חצי משיח כבר כאן: ברוב חדרי הלידה בארץ כבר יכולה היולדת לצרף אליה שני מלווים על פי בחירתה, ודולה מתקבלת – אם לא בברכה, לפחות בנימוס. יש גם חדרי לידה שבהם ממש שמחים על נוכחות של דולה, ומכירים בחשיבות העזרה שלה – גם ליולדת, גם לבן הזוג. אפילו יודעים שמחקרים מראים שנוכחות דולה מביאה לתוצאות לידה טובות יותר http://www.dona.org/mothers/faqs_birth.php#3 אבל יש עדיין חדרי לידה מעטים שבהם המצב אינו כזה. שבהם כניסת דולות אסורה באופן מפורש.
בתי החולים לא אומרים זאת בגלוי, אבל ממה שאני מבינה, ברוב המקרים המתנגדות העיקריות הן המיילדות, שחוששות מערעור מעמדן, מדחיקת רגליהן בתפקיד החשוב הזה, מוויכוחים עם מלוות שאינן בעלות הסמכה רפואית. עם רגשות אי אפשר להתווכח, ולכן לא אעשה זאת, אבל גם לנו הדולות רגשות משלנו, ואני מנצלת את הבמה הזו לשתף ברגשות שלי. ולנסח את הבקשה:
תנו לנו להיכנס.
למה בכלל אנחנו במקצוע הזה? מפני שאנחנו יודעות מה זו לידה, מכירות גם את ההיבטים הפיזיולוגיים שלה אבל נמצאות שם בעיקר בגלל ההיבטים הרגשיים. אנחנו מכירות, חלקנו מניסיון אישי ואחרות מסיפורים, את הפחד, את הבדידות, את תחושת חוסר האונים, שאשה בחדר לידה עלולה לחוות. אנחנו יודעות גם איך חיוך, נוכחות רציפה, מגע, מלה טובה בזמן הנכון, יכולים להיות משק כנפי הפרפר שמביא תוך כמה שעות לסיום מוצלח של לידה.
אנחנו יודעות גם עד כמה חשובה נוכחות של מיילדת בחדר לידה, ויודעות שגם המיילדת הכי טובה לא יכולה להיות בשניים או שלושה חדרים במקביל, ברציפות. אנחנו לא באות בטענות על כך: חדר לידה הוא לא בדיוק המקום המתאים למי שמחפש עבודה קלה. ואנחנו לא מתיימרות למלא את העבודה שלכן, ולא לתפוס את מקומכן לפני היולדת. אנחנו רוצות להיות מן הצד השני, מאחוריה, לצדה.
ועוד אנחנו יודעות, שבני זוג, תומכים ואוהבים ככל שיהיו, גם הם בני אדם, מתעייפים, לא יודעים הכל, צריכים בעצמם כתף תומכת בתהליך המרגש הזה. ושם, לחלל הזה, הקיים, אנחנו מבקשות:
תנו לנו להיכנס.
אתן, שמכירות טוב כל כך את המציאות של חדרי הלידה. כשיולדת אחת מן הבנות שלכן, הכלה, אחותכן – אני יודעת שאתן שמחות להתלוות אל הלידות האלה. כדי להבטיח שהבת, הכלה, האחות, לא תישאר לבד. כדי שיהיה מי שיחזיק לה את היד, מי שיניח מטלית לחה על מצחה, מי שיעזור לה להחליף תנוחות, ומה לא. לא חסר מה לעשות בחדר לידה. את אותו הדבר שאת רוצות עבור הנשים הקרובות אליכן, אנחנו רוצות גם עבור שאר הנשים.
לפני חודשים מספר נקלעתי למלתחות הבריכה באחד ממרכזי הדיור המוגן, והייתי עדה לשיחה בין שתיים מדיירות המקום. אחת מהן תיארה באוזני חברתה, בשטף ובהרחבה, אירועי יום אחד מלפני חמישים ושתיים שנה. זה היה היום שבו ילדה את בנה הבכור. חמישים ושתיים שנה עברו, ואותה אשה, שאינה חריגה או מיוחדת בכך, זוכרת היטב את החוויה שעברה. מה אמרו לה, איך הרגישה, איך התחילה הלידה ואיך הסתיימה. לידה איננה אירוע יומיומי. הזיכרונות מן הימים שבהם ילדנו ילוו אותנו עד יומנו האחרון. היינו רוצות שהזכרונות האלה יהיו טובים. שנזכור איך היינו עטופות, מחובקות, מחוזקות, בטוחות בעצמנו, מודעות לגודל המעמד, מכובדות, שלמות עם עצמנו. אפילו מאושרות. כדי להגדיל את הסיכויים לזכרונות כאלה
תנו לנו להיכנס.
*עדי יותם היא דולה ומדריכת הנקה
|
