מוסר

הבוגד

איש בוגד באשתו. הוא יושב ולופת את ראשו בשתי ידיו. `אני בלתי מוסרי`, הוא שופט את עצמו פעם אחר פעם, ובכל פעם במילים אחרות, מגנות, כדי לתקוף את עצמו היטב, משיקולים שנניח להם כרגע. מיהו אותו `אני` שמדובר בו, והאם אכן אינו מוסרי?
תמים אותו אדם השופט עצמו כבלתי מוסרי, עד כדי שהלב נכמר עליו כאילו היה מתבונן בילד הנתפס בקלקלתו.
שכן כל היגד בא מפי אומרו. `אני בלתי מוסרי` מזהה האדם הבוגד את עצמו כמי שאינו מוסרי. אולם שפיטה זו, ככל שפיטה, מחייבת שופט. הבוגד שופט את עצמו. אהה. שחקן חדש עולה על הבימה. האב האמיתי. מוליד ההיגד `אני בלתי מוסרי` אינו זה שנשפט זה לא מכבר כבלתי מוסרי. שכן אם היה באמת בלתי מוסרי, לא היה יכול להפריד עצמו ממנו, ובטח שלא לשפוט את עצמו על היותו מה שהינו.
ומיהו אותו אב, צלע שלישית במשולש הנשפט-שפיטה-שופט? אין זה משנה כלל מה טיבה של ישות זו, והיכן מצויה, לעת זו. אולם נסכים שהיא הדובר, היא אביו האותנטי של ההיגד `אני בלתי מוסרי`, ושהיא יודעת היטב את כלל המוסר. היא מוסרית עד כדי כך שהיא בטוחה לחלוטין בקביעתה. והקביעה שאותו `אני` הנו נפרד ממנה, בלתי מוסרי, ידה רמה אלימה ובוטחת באותו אדם, האוחז ראשו ביאוש, מתאבל על גירושו מגן עדן של זהות עם המוסרי.
אך דבר אחד שוכח אותו אדם. את אביו של ההיגד, זה המוסרי והמוכיח, שחי ונושם בו, וממלא את כל הכרתו בנוחות ובטבעיות כזו, עד שמארחו הנכבד אינו יכול להבחין בו. ובעובדה שגם הוא אורח בלבד בהכרתו, הגדולה יותר מכל אורח שהיא מסוגלת להכיל.
ההשלכות הקוגניטיביות המניפולטיביות שניתן אולי לגזור מכך (אתה בעלים למחשבותיך, אז שנה אותן, וכו`), הן לדעתי יהירות ובלתי ישימות מפאת כוח המחץ של המילים עלינו, אך גם לזה נניח בעת זו, כמו גם למה שניתן ללמוד על סגנונו של אביו של ההיגד, המעורר שרשרת אסוציאטיבית אולי של אל-צבאות ועושה שפטים, על כל המשתמע.
שורה תחתונה – יכול להירגע הבוגד היושב ומורט כבר את שערותיו ביאוש. אןלי עשה מעשה בלתי מוסרי, אך הוא, או לפחות אותו אני שמתארח בו ברגע זה – מוסרי בן מוסרי, ושליח מצווה חשוב הנענש ברגעים אלו עונש לדוגמא למען ייראו ויראו, אך גם זה אינו מהעניין שעל הפרק.


פילוסופיה ופסיכולוגיה
עומד לו אותו בוגד עתה, משהבין שהוא מוסרי במידה רבה משאינו, וידיו בכיסיו. את הנעשה אין להשיב, ובכל זאת מסוקרן הוא מיהו אותו שופט מוסרי שמילא אותו עד גדותיו שורות ספורות קודם לכן. מהיר תפיסה הוא, וכשרוחו מאוששת, הוא מתנער מעט מן האשמה, ומתחיל ללכת.
שכן החליט שבמקום שיהיה מייסר את עצמו במוסר, ויחפש אחר האהבה בבגידה בכוח או בפועל, אולי מוטב שיבחר לעת עתה באהבת החכמה, הפילוסופיה. גברת זו, כה כבודה ואריסטוקרטית, הלא מציעה לכל דורש, מבלי להטביע עליו חותם זול של ליפסטיק או או-דה-קולון, את חסדיה בלשון נקיה, שאין עמה קלון.
אכן גבירה כהלכה, וגם חובבת היא תכשיטים. ובמיוחד יהלומים. כל מה שמובהק, רוצה היא לנכס לעצמה, לתפארת ולהדר. רבה תאוותה עד כדי כך שאפילו את הפנינים הדהויות ביותר היא רוצה, ובלבד שיהיו דהויות באופן מובהק. והוא כבר מתכנן איך יגיש לה מובהקויות יקרות מעשה אמן, ככל שידו משגת, ויענוד אותן לצווארה הצח. הדם הולם ברקותיו, ותוך כיחכוח מצחצח גרון, הוא כבר צועד לעברה.
דרך גבר בעלמה. הבוגד כבר בא עמה בדברים. והיא, על מלבושיה ותכשיטיה היקרים, כבר מנהלת אתו שיחה ערה. דומה שהיא נרגשת בדיוק כמוהו. מניפתה מרפרפת במהירות, משיבה רוח קלה על לחייה המלוהטות. לרגע, נעכרת דעתו בשל זבוב חולף שנוחת על דש בגדו, ונראה שגם היא, רוחה דועכת יחד איתו. אך כהרף עין עף הזבוב ונשכח, והשיחה מתלהטת שוב.
שפתיה האדומות פשוקות בחיוך ושיני הפנינים שלה, צמאות למרגליות פיו. הוא מתאמץ להשחיז את דבריו למען יהיו שנונים כחרבות ממורקות. עיניה של בת-השיח מתנוצצות וצלולות. הן מישירות אליו מבט, ונדמות בעיניו לאגמי בדולח שבהן הוא משתקף בכל יפעתו. אינסוף הבטחות הוא קורא בעיניים האלו, כאילו בעוד רגע ממש יזכה להשיב נפשו במעיין המים החיים, שכמעט מפכים כבר באזניו. ואלסים ואגמים, עדנה ועינוגים.
אך מיד היא צריכה להמשיך, כי הבטיחה את הריקוד הזה כבר לאותו ברנש שנדמה לו ששמע כבר את שמו בעת לימודיו באוניברסיטה, כך שעליו לרשום עצמו בכרטיס הריקוד התלוי חיננית מפרק ידה.
הוא שולף ממקטורנו את עט הזהב. נו, טוב. האושר כה קרוב, אז יעשה את המעשה הכה מטופש ובלתי שייך לו ויצטרף לתור. "כאילו הייתי אחד מהשורה", הוא אומר לעצמו עולץ וזחוח דעת, כמעט שורק מרוב שרוחו מרוממת. הוא פותח את הספרון והופך את הרשימה כלפיו. מעיו כמעט שמתהפכים בו. עיניו ממצמצות לרגע. לא עשרות ולא מאות. הרבה יותר מדי. מספר בלתי נתפס של ממתינים ברשימה שלפניו, וכדי לתפוס אותו, הוא מניח למשהו בו להתפרק.
רגע אחד בלבד אורכת הדרמה, וכשעיניו נפקחות שוב מאותו מצמוץ חולף, הוא נוכח שעברו עליו שנים, שהזקינו אותו בדיוק כפי שחמש או שש או שבע שנים, אי שם בשנות השלושים ארבעים חמישים, נוחתות כענן ארבה על האדם, זוללות כל חלקה טובה בגופו, והוא עומד משתאה לנוכח הזוועה המתארעת בו, עד שהוא מורגל וצופה בהדיה המתהפכים עמו בשארית ימיו. דומה שהוא מבין שרומה.
ובכל זאת הוא עדיין בגיל העמידה. כוחו במתניו, והוא עומד על רגליו. שערו, למרות שהאפיר וקלש, עדיין מעטר כמסגרת עננית, אם כי לא חסרת חן, את פניו, שגם בהן כאילו נפרם דבר מה. משהו בנשימתו מדמה בעיניו כאילו ליבו נוקב בכדורי אקדח, והאויר מנשב בו כרוח פרצים.
אך מבחינתה של הגברת לא חלף אלא רגע אחד בלבד. רגע של מה בכך שלא גרע מיופיה ומחיוניותה כהוא זה, והיא מחייכת אליו רכות, בעוד ספרון הריקוד שזה עתה חתם בו את שמו, מתנדנד בחן על פרק ידה, מתרחק יחד איתה אל בן הזוג הבא בתור לריקוד. עיניו, שקהו מעט, מחייכות אליה, מוכנית, חיוך אבהי, טוב לב, חיוך שהוא לובש עתה לראשונה, ושלא מדעת.
ההבטחה עדיין נסוכה על שפתיה, והוא נזכר. במתק שפתיה, בשקיפות עורה, בחכמתה, בעידונה הפרפרי ובצעיף ניחוחות הקסם שלה, ואז ברגע הנורא מכל של התגלות הרשימה. דומה שגופו הקדים אותו שנות דור בהבנה שרומה.
עתה, אדון לעצמו, נמחק החיוך גם מפניו, אך קמטיו שבזוויות העין נשארים, עדות בזויה לשנים של רוח זחוחה, נלעגת. הוא מבין כעת, שבמשך אותן שנים לא נשא את גבירתו האהובה, החכמה, אלא רק את המרחק ממנה, הפער, ההמתנה, שהיא סימנה של כל גבירה קרה.
עוד מעט. לא עכשיו. עכשיו אי-אפשר.

אהוב את החוכמה ותקבל מתנה. המתנה. ההמתנה.

מלכתחילה הגיע אל ארמון הקרח של הגבירה, רק משום שזה ניצב על אם הדרך של חיפוש השופט. משמצא את עצמו ניצב שוב על השביל, הוקל לו. מי שהכיר אותו בנעוריו, יכול לזהות בקלות את צעדיו שיש בהם משהו קצת מתנער, כאילו כדי לסלק סרח בוץ בלתי נראה שדבק בו בצעד הקודם. עתה, משבגר, כבדה גחמה זו של רגליו, ולא ניתן היה שלא להשגיח בה עוד. לא היה צורך לציין תנועה אופיינית זו שלו, אלא מפני שהגיע העת לחגוג, הגם שבמפוקפק שבעולמות. עובר הזקנה שהיה בנערותו, בשל ובקע. ואת הוויתו ממלאים מצד זה זכרונות הקרח, ומצד זה חום התחושה של אדון לעצמו מחדש. ולמרות שהוקסם והתפתה,
ושילם על כך בדמים של נעוריו,
הרי שעדיין כאמור כוחו במותניו
והגיעה העת שיסדר את ענייניו
הוא כבר בגיל העמידה,
אז לך תדע
מתי יגיע יום פקודה
וכדי לצלוח את נהר התוהו הגועש
זה ששולח לקו האש
ודוחף, ומניע, את השרירים כנגד העצמות
כפרפר ללהבה, לזרועות עלמות
כיאה וראוי בסופה של בינתיים טרילוגיה
אזר עוז לדעת עצמו בפסיכולוגיה
כדברי החכם שכבר מת אז חה חה
היקום יתבהר אם רק תדע עצמך..
והגברת פסיכולוגית – נעימות פניה
משתקף הוא מהנהן בעיגול משקפיה
דעתו מעורסלת בציורים שעל כתליה
ספתה בצקית, הוא גוהר מעליה
אך לפני שפרשה המפה לפניו
להתוות בתכריך מן גירסה של חייו
ובטרם פתחה פיה התוכיי שציוץ מעשהו,
נפתח פיו נורא, וגודלו מי ידעהו
ככתוב במפורש "הרחב פיך ואמלאהו"
וכה אמר: אינך מבינה שדבר בי הושחת
נקרע לגזרים באותה איבחה אחת
ועוצב כך בדמות המשחית לבלי חת
דרקולה – רוצח, אך רוצחו לא נשפט
הו אביר דמים אני, רואה אל תוך הנפש
וזו שלך, חמד, מלאה כולה ברפש
הושחתה בדברי מתיקה איומה
כה גדול אסונך, כמעט אין לו תקומה
הנה אני רואה את אמך רוצחתך, עומדת איתך אז בחדר
את ילדה יפה, את ילדה טובה, אל תדאגי יהיה בסדר
היא לך שונה ואומרת, היא לך מטיפה ומטפטפת
והנה נרקבים בך היופי, הטוב, ולהגנתם את נפשך מחרפת
את אומרת שעלי לעבוד
את הקץ לקללה יביא גיבור ה"לא עוד!"
חזרי אל מגדל השן, נסיכה אומללה
עבודה בלי תועלת המליצי במגילה
כי אופקים חדשים לפני נפרשים
שדמות מרהיבים של רוע נפתחו תחתיי ודמי תוססים
פרסות סוס הפרא הולמות ברקתי
טיפשה ממושקפת, הלא תבואי איתי
בלילה נרכב וביום לך אתן
את מה שראוי לך, דלפונה קלושת חן
אחייך אל שינייך שיצהיבו מולי
שערך שיישר, במלוא קמטייך תבלי
ואני אז כילד קטן אשמח
הבל פי כנבלה עליך יסרח
שדייך החרוטיים שלא היתה בהם נשמה
חרבים כנאדות, הן ייבשו בשממה
ואני כילד פרא אצהל סביבך ואלעג
לכיעורך, לטיפשותך, כל עלבון שלך - יום חג
ארחרח, אימתי תתנחמי בשיירי הבליך
אז אשלוף חרבי ברגע ומיד אבוא עליך
ואתקע אותה בפרח הנלעג האחרון
סרח המלמלה ישופד בפגיון
אז לרגע מהיר אל עינייך הריקות אחייך,
אך את כבר לא תהיי, ז"ל יהא כל צורכך
כרוח רעה יבשה במדבר,
תטעי נצחים בחום הצהוב, המר
הטוב יגרד כמטרד לא מוכר
איך הכל יסתיים, אין זה מענייני, בואי נאמר
והוא שלף את פגיון עט הזהב שלו, והשיבו אל כיס מקטורנו, עט פיילוט כחול פשוט, ויצא אל הרחוב.

אפילוג
ריח מגרה של תבשילים התגנב אל נחיריו, מאחד מבתי האוכל שבצד הדרך. מאחר שהיה כבר נתון כולו בתנופת ההליכה, נאלץ לשוב על עקביו כדי להיכנס אל המקום, שהיה נעים ונקי. הקירות הבהירים היו ספוגים בניחוח תבשילים ומעוטרים בחרבות ובקורות עץ כבדות וכהות, ששיוו לבית האוכל מראה של בקתת ציידים.
הבוגד ישב אל השולחן, שהיה מכוסה מפת בד לבנה ומעומלנת, ופתח את התפריט. אומצת צבי, קבב מזרחי, מרק אפונה ונקניק מעושן… ההחלטה היתה קשה. מה גם שנזכר שהניחוח שמשך אותו מבחוץ אל תוך המסעדה, היה דווקא זה של צלי עוף בתפודים. אך ברגע שנכנס למסעדה, טרף את חושיו ניחוח תבשיל הכרוב בבשר מעושן.
הרוק שנורה אל חלל פיו, הסתחרר זה מכבר אל החך ובחזרה ממנו, והוא חשש שברגע שיפתח את פיו יזול הריר על סנטרו. הגברת הטבחית כבר קרבה אל שולחנו והוא נאלץ, הגם שהדבר גרם לו גועל קשה, לבלוע את הכמות הנכבדה של רוק שכבר התאספה בפיו.
לגברת הטבחית היו זרועות שמנמנות, שאת כפות הידיים שבקצותיהן הניחה על צדי אגנה הרחב, כמו היו ידיות לספל תה, פה קטו, ודעה מוצקה לגבי האדון.
מרק עדשים, זה בדיוק מה שאדוני צריך. נראה לי שהשיגרון עשה שמות בצווארו, ואין כמו עדשים בבצל סגול כדי לחמם ולאושש פרקים דואבים.
פניו נחרשו קמטים. מרק עדשים היה המאכל הפחות חביב עליו, והוא אף לא הבחין בו כשעיין בתפריט. אך גברת דעתנית זו, בחיוך מיטיב, עמדה על כך שיאכל ממנו. החשש החל מתגנב אל ליבו שמא היא צודקת ולא יאה לו להזין את גופו הלא ממש צעיר בתבשילים שמנים ועתירי בשר.
כילד נזוף ציית לדבריה, והמתין בגו זקוף ובראש מורכן לקדרה שלו. הגברת הטבחית השתהתה מעט, ולרגע החל גואה בו גל של התמרדות. הנה אזמין לעצמי את הצלי שרציתי ובצדו מעט כרוב, החל חושב ומנסח לעצמו מה יאמר לה כשתבוא, אך הנה יצאה בתנופה מהמטבח, נושאת את המגש מוגבה לפניה בגאון, והנה היא כבר מגישה אותו לפניו בחיוך רחב. נו, תטעם, היא אומרת ותנופת דבריה משאירה עליו רושם כה כביר עד שאינו מרגיש שהוא אוחז בכף, טובל את קצהה המקוער בקערה, ומגיש אותו אל שפתיו. הממ… דווקא לא רע, הוא אומר לה, מנחם את עצמו. לא רע? היא מרעימה מעט, כנעלבת, והלא כל-כך היתה בטוחה שמרק העדשים שלה הוא הטוב בעולם, והיא מתרחקת, חוזרת אל המטבח.
צער ממלא את קיבתו, על הצלי שלא אכל, על הכרוב שלא טעם, על אומצת הצבי שלא זכה לנגוס, ויותר מכל על שציער את הגברת הטבחית. הצער ממלא את קיבתו כמו היתה באר דמעות חמוצה, והוא משאיר את דמי האוכל על השולחן, ויוצא שוב אל הרחוב.






מכיוון שהחליט להתקין בעצמו את ארוחתו רק בעוד שעות אחדות בביתו, הוא שם פעמיו אל בית המרזח שבקרן הרחוב, כדי ללגום משקה שיחם מעט את הכפור שבעצמותיו.
הוא פותח את דלת הזכוכית, יורד בשלוש המדרגות המובילות פנימה אל הבר, ושומע את הדלת חורקת ונחבטת אחריו.
מאחורי הבר עומדת אשה כבת חמישים. האיפור שעל פניה מוגזם, ובמיוחד הקו החום הכהה התוחם את שפתיה שצבועות ורוד. עיניה המימיות דהויות, אך משהו שעדיין מרצד בהן משתלב היטב עם נקודת החן המצוירת על לחיה, ומטביע רושם שובב על המביט בה. היא לועסת מסטיק בצידו האחד של פיה, והצד האחר פתוח בעקמומיות.
`אתה שותה?` היא יורה לעברו, מבלי להפסיק את הלעיסה. נדמה לו שהוא מבחין בגוון מלגלג בדבריה ולא מצליח להחליט האם במתכוון בחרה להשתמש במילה העשויה להשתמע מצד אחד כמי שעושה מעשה כדי לרוות את הצמא, ומצד שני כטיפש.
`גם וגם` מתפרצת המוזגת בגסות אל תוך מחשבותיו, כאילו יצאו זה עתה בצורת מילים מפיו. צינה מטפסת בערפו. מאיפה הזונה הזאת יודעת, הוא שומע את השאלה מהדהדת בראשו כבקתדרלה. `מצד אחד זונה`, לועסת המוזגת את תשובתה למולו, ומשעינה את אמותיה על הבר `מצד שני מזינה מלשון להזין אם תרצה לאכול`. שדיה הלבנים כמעט מתפרצים לעומתו ממחשופה. `אבל רק אוכל שמן ומתובל` היא קורצת לו, וממשיכה ללעוס את המסטיק בצד השני של פיה, מה שחושף את ניב הזהב שלה.
הוא מבחין בתנועת מרפקיה העולים ויורדים, וכשהוא מתקרב אליה יותר, הוא רואה שידיה לשות בצק הנתון בפיילה ממתכת ישנה, ומכוסות קמח עד למרפקים. נהיר לו שהבצק מיועד להכנת לחם. הלובן של ידיה מצית בו זיכרון קלוש של משהו עם סוף. אה כן, הוא נזכר, פרק ידה של סופיה, עם הרשימה הארורה.
למוזגת אין ספרון ריקודים מתנודד על פרק היד. רק נטיפים מידלדלים של בצק, שאד צחנה קל של שמרים עולה מהם. היא לשה במיומנות את העיסה, ולהפתעתו, גם לועסת בו-בזמן את המסטיק שלה, אלא שבקצב שונה לחלוטין.
במיומנות רבה איחדה את הבצק לכיכר כדורית, ואז סובבה ומתחה אותו לחבל קצר ועבה. היא תקעה את אצבעותיה לתוך הכיכר, וקרעה אותה לגזרים ולפירורים. אז, איחתה במהירות את הקרעים לפטריית בצק חלקה ואחידה, מתחה מעט את שוליה לצדדים, והעיפה אותה מעשה לוליין באויר. הפטריה המעופפת נחתה בצייתנות לתוך הפיילה המאורכת ונראה היה שהמוזגת מתכננת לעבדה מחדש לכיכר.
`בוא תשמע בדיחה. בפולנית – לחם זה חְלֶבְּ, בערבית - בשר זה לָחְם, ובפלשתינה אתה אוכל לחם. אתה שומע? זה היינו הך`. היא הכתה בכף ידה המקומחת על הבר באומרה את המילה `הך` וענן קטן של קמח עלה ממנה. נראה שהיא נהנית מאד, שכן התפקעה מצחוק. דמעה התגלגלה מזווית העין בה קרצה לו שוב. `מו-זר שלא ידעת, כי דווקא אתה לא נראה אנ-פנטיל`, אמרה במבטא צרפתי מעושֹה, ומחתה את הדמעה מלחיה המפורכסת. מלותיה הדהדו באזניו כאילו בקעו מתוך אקווריום כהה ועמוק.
הוא סבב על כסאו העגול, והביט אל תוך החלל המעושן של בית המרזח. אל השולחנות, שאליהם לא השית כלל את לבו בדרכו פנימה, היו מסובים קבוצות קבוצות של אורחים. מאחר שהחשיב את עצמו כמי שנקלע לראשונה לבית מרזח, נראו אלו בעיניו כעוברי בטל. כמה מהם התווכחו בלהט על עניין כלשהו, צעיר שהסב לשולחן אחר לגם לאיטו משקה מהביל, ושכנו ניקר בחטיפים המלוחים שהיו מונחים לפניו. פרה-זיטים, שמע את המלה מתפצלת בחלל שבין אזניו, ונדמה היה לו שהוא מרגיש את מבטה המנצח של המוזגת-זונה, חודר ככדור לעג אל בסיס הגולגולת שלו מאחורנית.
הוא ניסה לקרוא את האותיות שהרכיבו את שמו של בית המרזח, מעבר לחלון. היה זה חסר סיכוי. מבפנים, נראו האותיות כתלויות במהופך, ובינו להן, עוד ניצבו הזכוכית המזוהמת של החלון, ופרגוד טול שהרוח לא חדלה מלטלטל. שוב היה נדמה לו שהוא שומע את המוזגת קורעת לעצמה חלון אל תוך מחשבתו `טול קורה מבין עיניך, אתה לא יכול לראות את הכתובת על קיר הזכוכית בגלל שהיא מוסתרת בָּטֶקְסְט-תוּרה`. אך הפעם דומה שבדה את הדברים מדמיונו, משום שבשניה שלאחר מכן יכול היה לראות וגם לשמוע אותה ממש כשהתפרצה שוב אל מחשבותיו. `בית המשפט`, הכריזה בדרמטיות כשהסב אליה את ראשו, עונה לשאלתו בעניין השם. `הבית של המשפט. לכל או-ריח יש-כאן קֶס-קִו-עוד ולכל שול-חאן מסבים שניים לפח-אות, שכל אחד בהם בתור-הו סיבה ומסובב. והמסיבה בסבבה מסיבה זו(אי) עו-שים חיים כל הז-מן, אתה יודע. גם אם תשים פס ותתחבר או לא תשים פס ולא תתחבר תחוויר, כמו שמתחוור לחברים בתחביר הזהו-זואי-אותאזוי. בעצם`, אמרה ושלפה ממחוכה עצם של דג `אני מעניקה לך בזאת את אות-הזואי - אותאזוי`, הנהנה בסיפוק והצמידה את העצם לדש הבגד שלו.
`את מטורפת`, אמר והניע את ראשו מצד לצד בחיוך. עתה השלים עם הידיעה שמחשבותיו שקופות ושאין זה חשוב כלל ועיקר אם הוא אומר את המילים או חושב אותן בלבד. `מת-או-רפת, תכלית לבד, מֵי דיר`, השיבה תוך כדי שהיא מוזגת כוס טקילה שניה עבור ברנש מכוער במיוחד שהסב אל הבר בקצהו האחר. `לזה אני קוראת SPIRIT` אמרה והרימה כלפיו בעליזות את הכוס, ונפנתה אל מזמין המשקה.
נדמה היה לבוגד שבין התחכמויותיה הנבובות ורמיזותיה הגסות חייב שיימצא בה, באותה זונה קורטוב של טוב אימהי. לכן, כשהתפנתה אליו שוב, האיר פנים לקראתה.
`תיש-מה עוד בדי-חה מס-ריחה: בוא תש-חיל מילה` אמרה כשהיא צווחת את קצה המשפט, ומניפה בה בעת את החצאית הסגולה שלה על פניה, מגלה תחתונית תחרים מזוהמת.
יושבי הבר האחרים, שעד כה עסקו בענייניהם, הריעו לזונה בנחרות שמחה.
`כן, מילה. בדיוק כמו שיש לך בקצה של הצ`ופצ`יק שם למטה` צווחה ועיניה מתגלגלות מעונג. `מי-לה` (היא זימרה את התווים `מי` ו`לה` בקול דרמטי) מי- לה מי יוכל לה. מילה – מחלה, מחלת המין - האנושי`, הכריזה בטון מלא חשיבות עצמית, וגבותיה הרצינו, כאילו היתה דמגוג הנושא נאום בכיכר. גל עכור של מיצי קיבה בטעם הזפת פרץ אל גרונו, והוא נאלץ לבלוע אותו בשאט-נפש. `די` נבח לעברה ממעמקי קיבתו, מבלי שתהיה לו כמעט שליטה בדבר.
` , I WILL DIEאיבנט-שועלי, מהלופוס שלי`, הנהנה כשעגיליה מיטלטלים, וכמו מהנהנים גם הם אחריה, לתת משנה תוקף לדברי גבירתם. לפתע.


המשך יבוא
זה
שיעורי הבית שלא ביקשת להכין
מקבץ הרהורים על דבריהם של רבנים אחרים.


לא זה לא זה
זה לא מה שישביע את רעבוני
וזה לא מה שיניח את דעתי
(המילים הנשמעות בעיבוד של אילן וירצברג לשיר של יונה וולך)


זה וזה. לכאורה תאומים זהים. הזה הראשון נדחה ומבוזה, ואילו זה השני, ראוי, רצוי, העיניים נישאות אליו.
אותו זה, הראוי, הנרמז, הנערץ, הזכור לטוב - הוא האותנטי, היפה, הטוב, זה שחמק. ואילו הזה שנשאר, שנתפס, הוא זה שזמין ובזוי, ולא משביע ולא יניח את הדעת.
זה… הבזוי שבצלילי השפה. זבל, זרג, זין – אמה, כוח הזרוע. זזזז…. זזזז….זבוב טורדני, בזמזומו הבלתי פוסק, הלועג ומטריד בו בזמן. זעם זיעה נזלת. כמה לא נעימות הן המילים שאיבר הזין מתנוסס בהן, נלעג כסאטיר.
נניח לשאלות החושדות בזוהרו של הראוי כמונעות בעזרת הנוסטלגיה ושאר נכלולי שכל, וננסה להביט אל תוך תוכו של הזה באשר הוא.
זה . חלל שחור. תבנית ריקה. ממלא מקומו של העדר כלשהו. מצבה נבוכה. ועליה הכיתוב זה. זה הוא האצבע המצביעה, בכל נלעגותה, על המסומן. אין היא מנציחה אלא את עצמה שעיקרו חסר המסומן. אצבע שמבקשת להיות המסומן עצמו, אך בעצם ידיעתה אותו, בעצם תפיסתה, מגרשת עצמה ממנו כגירוש אדם המיתולוגי מגן עדן כשהוא נוגס מתפוח הדעת.
ומהי תבנית הזה אם לא נוכחות שפחדה שאין לה קיום ולכן ביקשה לה הטבעה, שכפול, זהות. מסתבר שאין רחמים למי שמבקש להזדהות. דינו דין רודף. הקאה מיידית מהכלל שבדיעבד יכיר שהשתייך אליו. הקאה שמשמעה גירוש, גלות, חרם והכחדה. עונשה של נוכחות שלא זכרה שהיא בזכות עצמה, וביקשה להיות זהה עם מה שאינה. עונש מוות של שכחה.
וכל זאת על הבקשה להיות זהה. דיברה שלא כתובה בתורה. לא תזדהה…
זהה? תחושה של בלוף מלווה תמיד את המוצג לפניך כזהה. שמץ של רמיה מבאיש את ריחו, שהלא הזה הרצוי היה כאן קודם, וזה החדש אינו אלא חיקוי. שכפול עלוב המנציח את נפרדותו של הרוצה מן הזה האותנטי. הזהה הוא גוויתו של האותנטי, כמו שהתנהגות אובססיבית היא סרח, גף קטוע שנתפס בעין בעת פרפורו לאחר שנותק ממקור החיים, חסר נשמה בדיוק כמו הדחף להצטיין בזה כזה או אחר.
חבטת המוות מכחידה כל מה שניתן להזדהות. מבחינה זו מדובר בידידו הטוב של האדם המסמן לפניו את כל מה שהוא שקרי. קרן קלון הבולטת על פני כל מה שניתן להזדהות אליו. ומבחינה זו דומה הציווי "לא יהיו לך…" לאיסור על ההזדהות. קרלוס קסטנדה מציע בספרו מתנת הנשר כיצד לחמוק מהמוות – להכין סרט חיים – ספר זכרונות חליפי, כמעט זהה לזה האותנטי, שניתן כמנחה על מזבח הדווי. ואז, לזכור את אי זהותך עם הסרט, ולחמוק. הרי לכם אם כן המתכון: רוצה לחיות? אל תזדהה. לרגע אל תשכח שאתה לא זה וגם לא זה ואף לא זה. וגם אל תזדהה עם הבלתי מזדהים. רק לא זה, גם לא זה. הזהה עם אי-הזדהות, אחד גורלו עם שאר אחיו על מזבח הזהות. כשמלאך הלקיחה יבוא, פשוט אל תהיה בבית. כי אם תהיה, בוגד הזהות שלך ישיב אל זירת הפשע של הדעת, יבין שאתה חייב מיתה, והוא שיהרוג אותך. אינך חייב לו דבר!
זה כהיפוכו הגמור של אהיה. של הזוכר את עצמו. זילות, טומאה. תבנית ריקה הבוגדת בייעודה כשומרת מקום, מזדהמת עד שאינה ראויה יותר. הזהה, הדהה, הכהה, זהה רק לכאורה. זהה אך בשמו. ומהו שמו אם לא תבנית ריקה, שלעולם מצויה במצב של חסר ובהמתנה. שהלא זהותו של הזהה לעולם אינה אותנטית. היא נגזרה ממנו ובכך נפרדה ממנו לעולם. זהות, כמו איכות, כמו עלות, היא חסרת ערך לכשעצמה. מונה ריק.
וההזדהות, הפעולה שמטרתה להפוך זהה.
פ.ד. אוספנסקי, המתאר בספרו חיפוש אחר המופלא שמונה שנות עבודה עם גורדייף, מביא את דבריו של ג. על אודות ההזדהות:
`הזדהות` היא אחד מאויבינו הנוראיים ביותר, מפני שהיא חודרת לכל מקום…..הקושי במאבק עם ההזדהות גדל עוד יותר משום שכשאשר בני-אדם מבחינים בה בתוכם, הם רואים בה סימן טוב מאד, ומכנים אותה `התלהבות`, `להט`, `תשוקה`, `ספוטניות`, `השראה`, ושמות כגון אלה, ונראה להם שרק במצב של הזדהות יש ביכולתו של אדם לבצע עבודה טובה באמת, בכל תחום שהוא. לאמיתו של דבר, זוהי כמובן אשליה. אדם אינו יכול לעשות שום דבר סביר כאשר הוא במצב של הזדהות. לו היו בני-אדם יכולים לראות מה פירושו של מצב הזדהות, היו משנים את דעתם. אדם הופך להיות חפץ, נתח של בשר; ….במזרח, מקום שם מעשנים חשיש וסמים אחרים, קרוה לעיתים קרובות שאדם מזדהה עם מקטרתו עד כדי כך שהוא מתחיל לחשוב את עצמו למקטרת……הזדהות היא המכשול העיקרי לזכירת האדם את עצמו…בשביל לזכור את עצמו צריך בראש ובראשונה שלא להזדהות. אך על מנת ללמוד שלא להזדהות, חייב אדם קודם כל לא להזדהות עם עצמו. לא לקרוא לעצמו `אני` תמיד ובכל הזדמנות….כל עוד אדם מזדהה או שהוא עשוי להזדהות, עבד הוא לכל דבר העלול לקרות לו. החרות היא בראש ובראשונה חרות מהזדהות".

הזה הנפוץ בסביבתנו הוא מילים.
צילי וגילי (מי משתיהן אוהב יותר, אמרו דודים, זו או זו?)