היריון, לידה ואימהות הם הזדמנויות ייחודיות לצמיחה, שינוי, ריפוי והעצמה עבור האישה. נשים רבות מתארות את הלידה כחוויה המשמעותית ביותר בחייהן.  כאשר נוצרים חיים חדשים בגופה של האישה, היא חווה שינויים פיזיים, נפשיים, חברתיים ורוחניים. במעבר לתפקידה החדש היא סופגת רשמים חזקים, חיוביים ושליליים כאחד. היא מפנימה תובנות חשובות על עצמה והחברה בה היא חיה.

טראומה נפשית מוגדרת כמצב בו אדם חווה אירוע קשה הגורם לו לפציעה בנפש, לדוגמה: תאונת דרכים, רעידת אדמה, תקיפה מינית, לידה טראומתית או פיגוע טרור. לכל אירוע טראומתי יש שני מרכיבים עיקריים: הראשון הוא איום של מוות או פגיעה חמורה, והשני, תחושת פחד חזקה והרגשה של חוסר אונים בזמן האירוע (APA, 2000). חוויה טראומתית היא בלתי נשלטת ובלתי צפויה. הטראומה יכולה להיות בלתי ישירה. בעבר אירוע טראומתי נחשב לאירוע מחוץ לחוויה האנושית הנורמאלית. כיום כל פגיעה חמורה או איום על החיים נחשבים לתקרית שעלולה להיות טראומתית. הפגיעה הנפשית חמורה במיוחד כאשר היא  נגרמת על ידי מעשה אדם פתאומי ומתוכנן כמו במקרים של אונס, התעללות מינית, רצח, מלחמה, עינוי וטרור (Gidron, 2002).

סקירת ספרות: נשים, טראומה ולידה

במשך חייהן נשים עלולות לחוות סוגים רבים של טראומה: אלימות בבית, תאונות קשות, אסונות טבע, תקיפה על ידי קרובי משפחה, אנשים מוכרים או זרים, תקיפה מינית על ידי קרובי משפחה, אנשים מוכרים או זרים, התעללות מינית בילדות, כליאה, עינוי ומחלות מסכנות חיים (Mezey, Bacchus, Bewley et al, 2005). כאשר נשים אלה נכנסות להיריון ויולדות, ההיסטוריה הטראומתית שלהן טמונה בגופן ובנפשן

(Kaschak, 1992). בעקבות השינויים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים החלים בתקופת ההיריון, הלידה וההנקה, קיימת אצל נשים רבות רגישות מוגברת לזיכרונות של חוויות טראומתיים שנוטים לעלות מהתת-מודע למודע (Mauger, 2000).

בדרך כלל למיילדות בחדר לידה יש מידע מועט בלבד אודות ההיסטוריה הרגשית של היולדות בהן הן מטפלות. מקובל לצפות מנשים שבאות ללדת בחדר הלידה לשתף פעולה עם אנשי הצוות ולבטוח בהם. אבל אישה שעברה חוויה טראומתית בחייה מתקשה מאוד לסמוך על אנשים זרים. היא תלויה בהם וגם פוחדת מהם. היא מרגישה חסרת אונים מולם (Mezey, Bacchus, Bewley et al, 2005). אישה שעברה טראומה בחייה מביאה איתה להיריון, ללידה ולאימהות חשש מחוויות הקשורות לגוף, הרגשה של חוסר שליטה וצורך בשליטה, חולשה, תלות ופסיביות, כעס ותוקפנות, חוסר יכולת להתמודד עם קשיים, פחדים רבים, למשל מסביבת בית חולים, מכאב, מדם, מגברים, מאנשים זרים (Simkin, 2004).

המחקר

למדינת ישראל יש היסטוריה עשירה של מלחמות ואלימות. נשים ישראליות רבות חוות בחייהן סוגים שונים של טראומה, ואחד הקשים בהם הוא טרור. חוויה אישית וישירה של פיגוע טרור היא קשה במיוחד עקב שילוב האלמנטים של הפתעה, כוונה לפגוע באדם, פגיעה קשה בגוף וריבוי מקרי מוות (Gidron, 2002). אישה ששורדת פיגוע טרור ממשיכה למלא שלל תפקידים בחייה כאישה. היא ממשיכה להיות אימא לילדיה, בת זוג, בת להוריה, חברה או אישה שרוצה ומתכננת ללדת ילדים בעתיד.

מטרת המחקר שלי היתה ללמוד ולהבין את החוויות האישיות של נשים שעברו פיגועי טרור, ולאחר מכן בהמשך חייהן ילדו. שאלות המחקר היו: 1. מהן החוויות המשותפות של נשים שהיו בפיגועי טרור, נכנסו להיריון וילדו?  2. האם ההיריון, הלידה והאימהות היוו עבורן חוויות מעצימות ומרפאות או חוויות מחלישות שגרמו להחרפה של הטראומה הקיימת? 3. מהם הצרכים המיוחדים של נשים פוסט-טראומתיות בהיריון, בלידה ובאימהות? 4. איך מיילדת יכולה לעזור למנוע חוויה טראומתית בלידה אצל אישה שכבר חוותה טראומה בחייה?

המחקר נעשה בשיטה פנומנולוגית, סוג של מחקר איכותני שמטרתו לחקור חוויה אנושית ספציפית מנקודת המבט של הנחקר (Moustakas, 1994). לשם כך במחקר זה נערכו ראיונות עומק בביתן של המרואיינות. הראיונות הוקלטו ותומללו מילה במילה. חלק מהנשים גם מסרו יומנים אישיים. על בסיס החומרים שנאספו נערכו ניתוח וזיהוי של נושאים משותפים ואז נערכו ראיונות חוזרים על מנת לאושש את המסקנות שהוסקו. מחקר בשיטת הפנומנולוגיה מאפשר ניסיון להבין את מהות החוויה המשותפת ללא קביעת השערות מוקדמות תוך שימת דגש על המילים שבהן משתמשות הנשים עצמן המתארות את החוויה בצורה מדויקת ועוצמתית (Moustakas, 1994).

אוכלוסיית המחקר כללה שמונה נשים ישראליות יהודיות שחוו באופן ישיר אירועי טרור ובהמשך חייהן ילדו. טווח הגילאים בזמן הראיון היה בין עשרים וארבע לחמישים וארבע. וטווח הגילאים בזמן האירוע היה בין שש עשרה לשלושים ושלוש. משך הזמן שעבר מאז האירוע היה בין שישה חודשים לשלושים שנה. כל המרואיינות היו נשואות בעת קיום הראיון. מבין שמונת המרואיינות, חמש תיארו את עצמן כחילוניות, שתיים כמסורתיות ואחת כדתייה. מקום מגוריהן: צפון ומרכז הארץ. ההיכרות עם הנשים נעשתה באמצעות מיילדות, רופאי נשים ומטפלים אחרים.

אירועי הטרור שבהן המרואיינות היו מעורבות כללו שני מצבים בהם אזרחים נלקחו כבני ערובה ונקלעו לחילופי אש בין חיילים למחבלים, שני מקרים של התפוצצות מטען נפץ באוטובוס ציבורי, שני מקרים של התפוצצות מטען נפץ במסעדה, פיצוץ אחד בשוק ופיצוץ אחד בקניון. כל האירועים היו מלווים במקרי מוות רבים ופציעות קשות.

שלוש מהנשים נפצעו קשה ונזקקו לאשפוזים ארוכים ולשיקום. שלוש נפצעו קל (בעיקר מרסיסים) נותחו ואושפזו עד שבועיים. אחת נפגעה בשמיעתה. אחת לא נפצעה פיזית בכלל. אחת איבדה את בעלה ובנה בן השש, אחת איבדה את אחותה בת השש-עשרה ואחת את חמותה. אחת היתה בפיגוע במעלות בו נהרגו עשרים ושניים מבני כיתתה.

שלוש נשים היו בהיריון בזמן הפיגוע. שלוש נכנסו להיריון לא מתוכנן קרוב מאוד לזמן הפיגוע. אחת נכנסה להיריון מתוכנן ארבע שנים אחרי הפיגוע לאחר שנת נישואין אחת. אחת הרתה בגיל ארבעים אחרי שאימצה שני ילדים. כל הנשים ילדו בשבועות 37-42 וכל התינוקות נולדו במשקלים בטווח הנורמה. הלידות כללו ניתוח קיסרי אחד, לידת ואקום אחת ושש לידות וגינאליות.

ממצאים ודיון

הפיגוע קורה פתאום באמצע החיים, ומשנה את הכול. האישה מאבדת את כל מה שהיה מוכר לה (Kearney, 1999):   

"לפני האירוע היה לי את כל הגוונים של החיים. היה את הוורוד של הפריחה והירוק והשמש והצבעים של השקיעה והים הכחול. אחר כך, אחרי הפגיעה, כאילו עברתי באיזה מנהרה חשוכה, ושם פגשתי את קולו של מלאך המוות מהדהד. יצאתי מין המנהרה והיו לי רק צבעים של שחור ואפור, בלי שום שמחת חיים, המון עצב, המון פחד, עם המון כאב פיזי ונפשי."

הכאב הפיזי הוא אלמנט מרכזי. הוא חודר לגוף הנפגעת ביחד עם המסר החברתי הפוליטי של המחבל והופך את הפוליטי לאישי (Culbertson, 1995):

"אחרי 30 שנה אני עדיין לא יכולה ליישר את היד. היד כואבת, בעיקר בעונות המעבר. אני לא אוהבת להגיד שקשה לי וכאוב לי, גם כשכואב. למי לא כואב? אנשים לא אוהבים לשמוע כמה קשה לך, כמה שאתה כואב, כמה שאתה חולה, כמה את לא טובה. עדיין יש לי רסיס בריאה. לכל אחד יש את הכאב שלו. צריכים ללמוד איך לחיות עם הכאב."

אלמנט נוסף היא שתיקה ובדידות כתוצאה מאי יכולת לתאר ולהסביר את החוויה (Culbertson, 1995):

"קשה לי לבלוע, קשה לי לאכול, קשה לי לשתות. אי אפשר כי זה כאן וזה חונק. יש בדידות כי אין לאן ללכת, למי...בא לי לפעמים לצעוק לשמיים כבר. כאילו, די ,למה מגיע לי? ואין מי שישמע, אין. אין איש שמבין, אין מי ששומע את המילים."

תמונות הפיגוע חוזרות  (flashbacks) ולא נותנות מנוחה:

"עכשיו אני שלוש שנים אחרי ואני עדיין מסוגלת להריח את הריח. אני מסוגלת לשמוע. אני יכולה לראות, אני יכולה לראות את הנעליים, את הזכוכיות פה, את האמבולנס שמה, את האוטובוס שנעצר ככה, כל הדם, כמו מים, זורם כמו נחל."

הפחדים משתלטים על המחשבות:

"אף אחד לא יכול לעזור לי. אף אחד לא יכול להבטיח לי שמשאית לא תדרוס אותי ושברק לא יכה בי... הרגליים רועדות, אני חושבת שאני משתגעת. יש לי קוצר נשימה. אני לא ישנה. יש לי מחשבות שאני פוחדת למות. אני כל כך לא רוצה למות. אני רוצה להתגבר."

האישה דואגת לעתידה כאישה:

"באתי לקפוץ מהחלון. אני לא יודעת מאיפה כוחות הנפש באותו רגע לחשוב גם על העתיד. הבטן, רק הבטן. לשבריר של שנייה הבנתי שיש לי פגיעה בבטן. שוב עם המחשבות, האם אוכל להביא ילדים?"

הנשים דיווחו על הרגשה של שונות מנשים אחרות. הן רואות את החיים דרך פריזמה של "אחרות" שבעטייה הן מרגישות חריגות, נחותות ובודדות. "אחרות" זו מעניקה להן גם פרספקטיבה שמאפשרת פתיחות למצבים משתנים ורגישות לסוגים אחרים של "אחרות" (Tong, 1998). הן ראו את עצמן כיותר אמפתיות לכאב ולקושי של אנשים מסביבן מאז הפיגוע. הן תיארו חוויות של "היריון אחר", "לידה אחרת" ו"אימהות אחרת".

הידיעה הראשונה שהן בהיריון עוררה אצל הנשים תגובות מורכבות:

"המילה הראשונה שבקעה לי מהבטן, הדבר הראשון שעלה לי בראש, 'ניצחתי. חיים חדשים מתפתחים בי', כאילו מהמקום שאני יכולה לעשות את התפקיד שלי."

"פתאום יש לי בעיה עם ריחות ואני קצת חלשה... מיד קניתי ערכה. כאשר זה הראה חיובי חזק, בעלי קפץ ושמח והרים אותי ואני ישבתי ובכיתי. נלחצתי נורא. הרגשתי כמו תינוקת שרק הרגע התאוששתי מהלידה שאני נולדתי בה ועכשיו אני שוב צריכה להיכנס לזה."

"לעשות הפלה זה גם סוג של טראומה. אמרתי - לא, אני לא מסוגלת. הייתי בוכה לילות, ימים. בוכה...לא קצת...זעקה. לא היה למי ללכת. זו ההחלטה שלי. בעלי אמר, 'מה שאת מחליטה, אני איתך'...בהריון היו רגעים שהייתי על סף ייאוש בכלל מהחיים...אבל היא פה והיא בועטת ויש בטן והיא אצלי ויש אותה. וכמה שאני לא טובה, בשבילה אני הכי טובה. אני מרגישה את זה."

הן חוו דאגה רבה לעובר:

"התחלתי לדאוג לבן שלי כאשר הוא היה ברחם בזמן הפיצוץ ואני ממשיכה לדאוג לו מאז."

"אני לא יודעת איך היא יצאה בריאה... היא היתה צריכה לצאת משגינה לגמרי, עצבנית...עם כל הרעלים שהעברתי לה בהיריון שלי...כול הבכי וכל מה שחוויתי וכול המתח והלחץ."

לקראת הלידה רמת הפחד עולה. הפחדים הספציפיים שהוגדרו על ידי הנשים: פחד מבית החולים, מדם, מדקירות, חיתוכים, סכינים, תלות, איבוד שליטה, אנשים במדים, טיפול על ידי זרים, קבלת החלטות על חייהן ללא הסכמתן וידיעתן. פחדים אלה הצטרפו לפחדים אוניברסאליים מלידה וכאב ולפחד ממוות.

הפחד מהלידה הוביל לבקשות לניתוח קיסרי:

"כל הזמן רציתי ניתוח. ידעתי מה זה ניתוח. זה משהו שהיה מוכר לי. לא ידעתי מה זה לידה. לא הבינו אותי. לא הבינו למה אני רוצה ניתוח."

"לא היה אכפת לי מהכאב. הבנתי שזה כאב שהוא מזערי לעומת מה שעברתי. אבל לראות ירוק, ושוב להיות נתונה בידיים של אחרים ולהיות תלויה בהם, בהחלטות שלהם ובמגע ידיים שלהם, מזה פחדתי יותר מכל. בקיסרי הרגשתי שהכול יהיה סטרילי, אני נכנסת ויוצאת עם תינוקת."

ההתמודדות עם הכאב בלידה היתה קשה במיוחד:

"לא ידעתי למה לצפות. כשהצירים התחזקו היה מפחיד. היה לי קשה. אני אומרת לעצמי שאני חייבת לסבול את הכאבים. אני חייבת למצוא את הכוח. בהיריון הרגשתי מצוין, כולם היו איתי. בלידה כאב לי והייתי לבד עם הכאב וזה היה קשה מאוד."

בזמן הלידה עלו זיכרונות של הפיגוע:

"קבלתי זעזוע כששמו אותה עלי.  אמרתי - קחי אותה, אני לא יכולה. לא שהילדה לא רצויה. הילדה היתה רצויה. השלמתי שזה מה יש. השלמתי שאני רוצה אותה. אבל כשראיתי אותה ככה זה הזכיר לי את הכול בחזרה, כל הדם... היא נראתה כמו חתיכת בשר. עד עכשיו לפעמים אני נזכרת ואני מזועזעת מעצמי, איך שכאילו לא רציתי אותה. בשנייה, דחיתי אותה."

"כאשר הייתי צריכה ללדת, והרגשתי את הלחץ, פתאום ראיתי, כמו צילום, את כל האירוע עם הכאב והלחץ, אני שומעת את עצמי צועקת: 'לחלון, לחלון.' הכול היה בהקבלה. 'מי ייגש לחלון? מי ייגש לחלון?' עכשיו, בלידה עצמה מצאתי את עצמי ממש על יד החלון בזמן שהתינוק כמעט יוצא החוצה ואני מנסה לקפוץ. האחיות צעקו עלי שאני לא נותנת לתינוק לצאת, כאילו אני לוקחת אותו בחזרה. בסוף, התינוק יוצא ממני ואני קופצת."

            "הרגשתי די מסכנה בזמן הלידה. הפיגוע כל הזמן מלווה אותי. אני כל הזמן זוכרת 'אני הייתי בפיגוע'. אני הייתי בפיגוע וזה משפיע עלי כל יום, גם בלידה... באיזשהו שלב בלידה אמרתי 'די, אני לא רוצה יותר לדחוף, שיעשו וואקום'. איבדתי את כוח הרצון ואני בטוחה שזה לא היה קורה לי לפני זה. הרגשתי מסכנה בעקבות הפיגוע. זה נראה לי כמו מסכנות אחת גדולה."

איכות הטיפול שקיבלו הנשים בחדר הלידה היתה בעלת משמעות רבה עבורן:

 "לא נשברתי. אני חושבת שבגלל הטיפול של דר' ק. שכל כך דאג לי, והצוות שידעו שעברתי משהו והתייחסו אלי מאוד יפה. הם פינקו אותי, הם פשוט דאגו לי. התייחסו אלי יפה. אחרי הלידה הם דאגו לכל פיפס הכי קטן. הם פשוט כל הזמן היו סביבי."

            "הצוות לא התייחס לצרכים הנפשיים שלי. הם היו עסוקים עם החלקים הטכניים של הלידה. הם לא עזרו לי בכלל. לפי דעתי, הייתי צריכה פסיכולוג צמוד בלידה ולפני הלידה... זה היה ממש קריטי כי קיבלתי ממש זעזוע, קיבלתי את השוק של החיים שלי."

            "כנראה מהכאב סגרתי רגל אחת פנימה, וזה הפריע, ובצדק היו צריכים לאפס אותי, אבל יש לאפס ויש לאפס... המיילדת צעקה ודחפה לי את הרגל. היא אמרה לי 'תקשיבי אלי!' בצעקות. אני זוכרת את זה. כשהיא התחילה להגיד לי 'תעשי ככה ותעשי ככה', זה נורא הפריע לי כי היא אמרה לי דברים שסתרו את מה שידעתי, והיא אמרה את זה באגרסיביות. ידעתי שאני צריכה להתנתק ממנה ולהקשיב רק לעצמי ולקול של בעלי."

            "המיילדת החליטה שהיא לא צריכה לקרוא למרדים לעשות אפידורל. היא רצתה שאני ארגיש את הלידה. רציתי לחנוק אותה, ממש לחנוק אותה. בשביל מה יש אפידורל? בשביל לא להרגיש. אני לא רציתי להרגיש את הכאבים, לא. 'חשוב שתרגישי מתי ללחוץ'. אמרתי לה שבלידה קודמת לחצתי בלי להרגיש. היא לא הסכימה."

הנשים חוו הקלה גדולה אחרי הלידה:

"סידרו אותה ולקחתי אותה וזהו. היא היתה כל כך יפה. והרגשתי, לא פיזית, הקלה...הקלה בלב, ככה, נפשית."

            "ההיריון היה רווי בהמון חרדות, בהמון חששות. בבוקר אחרי שהיא נולדה הרגשתי שהפחד נגמר, נפרדתי מהפחד. הפחד נגמר."

            "בכיתי המון אחרי הלידה, המון. לא האמנתי שבאמת סיימתי עם זה ויצאתי אפילו קצת גיבורה בלידה. הייתי בטוחה שאני אשבר לגמרי...אני מתפללת לאלוהים שייתן לי הרבה כוח שאוכל להביא כל שנה ילד לעולם. כשאת יולדת את לא מרגישה את המוות הזה. את מרגישה חיים."

העצמה אישית בעקבות ניתוח קיסרי אלקטיבי:

"הכול היה ודאי, והיו המון חיוכים באוויר, וחיכו לי אנשים בחוץ, ותיקשרתי, ולא כאב לי בכלל. ופתאום יצאתי עם תינוקת שהיתה מושלמת ובריאה, מדהימה ובמשקל גדול, שלוש מאתיים. איך מהגוף הזה יצא שלוש מאתיים? אני כל הזמן נדהמתי שמהשבר כלי הזה יצא שלוש מאתיים. ופתאום אני אימא עוד פעם ונמצאת עם נשים בריאות שילדו."

ההנקה כפעולה הדדית, מחזקת ומבריאה :

"אני מיניקה ופתאום יש לי תאבון. אני נהנית כל כך לאכול ויש לי בשביל מה. לחלוץ את השד ולהאכיל אותה... והיא זקוקה לי והיא מחוברת אלי והיא מדהימה...שוב מישהו זקוק לך. לחוש מועילה. אתה נזקק, אתה נצרך, לא תלוי באף אחד. אתה לא שבר כלי."

אימהות חרדתית והעברה בין-דורית של פחדים וסבל:

"אני לא יכולה לשמוע אותה בוכה. אני פוחדת שאני עושה לה לא טוב, שאני אזיק לה. אני לא רוצה להזיק לה. כשאני רואה אותה, הרבה פעמים אני מדמיינת איזושהי בועה שאני אכניס אותה בפנים, ואז היא תהיה מוגנת וכלום לא יוכל להזיק לה. אני לא צריכה להיות בבועה שלה...כול הטוב הזה, זה שלה. אני עם הבעיות שלי."

            "אחרי הלידה כל כך רציתי להיות כמו כל אימא אחרת, כמו כולם וזה גרם לי להמון תסכול. הילד גם מאוד סבל. הוא היה בוכה ואני הייתי בוכה ביחד איתו. הייתי מלאה בפחדים, פחדתי מכל דבר. גידלתי את הילד הזה באווירה של פחד, של הפחדים שלי, בהגנה, בהגנת יתר. הגבלתי אותו. עד היום הוא סובל מהפחדים שלי. כאשר הלך לצבא הוא רצה להיות קרבי. אני שיגעתי אותו. בגללי הוא הלך לקב"ן ואחר כך לא נתנו לו ללכת לקורס קצינים. הוא אמר להם :'זה לא אני, זו אימא שלי', אבל זה לא עזר. הוא סבל בגללי."

*מינדי לוי היא מיילדת מוסמכת ובעלת תואר מוסמך בלימודי נשים

מתגוררת במושב בית לחם הגלילית

04-9835920
 0523-763229
 mindyl@012.net.il

Bibliography

American Psychiatric Association:  Diagnostic and statistical manual of mental

     disorders, fourth edition, text revision (DSM-IV-TR). Washington DC: American

     Psychiatric Association, 2000.

Beck, C. (2004). Birth trauma: In the eye of the beholder. Nursing Research, 53,

     28-35.

Bailey, L. (1999). Refracted selves? A study of changes in self-identity in the

     transition to motherhood. Sociology, 33, 335.

Culbertson, R. (1995). Embodied memory, transcendence, and telling: Recounting

     trauma, re-establishing the self. New Literary History, 26, 169-195.

Gidron, Y. (2002). Posttraumatic stress disorder after terrorist attacks: A review.

     Journal of Nervous & Mental Disease, 190, 118-121.

Kaschak, E. (1992). Engendered lives: A new psychology of women's experience.

     New York: Basic Books.

Kearney, M. (1999). Understanding women's recovery from illness and trauma.    

     Thousand Oaks, Calif.: Sage Publications.

Mauger, B. (2000). Reclaiming the spirituality of birth: Healing for mothers and

     babies.  Rochester, Vermont: Healing Arts Press.

Mezey, G., Bacchus, L., Bewley, S. And White, S. (2005). Domestic violence,   

     lifetime trauma and psychological health of childbearing women. BJOG: An

     International Journal of Obstetrics and Gynecology, 112, 197-204.

Moustakas, C. (1994). Phenomenological research methods. Thousand Oaks: Sage

     Publications.

Northrup, C. (1998). Women's bodies, women's wisdom: Creating physical and  

     emotional health and healing. USA: Bantam Books.

Robertson, A. (1994). Empowering women.  Australia: Ace Graphics.

Simkin, P. and Klaus, P. (2004). When survivors give birth: Understanding and

     healing the effects of early sexual abuse on childbearing women. Seattle,

     Washington: Classic Day Publishing.

Tong, R. (1998). Feminist thought: A more comprehensive introduction.  Boulder,

     Colorado: Westview Press