים לגביו את מנהגי האבלות. אם האדם מקבל עליו הלכות אבלות זה אינו כולל את הפן החברתי כך שגם האספקט של תמיכה חברתית, דרך קיום ריטואלים של אבל, לוקה בחסר, מה שעלול להגביר את המצוקה. מכאן שקיים פער בין התחושות הפסיכולוגיות של ההורים החווים אבדן ובין הפן התרבותי כפי שהוא בא לידי ביטוי במחסור במערכות סמיוטיות מתווכות המאפשרות התמודדות עם האבדן. חוסר זה במערכות סמיוטיות מתווכות קיים גם אצל יהודים חילונים שאינם חיים על פי ההלכה, מאחר ומנהגי אבלות, ברמה זו או אחרת, נהוגים גם אצלם.
 
ההתמודדות החברתית הראשונה של ההורים מתרחשת עוד בחדר הלידה בפרט ובבית החולים בכלל, וזו ההתמודדות עם תגובת הצוות הרפואי. מבחינת הצוות, ביטויי האבל של האשה: הבכי; הרצון לראות את התינוק; הכמיהה שלה, עלולים להתפרש כהפרעה למהלך התקין של החיים בחדר הלידה ובמחלקת היולדות. ברוב בתי החולים בארץ אין מדיניות ברורה לגבי המחלקה בה מאשפזים נשים לאחר לידת מת. יש בתי חולים ששם מאשפזים את הנשים במחלקת יולדות, עם תינוקות ואמהות טריות ובבתי חולים אחרים מאשפזים במחלקת נשים. במחלקות נשים, שוכבות בין היתר נשים שעברו כריתות רחם או חולות סרטן, ועל פי עדויותיהן, רואות את עצמן כנשים הרוסות מאחר ונכשלו במשימת הנשיות (Raphael, 1983). כך או כך, הנשים שילדו אך לא הביאו תינוק לעולם, עלולות למצוא עצמן במצב נפשי קשה. בהתייחס לשלבים הפסיכולוגיים של התמודדות עם אבל, נשים אלו נמצאות בשלב הראשוני של התמודדות, שלב ההלם (בולבי ופארקס) או שלב ההכחשה (קובלר-רוס) בו האדם אינו מנסה להתמודד עם מה שעובר עליו, הוא מרגיש משותק ופועל על פי מה שמכתיבים כללי החברה, שאינם קיימים במקרה זה.
 
מאחר שהצוות הרפואי הוא הראשון המתמודד עם ההורים המתאבלים, ברוב בתי החולים בארה"ב ובאירופה (וכיום גם בארץ בחלק מבתי החולים) יש פרוטוקולים לטיפול בהורים שילדם נולד מת. פרוטוקולים אלו מעודדים את ההורים לראות ולהחזיק את ילדם המת. מחקר שנעשה בארה"ב בא לבדוק האם הצמדות לפרוטוקול קשורה לאפקט מדיד כלשהו בבריאות הנפשית של האם והתינוק הנולד בהריון הבא (Hughes, Turton, Hopper, & Evans, 2002). מתוך 65 אמהות שאותרו לצורך המחקר, נערך מעקב אחרי 60 אמהות במהלך הריונן העוקב וכן שנה לאחר הלידה.  המשתנים שנמדדו היו חרדה, דיכאון וסימפטומים של לחץ פוסט-טראומטי וכן התקשרות אצל הילד. משתנים הקשורים למקרה המוות שנמדדו היו ראיית התינוק, נגיעה בו, קיום לוויה ושמירה על מזכרות ממנו. הממצאים היו שהתנהגויות שקדמו קשר עם התינוק המת היו קשורות לתוצאות גרועות יותר בהריון הבא. אמהות שנגעו בתינוק היו יותר דכאוניות  מאלו שרק ראו אותו ואילו מי שלא ראתה הייתה בסבירות הנמוכה ביותר להראות סימני דיכאון. אמהות שראו את התינוק, נטו יותר לחרדה ועם סימפטומים גבוהים יותר של חרדה פוסט-טראומטית מאלו שלא ראו. התינוק שנולד אח"כ נטה לפתח התנהגויות של התקשרות לא מאורגנת בסבירות גבוהה יותר מילד לאמהות שלא ראו. לוויה ושמירת מזכרות מהתינוק לא נמצאו קשורות לתופעות מיוחדות. ממצאי המחקר בעצם מפריכים טענות על כך שאי ראיית התינוק או נגיעה בו גורמת לבעיות בהתמודדות מאוחרת יותר. יחד עם זאת יש לזכור שהמחקר הוא קורלטיבי ויתכן שנשים עם בעיות בהתקשרות יחפשו לגעת בתינוק.
 
מחקר נוסף שנעשה בהקשר לתקשורת עם הרופאים נערך בשוודיה ובו ניסו החוקרים (Saflund, Sjogren, &  Wredling, 2002) לאבחן תפיסות של רופאים לגבי ההריון, לאחר ההריון שהסתיים במות עובר. מחקר זה היה מחקר המשך למחקר שנערך בשנת 1997 שבו ענו רופאים על 48 שאלות שונות הנוגעות לשרות שהם נותנים למטופליהם. מחקר ההמשך בא לנתח את התגובות של הרופאים לאחת השאלות במחקר הראשון, שאלה פתוחה שנגעה לנושא של עצות רופאים לזוגות לגבי הריון שאחרי Stillbirth. 58 מתוך 61 בתי חולים עם מחלקות גניקולוגיות ומילדותיות השתתפו במחקר. מתוך 594 רופאים,  522 ענו על שאלה זו (93% מהרופאים). הגישה השכיחה ביותר שהציגו הרופאים הייתה תמיכה שהם נותנים לזוג (59%) ורופאות יותר מרופאים נטו להזכיר תמיכה. הן גם המליצו יותר מגברים על מעקב במרפאות מיוחדות להריון העוקב לידת מת (סיכון גבוה). 27% מהרופאים טענו שהעצה שלהם לגבי ההריון שאחרי תלויה בדיאגנוזה של סיבת המוות ו – 22% טענו שבני הזוג צריכים קודם לעבד את האבל. מיעוט של הרופאים נתן עצה ספציפית לגבי תזמון ההריון הבא. המחקר בעצם גילה שלרופאים יש טווח עצות רחב שהם נותנים לזוגות שחוו stillbirth לגבי ההריון הבא וחלקם לא נותנים עצות כלל.
 
יחד עם זאת, ממחקרים שבדקו את הקשר בין נותני השרותים הרפואיים ואמהות לאחר לידת מת (Pectora & Smith-Levitinb, 2002; Caelli, Downie, & Letendre, 2002) עולה שקיים קושי לתת את השרות אך הרופאים, האחיות ושאר המטפלים מודעים לצורך לספק תמיכה ואמפטיה לזוגות שעברו חוויה של לידת מת. הצוות מודע לכך שיש לתת יעוץ להורים ולאחים ולנקוט בגישה יעוצית יותר. כמו כן נמצא שיש לדווח להם ולתמוך בהם בהקשר של הבדלים בין המינים בנושא ההתמודדות עם אבדן על מנת שגורם זה לא יפגע ביחסים. המחקרים  מצאו השלכות הן לגבי עבודת אחיות והן לגבי המיילדות. מכאן בעצם ניתן להבין כי אנשים העוסקים במקצועות תומכים חשים כי במקרים של מות עובר נדרשת תמיכה מצד הצוות הטיפולי והתמיכה שניתנת באופן שוטף על פי רוב אינה מספיקה.
 
בעוד שמבחינה רפואית יש משמעות להבחנה לגבי מועד המוות של התינוק, אם במהלך ההריון או במהלך הלידה, הרי שמבחינה רגשית לא נמצאו הבדלים בהתמודדות ובשני המקרים התגובות דומות (Limbo & Wheeler, 1986). מאחר והורים נקשרים לתינוקם עוד לפני שנולד, הורים שעברו לידת מת עלולים להרגיש תחושות אבל חזקות. במהלך עבודתם על האבל הם עשויים לחוש תחושות של חוסר תחושה, הכחשה, צער עמוק, כעס ודכאון. המייחד תחושות אלו לעומת אבל רגיל הוא התפיסה של חוסר לגיטימציה מצד החברה לתחושות אבל אלו ולפעמים חוסר הלגיטימציה עשוי לעורר גם חוסר לגיטימציה מצד המתאבל עצמו לאבל שלו מה שיוצר בלבול וכעס עצמי(Malacrida, 1998). הלר וזאנה (Heller & Zeanah, 1999) מצאו על פי עדויות הנשים, שעם הזמן שעובר מוטב מצבה הגופני של האם אך הרגשתה הרגשית לא משתפרת, כי אם ההפך: יש נשים שחשות שמצד אחד הן חזרו למצב שבו היו לפני הלידה וההריון (מבחינה פיזית גופן חזר לעצמו ומבחינה משפחתית וחברתית אין שינוי בסטטוס), הכול כרגיל ואין מחויבות לתינוק החדש, אך מאידך הן מתאבלות עליו בלי לגיטימציה חברתית. נשים אחרות מרגישות שעליהן לחזור מיד לתפקוד מלא, כי אין להן שום סיבה להתפנק - הרי הן לא הביאו תינוק לעולם ואין להן במי לטפל. חוסר הלגיטימציה קיים בחברה באופן כללי אך בפרט ביהדות, בה אין כללי התנהגות והלכות אבל, מה שעשוי להעצים את הבלבול.
 
הקשיים הייחודיים של עיבוד אבל ב - Stillbirth  עולים בשיחות עם נשים שעברו לידת מת. במחקר של  מלקרדיה ((Malacrida, 1998, שבדק תגובות מיוחדות של הורים במקרה של לידת מת, מתוארים רגשות שליליים המלווים את האבל, לדוגמה תחושה של ניכור. ההורים משווים את התקופה שלאחר הלידה לתקופת ההתבגרות: מרגישים מנוכרים מהחברה, מהמשפחה ומהחברים. נשים מדווחות כי הן הרגישו ניכור בעיקר מהדרך בה אחרים ציפו מהן "להמשיך בחייהן". לטענתן, חברים ומשפחה נכשלו בהבנת עומק הכאב שלהם כהורים. רגש נוסף שעלה הוא הפחד – הפחד לאבד את שפיות הדעת, או פחד שנבע מבורות לגבי התינוק עצמו, שמא נולד "מפלצת" וקיים גם פחד מאי היכולת להוליד ילד נוסף בריא וחי. עוד רגש עליו מדברים הורים הוא צער (sorrow) מהמם - ההורים מדברים על כך שאיבדו יותר מילד, הם איבדו את תמימותם, את האמונה שהעולם בטוח, את היותם אנשים שמחים ויציבים. קיים גם צער מכך שהיו כל כך המומים עד שלא נפרדו מהתינוק כפי שהיו רוצים. הורים גם מדברים על אכזבה – הם מרגישים שאכזבו אנשים, את עצמם, בן הזוג, הילדים האחרים וההורים שלהם, על אשמה – על דברים שהיו יכולים לעשות אחרת: לעבוד פחות, להתעמל, לִרצות את התינוק יותר. הם מרגישים אשמה על שלא מצליחים לשמוח בשמחת אחרים על הולדת תינוק, על שהם מרוכזים בעצמם לאחר הלידה. הרגש האחרון שמדברים עליו הוא הכעס – על הצוות הרפואי שלא סיפק את מה שהבטיח או שנתן טיפול ותמיכה לא הולמים, וגרם להם לחוש לא מסופקים מהמידע שקיבלו. חלק כעסו גם על האלוהים, הרגישו נבגדים על ידי אמונתם.
 
ברוב המחקרים שמתייחסים לתופעה של Stillbirth עולה במפורש תחושת חוסר תמיכה וחוסר לגיטימציה מצד החברה לאבל הייחודי הזה. סיבה אפשרית לתחושה של חוסר תמיכה מהסביבה היא שמקרה של Stillborn קשור בתינוק שעדיין לא הוכר חברתית על ידי אחרים ועדיין לא יצר מקום בחברה. כל עוד הילד לא היה בעל אישיות ונוכחות שנצפתה על ידי אחרים, הצער של הנותרים נתפס כפחות חשוב. רוב האנשים לא תופסים שהיה אבדן וזה חלק גדול מהקושי. התינוק עשוי להתפס כ- nonperson . חוסר ההכרה באבדן והסימפטיה מאחרים עלול למנוע מההורים תמיכה, הבנה וחיבה שהם נזקקים להם מאוד ומהווים חלק מתהליך עיבוד האבל הנורמטיבי.
 
תובנה זו נתמכת על ידי ממצאיהם של שני מחקרים. במחקר הראשון, (Heller & Zeanah, 1999), מצאו החוקרים כי האבל בעקבות לידת מת (Stillbirth) מובחן מאבל בעקבות אובדנים אחרים. ניתן להסביר מובחנות זו על ידי מספר גורמים: קודם כל אבדן כזה לא רק פוגע בציפיות האם אלא גם עלול להשפיע על תפיסתה את יכולתה שלה להתרבות ולהיות הורה. שנית, אנשים שהם תומכים פוטנציאלים רואים באבדן כזה אבדן פחות חשוב או פחות משמעותי מאבדן ילדים אחרים וקשה להם לתמוך. שלישית, באבדן "רגיל", זכרונות מקלים את תהליך האבל. אך מאחר ובאבדן מסוג זה יש מיעוט זכרונות, אם בכלל, יתכן שיקשה על האבלים לפתור את האבדן.
 
במחקר השני(Malacrida, 1998)  החוקרת ראיינה 25 זוגות של הורים שתינוקם נפטר סמוך ללידה. על סמך עדויותיהם טוענת החוקרת שההורים מוצבים בעמדה בה הם חייבים להגן ולהצדיק את רגשותיהם למול דממה והכחשה מצד הסביבה, הקהילה הדתית, המשפחה, הקהילה הרפואית, חבריהם ואפילו בתוך מערך הנישואין. יש מקרים שאפילו ההורה עצמו לא רואה באבל שלו משהו לגיטימי ונורמלי. כך שניתן לראות שבשני המחקרים הללו מדובר על תחושת חוסר תמיכה שיכולה להיות מוסברת  בכך שתינוק Stillborn לא יצר מקום בחברה ולכן הצער של ההורים נתפס כפחות חשוב, מה שעלול להוביל למניעת תמיכה, הבנה וחיבה להם זקוקים ההורים כחלק מתהליך עיבוד האבל הנורמטיבי.
 
בספרון "צרי לנפש ומרפא לעצם" של ר' יהודה אריה ממודינה (בר לבב 2001), מוצגת דילמה שבין הפרטי והחילוני לציבורי והדתי, דילמה הבאה לפתרונה במנהגי ביקור חולים במשפחה המתמודדת עם חולה נוטה למות. אך במקרה של לידת מת הדילמה היא הפוכה. בספרון, אנשי הקהילה באים ומפקיעים את הפרטי לציבורי על ידי הבאת כללי התנהגות ברורים ואילו במקרה של לידת מת, הציבור, ולא המשפחה, מתכחש למוות ואינו מעוניין לשוחח עליו, דבר שמשאיר את המשפחה ללא כללי התנהגות ברורים וללא תמיכה חברתית. גם לפי ההלכה היהודית, אם ההורה מקבל על עצמו דיני אבלות, החברה אינה מחויבת לאבלות כמו שהיא מחויבת, ואף מצווה, במקרים אחרים של אבל. אם נתייחס לשיחה על האבדן כחלק מתמיכה, הרי שבמחקר שהוצג בפרק הראשון,        (Lepore, Silver, Wortman & Wayment, 1996) נבדק הקשר בין כמות השיחה של האמהות על המוות לבין תפיסתן לגבי כפיה חברתית נגד חשיפה/שיחה והתגלה כי כמות השיחה על המוות יורדת עם הזמן, בעוד שהתפיסה לגבי כפיה חברתית נגד חשיפת הטראומה נשארת קבועה. כן נמצא שכמות השיחה על המוות הייתה קשורה לתפיסה זו. לאורך זמן נראה כי התפיסה של כפיה חברתית נגד חשיפה בלמה את הדחף לשוחח על האבדן.  מכאן שהאמהות מתרגמות את חוסר התמיכה לחוסר יכולת לשוחח על האבדן. עד כמה חשוב הקשר בין שיח לתמיכה ואבדן, נראה בהמשך.


כל הזכויות שמורות © צרו קשר שיווק באינטרנט הריון ולידה תקנון והצהרת פרטיות קידום והקמת אתרים