איך היה בקפריסין

כך ליטפנו את קירותיה המלוחים של המעבורת, נתנו לסוקרטס לאחוז בהגה, והראינו לאפי, וגם היא לנו, מה זה לחתוך קופון. חבורת יום העצמאות בנפתולי היידישע פיראטען

ביום ראשון שעבר ביצענו העפלה לישראל. אניית המעפילים, ניסוס סיפרוס, בכלל לא ידעה שהיא כזאת, כשפלטה אותנו, מבין ירכתיה הלבנבנים, יחד עם חבורת יום העצמאות שלנו, לנמל חיפה המדיף צחנה. עשרים וחמישה איש ואשה, ילדה וילד, ליטפנו את קירותיה המלוחים במורד המדרגות התלולות, לפני שהמשיכה באדישות אל יעדה הבא - נמל פורט סעיד שבמצרים. ככה זה כשאת מעבורת קפריסאית. לא אכפת לך שבבטנך מסתופפים יחד כמאה ישראלים, שרובם נוהגים לטעת את אוהליהם (כן, כן!) על סיפונך, כשצלייניות קפריסאיות מזוקנות מצטטות חופשי פרקים שעוד לא נכתבו בברית החדשה אל מול הדיילת המשתאה באולם הכניסה שלך בטרוניה שנגנב מהן סכך (כן, כן!), וכשעשרות פולנים מחוללים באישון לילה במכנסיים קצרים על רחבת הריקודים שלך, לצד שימורי טונה אכולים למחצה, שהעפילו לסיפון מבעוד מועד. הניסוס קיפרוס, ממש לא בתולת ים ובטח שלא ילדה, כבר ראתה הכל.
ועל שום מה באמת טרחנו להעפיל ארצה ביום ראשון שכזה, שבעליל אינו יום ראשון שנעים במיוחד להעלות את עצמך למדינה כזו? על שום שיום ראשון קודם לכן, הפלגנו בבטנה של הניסוס הלוך לקפריסין, וטיבו של כרטיס הפלגה בן שבוע, הוא שכשמסתיים השבוע, עליך לחזור על עקביך כלעומת שבאת, עם כל הצער, התוגה והחרטה הכרוכים בדבר.
ראשיתו של עניין ההפלגה לקפריסין, בשרעפיה הנוסטלגיים של אחת מאיתנו, שבנעוריה, שלעת האחרונה רוחם פורעת בה יותר ויותר, הפליגה ליוון. ההפלגה התמתקה בזכרונה עד-כדי כך, שהיום, כשהיא חובקת שלושה ילדים, החליטה לגרור את כולנו אל מצולות העבר המשתחזר שלה, ושכנעה אותנו, אם כי לא היתה צריכה להתאמץ ממש, להפוך ליידישע-פיראטן לשני לילות. וכאן המקום להסביר מי אנחנו, לא כל שכן אותו אנחנו המתקרא חבורת יום העצמאות. ובכן, מדובר בחמישה זוגות הורים המסועפים זה לזה בקשרים המקובלים של צבא-לימודים-עבודה, שפרתה ורבתה והתעצמה מאד עד כי העמידה בינתיים, ועוד הזרוע נטויה, כחמישה עשר ילדים. כבודה שכזו, יש להבין, אין מוצאים בכל יום, ומשנטענו אני ומשפחתי עוגן לתוכה, איני מחמיצה לחרחר שום הזדמנות לבילוי משותף.
למותר לציין שאת הלילות שלפני ההפלגה ביליתי באיסוף מודיעיני קודח בארכיון האקטואליה המאד לא אמין של זכרוני, לפי הערכים חבלה, אניה, חיזבאללה, קפריסין. רוחותיהם המבעיתות של האקילה-לאורו עם כסא הגלגלים, מעצר אנשי מוסד, ושברי הטיטאניק, צפו בחדווה מתהום הנשיה כדי להנעים את זמני. לילה לפני ההפלגה גברו עלי התשישות והעייפות, ומשהו מהמתח, שכנראה מיצה את עצמו, התפרק ונדם. מובן שכאשר עלה השחר, ונמל לימסול הצטייר בנוחות מבעד לחלון תאנו שעל הסיפון, נשמתי לרווחה. אך לא להרבה זמן. לפני שאפליג בשבח הספינות שבדרך, ואספר את פרטי הטיול, שומה עלי ללכת בעקבות חוט המתח המתגבש לו בין השיטין, שכן כל ציפיה מביאה אל מישבר ההתגשמות, ואפילו כשמדובר בסיקור חופשה, הרי שהביטחון קודם לכל.
למי שקרא את הסיפור ניחוח השיכחה, מזמנות השורות הבאות חווית דז'ה-וו מצמררת. שם, סיפרתי איך כדיילת ביליתי לילות מבוהלים במלון המרידיאן הפריזאי, שבפתחו נרצח סוכן ג'יבריל על ידי אנשי המוסד, ואיך חדר לחדרי מאן דהוא, או שלא, אותו הכנעתי בגבורה באמצעות מתז בושם גרוע במיוחד. הפעם, ביום שלאחר ההפלגה לקפריסין, כבר איני דיילת, אלא מנהלת אתר-אינטרנט מיושבת פחות או יותר בדעתה, ובעלת משפחה. הימים – ימי מאורעות ירי בגילה ואבנים ביפו, יומיים לאחר הלינץ'. המלון – מקריס בפאתי הכפר שכוח האל קקופטריה, שבהרי הטרודוס. שקט ושלווה. מדושנים בארוחת ערב קפריסאית של בית מלון, אנו מתנפלים, כל משפחה בחדרה, אל בין הסדינים המתוחים. עייפות מצטברת של שיט במעבורת, ביקורת גבולות, ויום טיול באוטובוס מלא ילדים, נותנת בנו את אותותיה. תוך דקות שקענו כולנו בתרדמה כבדה ואבודת חלומות.
מתוך מצולת השינה, הרגשתי שמציאות מאיימת מטלטלת אותי בחדות לתוך עירנות בהולה. הספקתי לשמוע זנב נקישות חדות על הדלת. קפאתי באימה. איך העזנו לנסוע כשקפריסין מלאה בלבנונים ומוסלמים. הלא מה קל יותר מללכוד חבורה של למעלה מעשרים ישראלים, רובם ילדים, ולקחת אותם כבני ערובה או פשוט…מחשבותי לא הספיקו להקיף את גודל הזוועה לסוגיה השונים, כשלפתע נשמעו הדפיקות גם על הדלת ממולנו. אחד הזוגות, שישן שם על ארבעת ילדיו, לא נענה עדיין לנקישות, כשצלצול טלפון רועם נשמע בחדרנו. לחשתי לרוני, שכבר החל להתעורר, שלא לענות.
היה לי ברור. מחבלים עם נשק קר הגיעו למלון עקב הלשנה על אוצר הישראלים העסיסי שנחת לידיהם, והם מחכים לשחוט את מי שיפתח ראשון. חייגנו לחברינו שבקצה המסדרון. אין קול ואין עונה. התמונה התבהרה בדמיוני. ישבתי על המיטה, עיניי קרועות לרווחה, ורעדתי כמכונה לחיתוך כבישים. רוני ניסה לצלצל לקבלה. גם שם – דומיה נוראה. בשקט הנחנו שמיכה על מפתן הדלת, בטרם העלינו את אור הקריאה הקטן, (זכרונות ההאפלה ממלחמת יום-כיפור התבררו כחדים) וצלצלנו לחברים שבחדר אחר, כדי לעדכן אותם במצב. כל אותו הזמן, ניסה רוני להסביר לי שלא ייתכן שמי שמחפש אותנו ידפוק בדלת ויצלצל בטלפון כדי לבקש מאיתנו בנימוס לשמש למזימותיו. המכונה לחיתוך כבישים המשיכה בשלה.
החברים ענו, והוחלט לשמור על קו פתוח, בין חדרי המצב. בתוך זמן קצר, נשמעו שוב הנקישות הרמות גם על דלתם. הגברים שבינינו כבר הכניסו רגלים קפואות מאימה לג'ינס המשומש של ההפלגה. החלטנו לשלוח חלוץ לקבלה. שני הגברים התנדבו, וירדו. דלפק הקבלה היה שומם. בדרכם חזרה למעלה במדרגות, רועדים אף הם, יש להניח, נתקלו באיש התחזוקה המבוהל, דובר היוונית ותו לא. בה-בה, בה-בה, לחש להם חזק, כשהוא מכוון בידו האחת פנס לפרצופם, ובידו השניה מורה על משהו קטן, נמוך, תוך כפיפות ברך מהירות, שגרמו לשני הגיבורים שלנו תהיות קשות. האמנם ירדו ממאדים חייזרים גמדיים ופתחו במתקפת גרעפסים אימתנית בכפר הקפריסאי? או-קי, או-קי, הרגיעו השניים את הקפריסאי, ועלו לחדרנו כדי לטקס עצה.
דבר ראשון, החלטנו לנסות ולברר מה קורה עם אלו שבחדרם לא היתה תשובה. חבורת הגברים ללא חת דפקה על דלתם, והשניים מנומנמים למחצה, פתחו והסבירו, שלפני מספר דקות הוביל אליהם הקפריסאי את בנם שהלך לאיבוד. מסתבר, שהילדון, בן ארבע, נרדם בשש בערב, התעורר בשתיים בלילה, ומיד החל לחפש את הוריו. כפי שהוא רגיל מביתו רחב הידיים, פתח את הדלת, הלך אל קצה המסדרון לכיוון מה שנראה לו כחדר ההורים בוודאי, אך אבוי, גילה שבחוצפתם, סגרו אלו את הדלת. לכן, הקיש עליה בזעם. משלא נענה, פנה לקומה התחתונה, שם נתקל באיש התחזוקה המבוהל (בה-בה הסתבר כתינוק בקפריסאית לתיירים), שניסה לאתר אות הוריו, בטלפון, ובהקשה על הדלתות.
למחרת לא היה איש בקבוצה, שלא הקיש על דלתנו, המציא סלוגן דל במקוריותו, ונמלט בריצה כשהוא מתפקע מההברקה המפוקפקת. מברשת השיער שלי, בכל אופן, התמלאה באותו הבוקר הוכחות מחומצנות לנחת שהשביעני ליל האימים.
ומשנשלם החוב לאימה ולגבורה שהם מנת חלקו של היהודי הנודד באשר הוא, נתפנינו סוף סוף לחופשתנו, שהיתה לכל הדעות משובחת לעילא. מתוך ששת הלילות שחלפו ביעף, הוקדשו שני לילות הקצה להפלגות הנוחות, שני לילות המעטים מדי של ראשית החופשה לאיזור הרי הטרודוס, ושני הלילות הנותרים לערי החוף חסרות החן. אם אתם נוסעים לחופשה בקפריסין, עזבו אתכם, פשוט עזבו אתכם מערי החוף. איה נאפה, לרנקה ולימסול גם יחד הן כל הרע שבאילת, אשדוד ושיכון ד'.
ההרים, לעומת זאת, הם עולם אחר, מנוקד מנזרים רבי הוד, כפרים מהפנטים, ונוף שהעין אינה יכולה להירגע ממנו גם לאחר שעות של צפיה מזוגגת מהאוטובוס. קח את הגליל העליון וראש הניקרה, תבל בשלכת אדר בוסטונאית צהובה-אדמדמה, שקשק עם אורנים ירושלמים שזווגו עם אחיהם שלמרגלות האלפים להשבחת הפאר, חדד ללא רחם את היופי שהתקבל, והשחז את צלילות האויר – והרי לך הרי הטרודוס.
כדי להגיע לשם, קח לך אשה ושני ילדים, רכוש עבורם כרטיסי הפלגה במחיר הלא יאמן של כארבע מאות דולר לכולכם, כולל מיסי נמל הלוך ושוב. אם אתה שוחר חיסכון והימורים, קנה בחב' אלאלוף מאולגה המקסימה כרטיסים לישיבה באולם הנוסעים שאינו נעים, אך כשאתה עולה לסיפון, השתכן על וריד הצוואר של הדייל הראשי ואל תוותר עד שיימצא עבורך תא פרטי, אם אפשר בסיפון העליון, תמורת תוספת תשלום מזערית מזו שהיית משלם למפעיל הישראלי – משהו כמו שמונים דולר לעומת מאה עשרים לתא לכולכם. הי, לא לקפוץ ולהאשים. קפריסין הרבה יותר זולה, ומרגע שעלית על סיפון המעבורת, עברת ביקורת דרכונים, ואתה בטריטוריה קפריסאית, למרות שהים, מי חיפה הדלוחים, עדיין אותו הים. משהרמתם עוגן, שים פעמיך אל הקפיטריה בשירות עצמי שבדיוק נפתחת ומציעה תבשילים פשוטים ומשביעים, שניצל, ספגטי, סלט ופרי טרי לקינוח.
זה יהיה הזמן שבו תודה לאל על שגיבשת סביבך חבורת יום עצמאות משלך, וילדיך הגדולים, צפים מאושר, ישתלטו על מכונות המשחק והמיטות העליונות בתאים. ילדיך הקטנים יטפסו כדביבונים על צווארך, ויפגינו התנהגות למופת מהולה באימת מים רבים. אתה וזוגתך שתחיה, תוזמנו להשכיב עשיריה אצל הדילרית החטובה בקזינו הלא ממש נוצץ, ולצפות במופע הקאן קאן הלא לגמרי מרהיב בבר. הדיוטי פרי פועל כמעט עד חצות, וכסאות הפלסטיק בקפיטריה העליונה, פתוחים כל הלילה.
שא תפילה לפוסידון, ונום היטב במיטתך, כשהגלים מערסלים אותך בעדינות. קום עם שחר, ואכול ארוחת בוקר כמו שצריך עם מקושקשת ובייקון או נקניקיה בפרוטות. שים לב, מבעוד מועד, שאוטובוס ממוזג עם מדריך עומד לרשותכם כשתגיעו ללימסול (מדריך מפורט – בלשכת התיירות הקפריסאית במגדל דיזנגוף), וראה חיים עם האשה אשר אהבת, עם משפחתך, ועם חבורת יום העצמאות שלך.
זה המקום לספר שגם שתי נשים בהריון נצפו על הסיפון, ובירידה ממנו, כל אחת בחתיכה אחת, ובאושר גדול.
הירידה לנמל פשוטה, וחסרת תופעות לוואי האופייניות לטיסה, לבד מתחושת הליכה על סקייטבורד למשך אי אלו רגעים ביממה הבאה.
קפריסין, וזאת יש לדעת, אינה שוויץ. למרות שהגשמים מרובים בהרים, אין מדינה זו, שהרי הטרודוס במרכזה, והחוף למרגלותיהם מקנים לה צורה של חרוט, מצליחה לאגור אותם. מי השתיה בברזי התושבים זורמים רק אחת ליומיים, אך הגאווה הלאומית לא תתיר לקפריסאים לקנות מים משכנתה טורקיה, שהשתלטה על חלק עצום מהאי ב74. מיץ התפוזים הטבעי סחוט מאבקת זיפ, והחלומי, כמו התושבים, מיובשת, סדוקה ומלוחה מדי. המכוניות והילדים מועטים, וסוכנת התיירות שלך לא מבינה למה אתה מתלונן אם המלון מצחין ואין בו מים חמים, אך עובש הקירות מתבונן בך באותה האיבה שאתה מפגין כלפיו. תרבות תחזוקה פשוט אינה קיימת כאן.
היום הראשון על אדמת קפריסין הוקדש לטיול בין אתרי עתיקות, שהאי עשיר בהם. הפסל התיק בעולם המתאר לידה ("אלה יולדת"), ושגילו מוערך בחמשת אלפים שנה, נמצא בקפריסין, ושוכן במוזיאון הלאומי. לקראת צהריים נלקחנו למלון בקקופטריה, שעל ליל הבלהות שבילינו בין כתליו, כבר נאמר הכל. הנחנו את מטלטלנו בחדרים, וירדנו בשבילים התלולים של הכפר, בואכה מסעדת רומיוס, המצטיינת בכך שהיא מאכילה בחינם את המדריך שגרר את קורבנותיו אליה. בלילה השני, אגב, הוליכו אותנו אפינו היהודיים והלעולם לא טועים למסעדה בעלת השם הגאוני דה-ויליג' פאב אנד רסטורנט 02-922616.
בעודנו הולכים כצאן למסעדת היום הראשון, דרך שביל העזים היורד מן המלון אל לב הכפר, הסביר לנו מדריכנו היבשושי שיש כרגע בעיית נחשים חמורה באי, אך רק חמישה משמונת הסוגים ארסיים ממש. נרגענו. יופיו של העמק היה עוצר נשימה.
משהו קצת צובט בלב כשאתה בא לנפוש בכפר ציורי, עמוס בוגונוויליות וורודות כהות, חצופות כניצני שדיים של נערה מתבגרת, ובין תושבי הכפר היחידים שנראו ברחוב – זקנות לבושות שחורים. כמי שציפו בחופשתם לחיוכים צחורים בבליל שפות, סנדלי סול צבעוניים והמולה צחקנית, השרו עלינו הזקנות בדיוק את התחושה המדכדכת של חלום ושברו, שאתה כה רוצה להימנע ממנה כשאתה לוקח פסק זמן מהיורה הישראלית המבעבעת. כשלחצנו על המדריך, הלא ממש מבריק, שיפתור את פשר התעלומה, הוא הסביר שהצעירים עזבו לטובת פרנסה בערים הגדולות, ורוב הכפרים מאוכלסים בקשישים. בעיה קלה שהיתה למדריכנו לבטא את האותיות סמך והא בראש מילה, גרמה לנו, לעומת זאת, קורת רוח מרובה. כל כפר משמאל ומימין נבנה משטון האוס, והיה קשור בתקופה זו או אחרת לסיפור על שליט האי, ארכיבישופו ונשיאו בערוב ימיו מקריוס שונא היהודים, שמת, אליבא דהמדריך שלנו - מחארטה-טק (הכוונה, מן הסתם, להתקף לב).
מכל מקום, הזקנות בשחור כולן, כך נדמה, עסוקות כאן בהכנת ממתקים – מסירופ חרובים כהה, לוקום בכל טעם אפשרי, מיני-תאנים מסוכרות, ומקלות מעוגלי כרס כצרעות, העשויים זגי ענבים אך טומנים בחובם אגוזים ופיסתוקים. בלתי נמנע כמעט מהגיע למסקנה שהכיף הקפריסאי ההררי מהול באימת בית הממתקים המסוייטת של עמי ותמי. אכול ושתה – כי מחר, כשתשמין סוף סוף, תשמש מאכל תאווה למכשפה איומה. וכאלו, אם ייסלחו לי השמיים, לא חסרות כאן. המוטיב הדתי-נוצרי חזק מאד באזורים הכפריים של האי, ואפילו אלו הדלים ביותר מתהדרים בכנסיות מרשימות, נוצצות מפרסקות חדשות באופן חשוד, ונוטפות עיטורי זהב ונברשות קריסטל. ניחוח האופיום להמונים מיתמר כאד עבות מעל לגגות הרעפים ובקתות הבוץ.
מהצד השני, ואולי למעשה מאותו הצד בדיוק, פרוש על קפריסין כולה מעין מעטה מאובק של נכות הרוח. כאילו אף אחד כאן אינו מאמין באמת שיום אחד יהיה ממש טוב. מבחינת האווירה, קפריסין בחרה להתיישב חזק על שנות השבעים. אותו דכאון שלאחר מלחמה, אצלנו 73, אצלם 74, כשהיחיד עסוק בללקק את פצעיו ולשרוד. אין פלא שהקפריסאים האכילו אותנו חזק בכדורגל, כפי שטרחו הבנים ליידענו באוטובוס הדוהר. עוד לא נולד המאמן שימליך אלוף כדורגל אמיתי, כפי שעושה זאת כדור הסמרטוטים במגרש המאובק השכונתי. העוני, העלבון והזעם, מחשלים את הרגל הבועטת, עד שהיא מוכרחה לנצח.
ובתוך התוגה, ובלא אשם, ליבנו חגג. למרות הזוועות בבית, למרות הסגפנות שסביב, למרות שהמדריך היה יבש כלפת, לא היה ניתן לנצח את השמחה והכיף של חמישה זוגות, על ילדיהם, שפשוט דוהרים כתיכוניסטים בחופשתם באוטובוס על סף תהום. סומכים על הנהג שלנו (סוקרטס 09-603913, שערו בנפשכם) חבר'המן. חבורת ילדים גדולה, שהיא במקרה גם חבורת הורים של חבורת ילדים שנראים כמו ילדים.
בערב, חגגנו לי יום הולדת. תקענו זיקוק בעוגיית שוקולד, וניפחנו בלונים עבור הילדים המתקוטטים על המציאה החדשה תמיד. הרמתי את גביע הזכוכית העבה, המלא ביין קפריסאי נחמד, כשאני מודה לחוגגים הנכבדים על מזלי הטוב ששפר עלי לחסות בצילה של חבורה. אודה וקצת אבוש שההשתייכות לחבורה היתה אחת ממשאות הנפש מאז ילדותי מוכת מעברי הדירות התכופים. בדרך כלל הספקתי לעבור את שלב הבדידות והחרם, שכידוע אינם אלא קרש קפיצה בטוח לסגנות מלכות הכיתה, אולם אז קופד כל הישגי המזהיר והייתי צריכה לשוב ולבנותו מחדש בחברה חדשה, מרושעת עוד יותר.
את היום האחרון הקדשנו לאיה נאפה מעוטת החזיות. בעודנו מורידים את השיש-עוף עם בירה קרה או מיץ אננס, והבנים מובילים בתחרות בניית הארמונות, הגיחו משום מקום שלושה שוטרים קפריסאיים, משופמים אך חביבים אל שולחננו. ערב קודם לכן, כמעט שכבר שכחנו, הובלנו כצאן תיירותי אל המלון לרקו בלרנקה. אם יש לכם חשבון לסגור עם מישהו בגיהנום – זה האתר הנבחר. עליבות מחרידה. חדרים מצחינים מביוב, קירות מזוהמים. מגבות שהפכו למאובנים ונוף פתוח לקיר טיח הנמצא במרחק עשרים סנטימטרים מהמרפסת – היו קצת מעבר לסף עצבינו הראויים לחופשה. הבעיה היתה שמי שהזמין את סידורי הקרקע עבורנו, אפי, פישלה כאן ביג טיים. למעשה הבעיה עם אפי היתה שהיא ישראלית. לא בתעודת הזהות, אלא בנפשה ובכל מאודה. האפי הזאת, (מלשון אנטיוכוס אפיפנס, אולי?). חשבה לחתוך קופון על חבורת הטרחנים הישראלית, שרצתה הכל, ואם אפשר בזול. אפשר, בדרך כלל, אך הפעם, כמתבקש מפסגת חותכי קופונים, נפגשו המספריים של שני הצדדים ברעש מצלצל. לכן צילצלנו אליה, והודענו, שמילא הלילה הזה, אך שללילה האחרון בקפריסין, תעביר אותנו למלון אחר.
אפי, הנשואה לשוטר, החליטה להראות לנו. לכן, זכינו לביקור הנימוסין של שלושת השוטרים, היחידים שנצפו באי אגב, שהתעניינו בהסדרי התשלום שלנו. קיצורו של עניין, את הלילה האחרון העברנו במלון סי-גייט 04-627333-5 החביב, המציע דירות נופש מצוידות ומרווחות בעשרים וארבע לירות קפריסאיות לעומת עשרים וחמש בגיהנום-לרקו, שדמויות הקפריסאים בעיסת נייר המפארות את חדר ההסבה בו, מסמנות את ייעודו המקורי הוודאי – מוזיאון הזוועות של מאדם טוסו.
כהנה עוד שתינו קפה בפרוטות בכפר או שניים עמוסי תאנה וגפן, וסיירנו בלפקרה, עיר רוקמות התחרה שבמרכזה מלון אגורה הקסום. המלון לא שינה פניו מאז ביקרתי בו לפני שנה, הבריכה במרכזו עדיין צלולה, ואחד החדרים הצופה אליה, ספון עץ, ממתין עדיין לסופר שיכתוב בו את יצירת המופת של האלף הבא, וכל זאת תמורת שש עשרה לירות קפריסאיות כפול שש נקודה ארבע לשקלים ללילה, והעונג המפוקפק, כמו שלי ברגע זה להמתיק את הכתיבה באמצעות לעיסת לוקום עמוק לתוך הערים הסמויות מעין של כאב שיניים שאחרי טיפול שורש, ובעצם גם לפניו ומצדדיו סטופ אש.

בחזרה לחדר הסודי של רותי