איך היה באילת

כמו תרמיל-רועים לתפרים, כמו הממליס לטחורים, כמו יום החזרה מהחופש להורים, כך בא השבוע לעולם זיווג חדש, ובל יפרידו איש: חופשה באילת להבראה ממעבר דירה. לתשומת לב הביטוח הלאומי והרשויות.
בזמן שערימות הקרטונים מגובבות לשיא משני צידי הדלת, צוברות הומלסים טועים כקליפת בננה פה, בדל סיגריה שם והריח הנורא המקשר ביו השניים, אין דבר אמיץ ונבון יותר מלברוח. פשוט לנטוש את המערכה, לטובת סופשבוע מאורך - אסרו-חג לזנבו ולמראשותיו, בלאס וגאס הישראלית, הלא היא אילת.
אודה וקצת אבוש שבמשך שנים נתפסה אצלי אילת בטעות יסודית כעיר נופש קיצית, שאינה מתקיימת בשאר עונות השנה, עד השבוע שעבר ממש. וכשחברתי היקרה סיפרה לנו על ה"דיל" המשובח שרקם מלון הילטון עם ועד העובדים שלה, לא נמצא טעם רב להתנגד.
כך אירע שבחמש לפנות בוקר דהרנו במונית מעושנת לכיוון שדה דב האפוף ערפילי בוקר צוננים, הצוננים עוד יותר עבור מי שטס בסטנד-בי, כלומר על בסיס מקום פנוי. פעם אחת הוחזר נהג המונית על עקביו כדי לוודא שלא הושאר תנור דולק, לפני ששיקענו את חפצינו ואותנו אל תוך כורסאות המתכת של הטרמינל, שאינם מוכנים להכיל אלא את ישבנך, לכוד לתוכם יתר על המידה. ובו בזמן מבהירים לך מסעדי הזרוע הנוקשים שההשתרעות היא מחוץ לחוק פה. העבריין ייענש בתחיבת כלונס מתכת אל בין צלעותיו.
הנחיתה נעימה וחלקה. מונית נטולת מע"מ מובילה אותנו היישר ללובי גבה הקפלה. מלון הילטון קרוי ומעוצב בדמות החומר המיתולוגי שהוטל לתוכנו בדמי ילדותנו. רוח מלכת שבא הזכורה בזכות קשריה עם המלך שלמה, מרחפת מסתורית מעל. אין זנב אזכור נשי בדמויות המצוירות. אף אחד לא יירה לעצמו ברגל כשמדובר בכשרות. מעצבי הילטון, נרצעים למרות המיתולוגית (שהוקנתה להם וודאי בכתב ובשיחה שהייתי רוצה מאד לשמוע במו אזניי), יצקו בצייתנות את המינון הנכון של עמודי שיש עצומים בהיקפם בגוון החול המדברי, אל תוך מבנה מלכותי אך אריסטוקרטי היונק השראתו ממראה הספר הפתוח למאה ושישים מעלות. הקפלות מעוטרות ברוח הימים שהיו או לא היו, הווילאות והאריגים בצבעי מדבר וכחול כהה, מנוקדים ציפורים מצריות למחצה, ועוד אותות ברוח כתבים עתיקים, פזורים פה ושם. נוף מצרים והנילוס על אוצרות הפירמידות נמזג בנדיבות לתוך הפאר המסיבי, ההילטוני, בפעם המי יודע מה.
והחדרים, הו החדרים. מיטות רחבות ידיים, ששלושה אנשים יכולים לישון בהן בפישוט אברים, נדמה לי ששני מטרים ושלושים רוחבן. הריהוט כבד ומסיבי, מעץ ריחני שדוגמאות מעץ אחר, כהה יותר, הוטבעו בו מעשה אומן. מספרי החדרים חצובים במצבות שיש קטנות האחוזות בגופן של חיות ברזל שונות (נראה יותר טוב משנשמע), ייבוא מהודו, ומנורות לפיד בצידי מסדרון רך מרבדים, מאירות אותו באור רך של אבוקות ביער קסום.
לפני ארוחת הערב, בערך בשעה שש, יוצאת הגברת מהחדר שמעברו השני של המסדרון, ומרחפת לרגע לידי. ענן שלימאר נוגע לרגע בענן אלור, בדרכו למפגש עם עננים אחרים בהיכל הסביאה המפואר.
אילוצי כשרות חסרי רחמים כופים על סלט הוולדורף קצפת צמחית. הללויה. טעים פי אלף מהדבר האמיתי, ופי מיליון מזה החפוף במיונז. הסלט נגרף לצלחתי בפעם הרביעית. בפעם הראשונה כמנה ראשונה, לאחר מכן כעיקרית, וגם כתוספת וכמובן שאין מתאים ממנו כקינוח. שאר האוכל, איך לומר, בסדר.
איש אינו חסין מפני מנגנון הסביאה המשומן של "חצי פנסיון". אחוז במלתעות ארוחת הבוקר הנאכלת מוקדם והרבה מדי, כדי להספיק ליום של הנאות שלמונים תיירותיות, מוצא עצמו האדם הסביר מותש וזעף מספיק, מבלי שיהא מודע לכך כלל, כדי להתכוון אל ה"פיצוי" המובטח בדמות ארוחת הערב הדשנה והמאוחרת מדי.
היום הראשון חולף ביעף. אילת הפכה בשנים האחרונות ללונה פארק גדול ושתקן. מתקני טילטול לסוגיהם זרועים לאורך החוף, ומולם, על הטיילת, מאות דוכני רוכלים המוכרים מיני ממכרי חוף שאי אפשר להגדיר במדויק את טיבם, או גרוע מכך את השוני ביניהם.
דוכן אחד מציע בובות פרווה וקלטות לילדים. עשרות אחרים מציעים תכשיטי כסף, אם כי העגילים נפקדים מהם, מחשש לאיידס. המון דוכנים נוספים פורשים פריטים אקזוטיים מבאלי-אינדונזיה וקטורת. התירס על מתבליו, ומיצי הפירות גם הם פופולריים. בקצה טיילת הרוכלים, למי שעדיין לא הבין את ייעודו האמיתי של התייר, נמצא המול של אילת. קניון בלי מע"מ מוכרז בסימן קריאה על השלט, אך המחירים, לבד מאלו של הרשתות הגדולות, אפילו יקרים מעט מבתל-אביב שבעולם האחר.
טיול לאורך היריד לוקח שעות. אין שום בעיה לשרוף עוד שעתיים בחוף ובבתי-הקפה. אפשר לטייל גם לאורך הלגונה המוזרה שפוצעת את אילת בבטן הרכה, והכל לטובת עוד מלון או שניים המתנאים בחוף משל עצמם. טרמפולינה מפלצתית במיוחד רותמת את האגן לרצועות גומי עגולות וארוכות משני צידיו ומקפיצה את הקרבן מרצון לגובה של כחמישה מטרים. מנהג תיירותי ייחודי אולי לאילת הוא תופעת הסיור במלונות. חובה, מתברר, לצאת מהמלון, ולבדוק את הדשא הסינטטי של השכנים. מקוצר זמן נאלצנו לוותר, אך נהג המונית בחזרה לשדה (שמונה עשרה ש"ח נטולי מע"מ) הבטיח נאמנה שבמג`יק יש קומה שלמה שווה ביותר לזאטוטים. אם להודות על האמת, נושא הילדים מחופף משהו בהילטון. ועוד אמת קטנה - נהגי המוניות יודעים מה הולך פי אחת ורבע מנוער הזהב שבקבלה.
את הימים הבאים בילינו בחוויות היקרות עד אימה שאילת מציעה - צניחה לעומק 70 מטרים בבטנה של הצוללת הצהובה ז`קלין (חובה לכל בת-ים קטנה בנשמתה) ובפארק הימי. האושנריום מציע סרט מטומטם לחלוטין האמור להעניק חוויה רב-חושית של אוצרות הים. בפועל, מתקבלת בחילה רב-חושית מרמת התסריט, הביצוע, והטילטולים שלא לצורך. יומיים מאוחר יותר, עמוק בתוך הקרטונים בתל-אביב, דאגו הנשמות הטובות ליידע אותנו שמה ששווה באילת הוא ללא ספק ריף הדולפינים ו"העולם המופלא" - סלט חוויות תלת ממדי עתיר דינוזאורים. כמובן שהמציאה מתרחשת בדיוק מתחת להילטון, בקניון שכרוי ממש מתחתיו, ואפשר להתנסות בה תמורת ארבעים ושבעה שקלים לראש.
הזמן השאול הלך וזלג. דיירי הבניין וודאי כבר הכריזו בינם לבינם על תום ימי החסד, ונגוזה תקוות השכנים לאחוות בישולים בצוותא, ילדים שמתרוצצים בין הקומות, וגברים שמחפשים מגלייט בלמטייל לקראת טיול המשפחות הבא. את מקומה יתפסו כנראה ניכור עירוני עבש של ילדים שאינם מתחברים, מבוגרים שאינם קיימים רוב הזמן האחד עבור השני, וחדרי מדרגות שהאור בהם קצר מדי.
זמזום מנועי האיי.טי.אר הלך ונמוג ככל שהמטוס הקטן, נקניקיה מעופפת, אסף גובה, חוטמו הקטן נחוש כלפי ים המלח. ההתנסחות הממצה, הכונסת ארוחה שלמה ושירות אדיב לשבע מילים (הי, מה תשתו? וחטיף מתוק או מלוח?), העלתה בי תחושת בלוז עמוקה לכחולי המדים. נדמה לי שהיעדר התעופה מחיי דוקר בטחול - בצד השמאלי שאבא אמר ש"אין שם שום דבר" כדי להרגיע את פוביית האפנדציט של הילדה שהייתי. ביקשתי חצי סיידר חצי מים מינרליים, לחיי השכנים החדשים. מקסימום, לשנה הבאה באילת.