איך היה באסטרדם

אלפי קילומטרים של שיער בלונדיני בריא, טבעי, חלק וריחני, שאליו כיוונו משוררי הסיכות ואביזרי השיער. הגם שקפיצה קטנה לאירופה היא עונג מובהק, הרי שהיא מקפלת היטב בחובה, ייסורים ומיתות משונות, שמי שלא היה בלבב פנימה מהגר טורקי שמוכר נקניקיות בשטוקהולם, לא יבין

יומיים אחרי שהאתר עלה לאויר, עמוס בגים ולינקים ללא מוצא, יצא שנסעתי לאמסטרדם. מפני שאני מנומסת חסרת תקנה, ובניגוד מוחלט לכללי העניין העיתונאי, אסגיר כבר עכשיו את הסיבה: אמא לחצה. ככה זה בשנים האחרונות הפכתי למשהו שמאד נוח לנסוע איתו: מנגב אחריו טוב טוב את רצפת האמבטיה, שליו עד טירוף בשדות תעופה זרים, וקהה זיכרון לטווח של למעלה מעשר שנים.
אך בל יטעה הקורא לחשוב שמדובר בבת לוויה מתנפחת מגומי שעל פניה נימוחה הבעה של פירה גדוש בחמאה. הו לא. מתחת לפה הקטן והלא לגמרי סימטרי, המשורטט בעקשנות מדי בוקר בעזרת שני אודמים ותוחם, מסתתר מבוע קדחתני של חשבונות אינסופיים. מחד הוא מתחשבן עם נערות אוירופה, אלפי קילומטרים של שיער בלונדיני בריא, טבעי, חלק וריחני, שאליו כיוונו משוררי הסיכות ואביזרי השיער, ומאידך ממתין מהלך שתי פסקאות מכאן.
המיקח והממכר מתחיל במדידת איכות השיער, ממשיך בהערכה פסימית של תוחלת חייו, ולא מסתיים לקינוח בסקירה כללית של בעליו, תוך התמקדות על אפה הסולד, שאינו מחובר בקו מכוער עם זוויות הפה, עיניה הצלולות, שגבותיהן בהירות ועדינות, ועיצובה הכללי הפשוט והמושלם של נשאית שיער זו. אחת שלא יודעת מה זה לעשות פן מגיל 12, והשימוש במי חמצן אולי הגיע לאזניה פעם אחת בהקשר של חיטוי שריטונת חיננית בברך החטובה. כי זאתי, פשוט קמה לה בבוקר, שוטפת פנים (בלי להיזהר שלא יירטבו לה שערות המסגרת ויתקרזלו להסגיר את הפן), וזה מה שמחכה לה כנקודת מוצא ליום, ובטח אין לה מושג מה נושא השיחה הזו שמתנהלת כאן מאחורי גבה החטוב, שכתפיו אינו מכונסות כדי להגן מכוחות הרשע.
ומנגד, מובאים בחשבון כל אותם פגועים בכסאי גלגלים שהמוזיאונים מלאים בהם, ובבני משפחתם המבקשים לשמחם. ולעומתם, צריכות העיניים להתרחב ולהודות על גורלן ששפר, ושאותן צרעות ומחלות לא באו בהן. אך אין הקנאה בבנות שיער הפשתן מתקזזת לעומת ההינצלות מבישין. להיפך. אצלנו בפולניה, הרי שאותן קיצונויות מושכות את הנפש ומטלטלות, שלא לומר קורעות אותה, כל אחת בתורה לכיוונה היא, והופכות אותה, את אדמת המריבה, לטלית ששניים אוחזין.
בקיצור, הגם שקפיצה קטנה לאירופה היא עונג מובהק, הרי שהיא מקפלת היטב בחובה, ייסורים ומיתות משונות, שמי שלא היה בלבב פנימה מהגר טורקי שמוכר נקניקיות בשטוקהולם, לא יבין, ולא לרעתו.
ומתוך הקדמה זו ברור לקורא שמעט מן הנוף השופע של העיר המיטיבה הזו ייגלה, אם בכלל, לעיניו, מבין השורות הבאות בחסכנות רבה, שלא לומר קמצנות. ואבני החן ההולנדיות יסוננו אחת לאחת, שכן שינוי מפורר מתחולל בהן בעוברן באותו זוג עיניים צרות, שכונו בילדותן 'עיניים גדולות', מן הסתם בטון נזפני.
ואתחיל בשפה, שהיא אבן ראשה בבנין כל מציאות. במקרה זה, של ההולנדית, לא מדובר באבן ובלבנים, אלא יותר במלט, או בסימבול היהודי האולטימטיבי למלט – החרוסת. קח מעט חרוסת, הטה אותה בכל הטיה אפשרית: חרוסתנו חרוסתכן וכן הלאה, מהל אותה בשלושה עיצורים עוקבים (שוואים, כמו השניים שבסנדלר), וסיים בצליל S אותו תשמיע כאילו נתקעה המון מצה מעל שיניך החותכות, ואתה עושה את המיטב כדי להסתיר את הבושות בעזרת שפתך העליונה. אין ספק שממציא ההולנדית היה יהודי כהלכה. הרהור מרחיק לכת אף יותר בנוגע לשורשי האנטישמיות ההולנדית, הודחק ברגע זה אל תהומות האופל מהן ביצבץ. ובעניין האנטישמיות, התור לבית אנה פרנק, הומה מתיירים יפניים שותקים. למה, בשם כל השינטו?
הולנד מקסימה זו, שארבעים אחוז מנשותיה בוחרות ללדת בבית, קנתה בנפשי אחיזה עמוקה, בזכות שורת מחץ אחת מזו-ארץ-זו, זכרון סטיריקון לברכה. בסקירה של אורחות חייהם המוזרים של תושבי היבשת האירופית נאמר: ההולנדים נועלים נעליים מעץ וגורבים גרביים מדיקט. אגב, בשכנות תוארה שוויץ, כארץ מרובת ילדים משום ש"יש בה רק 14 קנטונים".
באמת האירופים האלה לא מבינים שום דבר. נכנסנו לבית קפה. אמא לקחה סלט מוצרלה, ואני, מלאה בשני תפוחי עץ יפהפיים, הזמנתי שוקו. המלצרית ההולנדית, צעירה מתוקה וקורנת בריאות, חייכה בחביבות. כשהגיע השוקו, לגמתי בחשדנות. ברור היה לי שההולנדים לא שמעו על המתכון הישראלי לשוקו, שני שליש כוס מי כלור מורתחים, רבע כוס חלב עמיד, וכפית שוקולית ישנה המכילה כארבע כפות סוכר. יש מתכון ישראלי אלטרנטיבי לשוקו, נורא לא פחות, המוגש אחר חשיבות כאילו היה קפה שנגרס מפולי זהב בטימבוקטו, והוא מקציף ומהביל אך טעמו זהה לתפלצת השוקולית.
ההולנדים פשוט מתעלמים מהנוסחה הישראלית המנצחת. לשוקו שלהם יש מרקם אחיד וטעים נורא ולא כל-כך מתוק, ואין שום דרך להתחקות על מרכיביו, משום שמרגע הטעימה, הוא נעלם כהרף עין.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את הסלט. ההולנדים כנראה טפשים מכדי להבין שמוצרלה היא עיסת גומי כדורית שלעולם נחתכת על העוקם, ומגיעה עם פרוסות עגבניה גדולות מדי ולא אחידות, הקורצות ברעילות שובבה של גרעינים ירוקים, שמנסים להסתתר תחת עלה בזיליקום גידי או סמרטוטי, או שניהם.
מפאת החובה העיתונאית לאתר זה, נתקפתי בדחף דיווח בהול ביותר, אלא שבתיקי הממש מציאה משוק בצלאל, התארחו המוצגים הבאים: שני סוגים של מייק-אפ, שני פלסטרים (תיבת נוח של סופרפארם?) ומשחת פולידין קטנה, החולצה הורודה שלא מתאימה לכלום ושמחפשת שידוך, ומאה ושמונים גילדר או גילדרס או פלורין או איך שקוראים לזה. ממצא נוסף היה פיסת ניר טואלט ששאלתי מהשירותים בתשלום, ושום חפץ שיכול להזכיר עט.
ביקשתי עט מהמלצרית, שחייכה אלי בגבות זהובות. עם העט הגיע גם פנקס קטן של הייניקן, אין גבול לחוצפה! איך הם חושבים לנהל ככה מסעדה. ואם כולם ידעו שהם מחלקים עטים ופנקסים, ברור שתוך חצי שנה מקסימום הם פושטים את הרגל!
המלחיה והפלפליה כמעט שהנהנו בהסכמה, אך מיד הבחינו שלא נח עליהם שום נתז קבב או כתם שומן אדום מפפריקה, והשתתקו מבעוד מועד. אפילו כד הפרחים הזקופים היה למרבית הזוועה שקוף לחלוטין, וניכר היה שאינו אוצר שום גליליי רקב ירקרקים שכדי אלומיניום כה מיטיבים להסתיר. הקירות בירוק אפרפר נעים נאלמו דום, ויחד איתם כסאות הבר, ירקרקים גם הם אך רחוקים מהלך טון אחד משם אל הכחלחל. אפילו רצפת הפרקט הלא חדשה נראתה מהורהרת.
האם ייתכן שהמקום הזה קיים כבר מאז המאה הקודמת, כפי שמצוין על כותלו הפונה אל הרחוב, ושהמלצרית כאן אוהבת את עבודתה שאינה רק בינתיים עד שייגמר התואר? ושהיא יודעת בדיוק מה משכורתה, ושזו מספיקה כדי לקנות את בגדיה הנחמדים?
ולמה בשירותים פה אין טיפות שתן צהבהבות על הקרש, ושמישהו לפני הוריד את המים, ויש גליליי נייר טואלט וסבון ידיים ממש טוב וכל הנורות מותקנות ועובדות. הו, עם תמים ההולנדים. אין להם מושג איך מנהלים עסק.
בכניסה למוזיאון הרייקס, שחוגג עכשיו מאתיים שנים להיווסדו, תור ענק ושקט המתקדם במהירות. גדעון עפרת, מורי ורבי, שלא לומר הכומר שלי לענייני רליגיוזיות, אמר לנו בהרצאת הסיום, שהוא עובר באמסטרדם, בדרך לשנת השליחות שלו בארה"ב. עיני תרו אחריו, סורקות את התור המתקדם במהירות, אך נשאר קבוע להפליא באורכו, כאילו נדברו מראש המתווספים לזנבו והנגרעים מראשו אל תוך לועו של המוזיאון, לשמור על ממדיו הקבועים.
המשכתי לתור אחריו גם בין אולמות המוזיאון, גבוהי הכתלים והתקרה, שכמותה תמיד גורמות ללחוץ בחוזקה את הלשון אל החיך, כאילו תת המודע מבקש לו פתאום דרך להשריץ עצמו כמעט לתוך הפה.
הדר' עפרת לא נמצא גם בין מאות זוגות הנעליים, בלות כחדשות, המשקפיים היקרות לבעליהן כל-כך, הבגדים שנבחרו בקפידה, תיקי הצד וארנקי הנשים אחוזי כפיס האצבעות שציפורניהן המטופחות משוחות בלק או גזוזות בחטף, ואינסוף המסה האנושית על ראשיה וחפציה הנשרכים סביבה, שקמו עלי באותו רגע, לרגע, כבועה אימתנית. זכר תמונות שואה של ערימת משקפיים הבליח ודעך. דר' עופרת לא נמצא גם ביו המבקרים ששכרו לעצמם את מדריך השמע שהדיסק מתנגן בחזיתו ממש על מרכז בטנם, והופך אותם למין בובות טלטאביס מגוחכות. הנה הגברת באדום היא ללה, על כרסה האדמדמה, ובטח עוד מעט תצמיח אנטנה מרובעת, והנה זה הקטן הירוק, איך קוראים לו?…
והתור מתקדם, תמונה אחרי תמונה, ואני, כרגיל, מביטה להרף עין בציור, ומיד מנסה להציץ למביטים בעיניים ולראות מה הם רואים בו. ואמא שלי מוצאת לה את שתי התמונות שהיה שווה בגללן, ומסבירה לי את 'משמר הלילה'. מצחיק, טעיתי וכתבתי 'משמר הלידה'. ונדמה לי שאני מבינה את העניין עם האור, שבדיוק במאה השבע עשרה גילו ההולנדים את הפרוז'קטור, וכל הדיוקנאות מאירים מתוך ציורים שחורים של רמברנדט, או אגביים ברקעם של ורמייר, והסגידה הזו לאופן שבו מצוירים הבדים. רמה כזו של דיוק בעזרת האור הנשפך, עד שאפשר לשמוע את רשרוש שולי השמלה בתמונה אחת, כמעט להרגיש בכריות הכף את פריכות המפה באחרת, ולראות שחצי הלימון הקלוף למחצה, נחתך לפני יותר משעתיים. המכון הפתולוגי 'שיעור באנטומיה' מושך עשרות זוגות עיניים. עשרות זוגות רגליים ממוסמרות תחתיהן למעגל המתעקם סביב הציור כנחש גוסס. רבים מתקרבים, כדי להיטיב בקיאותם בזוועה. הפחד הבסיסי ביותר של האדם, מכוסה כאן בהילה רכה של תרבות, ואיש אינו מתאמץ להסוותו.
הנה, גם לי קורה משהו, ואני תופסת בזנבו כמוצאת שלל רב. זהו. רמברנדט ראה באנשים אוסף של פיסות בצק. הנה הבצק של האף, מחובר אל בצק הלחי ולבצק הסנטר, וגם העפעפיים עשויות בצק רבוך.
אבל יש פה אחד האלס. ממזר גדול ההאלס הזה. לא ייאמן. צייד של הבעות ממזריות, הפורש את שללו כאוסף פרפרים משופד בסיכות. הנה כאן הוא תפס את היהיר הזה, שנדמה שהוא קורא עדיין תיגר על באי המוזיאון, ממעמקי המאה השבע עשרה. וההוא שם עם החיוך הממזרי בעיניים, והגיברת הזו שמפניה נגזר סמל התערוכה, אפשר כמעט לחוש בנשימתה הצוחקת. האלס, תור הזהב שלך חיכה למאה העשרים ואחת. אתה אחד מאיתנו.
ובדרך לאמסטל בוטל, המלון הצף היחיד באמסטרדם, חדר 153, עשינו את שוק הפרחים ואת הסי אנד איי. כן, כן, אל תקני לנו כלום, זה בסך הכל שלושה ימים, אל תבזבזי זמן. אבל כשפותחים את המזוודה שתודה לאל לא התפוצצה ושולפים את שקיות הפלסטיק שהופכות לאצולה עצמאית במטבח לחודשים, ורואים את העיניים הנוצצות אל הסוכריות הקטנות באריזת הפח האובלית, ונעלי העץ הבלתי אפשריות, והשעון פוקימון מהמטוס, והמגנטים, והאבז'ור משוק הפשפשים, ברור שגם את היום וחצי הבא 'בחוץ' נמלא בקניות לאחינו המדוכאים שבפלשתינה ושאף אחד לא יבלבל לנו א המוח שזה כבר לא ביג דיל לנסוע לחוצלארץ.
פתחתי את החלון הנקי, נזהרת שלא להירטב מהגרביים שאמא מתעקשת לכבס ולפרוש לייבוש על אדן החלון אפילו בטיול של יומיים. ברווזים ירקרקי צוואר, התקבצו בעניין. הייתכן שברווזים הם החתולים של אמסטרדם?
כשאמא היתה בשרותים, פתחתי בשקט את שקית הצ'יפס, וזרקתי אחד לכיוונם. עד כדי כך אני שקופה? הברווזים, שכנראה חיכו לי כבר משעות אחר הצהריים המוקדמות, כמעט שקרעו זה את זה לגזרים, בתחרות תפיסת תפוח האדמה המטוגן. מנגד, טענו השחפים בצרחות מנומקות לזכויות משלהם. הצ'יפס, שהיו שמנמנים כמו תולעים, במובן הטוב של תולעים שמנמנות, נזרקו אחד אחד אל מי האמסטל הקרירים. סדנת הויפאסנה בשבוע הבא, מבחינתי, מבוטלת.

בחזרה לחדר הסודי של רותי