ניחוח השיכחה

פעם, לפני שנים רבות, הייתי דיילת אויר זהובת כנף. חמש שנים כיהנתי כאשת חלל, חולפת במבט חמור באולם הנכנסים, ומגלגלת באצילות את המזוודה החטובה שלי, בזווית של ארבעים וחמש מעלות מוקפדות מעקביי הכחולים למשעי. כל זה, אגב, לא מנע ממני להמשיך ולקנא בכל מי ששמעתי עליה שהיא דיילת אויר.
יום אחד, אם אפשר לשייך את השעה 04:30 למונח יום, התנדבתי "לעשות דרכונים", כלומר להעביר את דרכוני הצוות דרך משטרת הגבולות, ולהרוויח שופינג חפוז בארץ הפלאות של הדיוטי פרי. תוך חמש דקות ליקטתי קיט היכרות של "קליניק" בשלושים דולר, סניקרס ב"סאקאל", שלושה דיאודורנטים, ואת כל הזמנות הקוסמטיקה של שאר הצוות, ששורבטו בתדרוך הבוקר על פתקים זעירים. גיהצתי את הוויזות הזהובות שלנו, וחסרת נשימה נשאבתי לסיפון האיירבס, דקה לפני סגירת הדלתות.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי בשמינו החדשים, רבצנו לאחר טיסה מלאה וקופצנית בלובי ה"מרידיאן מונפרנאס" הפריזאי, ממתינים ל"פר-דים", 420 פרנק מרשרשים ביד, ולמפתחות כרטיסי הפלסטיק לחדרים. כמו תמיד, ביקשו וקיבלו אירית ואורית "קונקטינג" (שני חדרים שחברו להם יחדיו), זיו קומה גבוהה לא מעשנים, והשאר החליפו מספרי טלפון פנימיים, ונגוזו לחדריהם.
מקץ מקלחת מהבילה, פישפשתי בקיט ההיכרות של "קליניק". בצד התמרחות הקסומות המתין בקבוקון בושם קטן ומתיז למרחקים של "ארומטיק אלקסיר". באושר צלול התיזותי שפריץ נדיב על הצד הפנימי של פרק ידי. שניות ארוכות בהיתי נכחי כמסרבת להאמין. חברת הקוסמטיקה הנערצה עלי המציאה את הבושם המצחין בעולם, כנראה כמזימה נגדי. זר לא יבין, אך דיילת אויר עלולה לפרוץ בבכי מר לאור תובנה שכזו. תחבתי את המסרוח לכיס הז'קט הכחול ותכננתי להרוויח בעזרתו מצוות גמילות חסדים לשונאיי.
לפני שינת הצהריים, הגיתי כרגיל במחשבות מתוקות העוזרות להירדמות ענוגה: אז מה אם בפתח המלון הזה ממש חיסל פעם מוסדנו טרוריסט פלשתינאי בכיר מאנשי ג'יבריל, אז מה אם שירלי לא יכלה להתאפק ופרשה בלובי את ה"ידיעות" שהרימה מהמטוס וכולם ראו שאנחנו צוות ישראלי, אז מה אם כבר פעמיים נכנס לי מישהו בטעות לחדר בעזרת כרטיס הפלסטיק המטופש, אז מה אם אסור לי לשאת גז מדמיע, אז מה אם עד ה"פיק-אפ" בשבע בבוקר אף אחד לא יחפש אותי אם יקרה משהו, אין שום סיבה להיות בהיסטריה. נרדמתי כמו תינוק.
צעד שנדם בפתח חדרי, ירה אותי ממיטת הקפיצים הקשה שסדיניה המתוחים בקפידה מתחו את כפות רגלי לצדדים כזנב דג. זינקתי לתוך הארון, בעודי שומעת לזוועתי הגדולה את הדלת נענית לפלסטיק המחורבן ונפתחת. העולם עצר מלכת. לפתתי באצבעות מלבינות את הז'קט. בקבוקון הבושם הזדקר מהכיס, ובשניה הבאה כבר התזתי סילון אביך לתוך הפרצוף שפתח את דלת הארון מולי. המנוול עוד ניסה לשלוח את ידו קדימה אל צווארי, אך תוך שניה התקפל, לופת את עיניו, ומקלל בערבית.
ברחתי בטיסה את כל שמונה קומות מדרגות החירום, והתפרצתי חיוורת כסיד בחולצת הטריקו הענקית למזלי, לדלפק הקבלה. הפרצופה הצרפתייה החמוצה קראה לקצין הביטחון שמיהר להכחיש שקרה מה שקרה, שראיתי מה שראיתי, ושמישהו לבד מהחדרניות ואיש התחזוקה יכול לפתוח את החדר. לאחר תרייסר חזרות על הסיפור, מול פיות קפוצים ואזניים ערלות של מנהל המשמרת, המנהל התורן, האיש במדים האפרפרים, סוכני שושו עשנים, אנשי השגרירות ועוד שוהדות, שוכנעתי ששום דבר ממה שסיפרתי לא ייתכן, ושכדאי לי לשכוח את מה שלא אירע. ובאמת כנראה ששכחתי. עובדה.
צלצול טלפון בעשרה לשש העיר אותי משנתי. "גוד מורנינג, דיס איז יור וויק אפ קול", ניסר קולה של המרכזנית במבטא צרפתי כבד. פתיחה צורמת ליום עבודה אינטרקונטיננטלי. חיוורת ומותשת קרעתי את עצמי ממיטת סד בת הים שלי, שכבר היתה סתורה לגמרי. באימה רבה עשיתי את דרכי למקלחת, מגששת כל צעד, נוקשה מחרדה. לא ייתכן שלא התעוררתי אתמול אחרי הצהריים, ושכל הזוועה הזו היתה חלום.
כשלבשתי את הז'קט, לא היה בכיס שום בושם. באוטובוס, בדרך לטרמינל, העזתי לקרב את פרק כף ידי לנחיריי. נדמה היה לי שה"ארומטיק אלקסיר" מבאיש עדיין את גב כף היד שלי, אם כי הניחוח הולך ומתרחק.

רוצים עוד?