כמדריכות להכנה ללידה, אנו נתקלות לא פעם בקושי להציג את הרקע ההיסטורי והפילוסופי של מקצוע ההכנה ללידה. אם את ההיסטוריה של המיילדות ניתן עוד ללקט, וגם זאת לא בקלות רבה, מתוך ההיסטוריה של הרפואה ומתוך זו החברתית וממקורות נוספים, הרי שדווקא את ההיסטוריה של מקצוע ההכנה ללידה, קשה עדיין להביא לכדי תיאור כרונולוגי רציף. ברקע הפילוסופי הבעייתי לכשעצמו, אדון בהמשך.
הקושי נובע משני מעקשים עיקריים. הראשון, היעדר מוטיבציה אקדמית עד כה לתיעוד שורשי המקצוע לכשעצמו, בנפרד ממקצוע המיילדות. הקושי השני נובע מתפיסתנו את ההכנה ללידה כפורמט קשיח של קורס ייעודי. ההיסטוריה המתועדת הקצרה מדי ממילא של הכנה ללידה באמצעות קורסים, כפי שאנו מכירים אותם כיום, גם היא אינה מסייעת.
כידוע, ככל שתופעה מתיישנת יותר, היא הופכת תקפה יותר ובעלת 'גוף' ונוכחות היסטורית. במקרה של ההיסטוריה של הכנה ללידה, טרם מלאה סאת חמישים שנות היישון שהיא כנראה מינימום זמן ההריון הדרוש לתופעה מרגע העיבור שלה כרעיון, דרך התפתחותו והבשלתו בתוך רחם המציאות, ועד הולדתו כתופעה.
במאמרי זה אתאר בסדר שונה מהמקובל, הפוך מכרגיל את שורשיה הפילוסופיים וההיסטוריים של ההכנה ללידה. תחילה, אשרטט קווים לדמות הרעיון של הכנה ללידה, לאחר מכן אנסה לעשות זאת לגבי העוסקים במקצוע, ולבסוף אגע בעובדות ההיסטוריות, ואציגן ברצף קוהרנטי, לתועלת המדריכות להכנה ללידה שמעוניינות לעשות בו שימוש.
נראה שהכנה ללידה כרעיון פילוסופי, לא הייתה צריכה להיוולד כלל מלכתחילה כישות עצמאית אלא אם ולאחר שהופרדה בכוח מרצף חיי קהילה כפרית, מסורתית, שניהלה את הלידה באופן תוך קהילתי, הוליסטי, אקולוגי, וכחלק מרצף אירועי החיים, המנוהלים בראש ובראשונה לפי טבעו של מהלך העניינים הנורמאלי של הגוף, הגורל או כל מופע אחר של כוח עליון. הסדר המהופך משקף את זה הראוי להילקח בחשבון מצד העוסקים במלאכה ואת מדרג החשיבויות של נושאים אלו בהצגתם בקורסי הכנה ללידה לפי תפיסתי, אך מובן שאינו מחייב.
אם נביט על קורסי ההכנה ללידה כיום, נגלה כאמור את הקושי העיקרי בתפיסתה בעצמאית, שכנראה מלווה את ההכנה ללידה מערש התרבות. קושי זה נובע מכך ששורשי המיילדות כרוכים ואף מסוכסכים באלו של שורשי ההכנה ללידה עד בלתי הפרד, כתאומים סיאמיים. מחד, הסיבה ברורה – שיטות הוראה באשר הן, טווות את הנרטיבים שלהן מתוך היש, המסומן כאפשר בגבולות המותווים על ידי האוטוריטות המוכרות ביותר בתחומן בתקופה הנדונה, שהן בעלות קדימות בתיאור המציאות. מאידך,
אותה דיאלקטיקה שבין מחנך, מורה, חוקר, ובין האוטוריטה המעשית בשטח היא הכובלת (באקדמיה, כמו גם במקצוע ההכנה ללידה) את המוטיבציה החלוצית, הפראית הראשונית והאורגנית שהיא אש התשוקה שבלב המוטיבציה האקדמית, אל משקולת האסירים של 'אנשי המעש', 'קובעי העובדות בשטח', שלא פעם יתרונם היחיד על פני תאומיהם אנשי החינוך הוא בהיעדר אותה אש חסרת מנוח מלבם – היעדר המניח להם לקצור את פירות העולם הזה, בשלוות עיוורים תמימה (הו, תמימות קדושה..).
מכל מקום, מציאות 'ראשית' זו מתוארת מכלי שני על ידי המכינות ללידה, שהמוטיבציה שלהן מאז ומתמיד היא לשפר את הלידה עבור היולדת לעתיד, מתוך מניעיהן שידונו בהמשך. במילים אחרות, הוראת ההכנה ללידה טבעה שהיא מגיעה מתוך הרצון לשפר ולתקן את פני הלידה באמצעות שינוי, שהלוא אותה 'הכנה' או 'הכשרת לבבות' לא הייתה נדרשת אם הכל היה כשורה. נובעת מכאן בעייתיות נוספת. מעצם ההכנה משתמע מכן כי הלידה כפי שהיא מוכרת למכינים טעונה שיפור, וכי מאחורי אותו 'קלקול' שחל בלידה מסתתרים גם אשמים במצב.
אשמה מקופלת זו מוסיפה זרז לתסיסה הגדולה לה אנו עדים כיום בחדרי לידה, ושעיקרה שליטה בעיצוב פני הלידה בת זמננו, חשבון נפש של מקצוע המיילדות, ועוד.
מבין השורות מתגלה אם כן מאבק סמוי לפחות בין המכינות ללידה המחזיקות על פי רוב במודל מיילדותי מסורתי-פיזיולוגי ובין 'אוטוריטות הלידה' בזמנים המודרניים: רופאים ומיילדות המחזיקים מאידך במודל המדיציני של לידה. בכך, דומה מאד המאבק על צדק, יוקרה טריטוריה ואוטוריטה שבין המכינות ללידה והדולות ובין הפרופסיה, עליה נמנים המיילדות הרפואיות והרופאים המיילדים, למאבק שבין הדולות והמיילדות.
בהקשר זה יצוין גם כי הדולה המלווה בלידה, שמקצועה הולך ותופס נפח ותאוצה בשנים האחרונות בעולם ההכנה ללידה, כובשת נתח נכבד יותר ויותר גם כמכינה מקצועית ללידה. למעשה, ההכנה ללידה היא הכלי העיקרי המאפשר לדולה להרחיב את סל שירותיה ליולדת מעבר לליווי בלידה, וכמו-כן ליצור בסיס חוויתי משותף ורצף של היכרות (המחליף אולי את זו ה'שבטית') עם היולדת והמלווה האורגאני שלה לפני הלידה.
מאחר שהמאבק בין המכינות ללידה, מדריכות ודולות, ובין נציגי המודל המדיציני אינו מתנהל 'פנים אל פנים', בניגוד לזה של הדולות הנערך חזיתית בחדרי הלידה, אלא באמצעות היולדות המשמשות סוכנות וחיילות עבור שני הצדדים, הדיו מהוסים אל העולם התקשורתי שמחוץ לחדר הלידה, אולם הריקושטים שלו עפים מכל צד אל היולדות, שגופן מהווה את אדמת מריבה, והמשמשות 'בשר התותחים' בשדה הקרב הנטוש בין האוחזים בבעלות היוקרתית על שערי העולם, שבין רגליה של היולדת, שער הגעתם של פריטי אנוש חדשים אל העולם.
מצב עניינים זה של רגישות מביא לכך שמתוך פרשנות ולא מעט אפולוגטיקה של מי שמהלכים על ביצים ביחסיהם עם הממסד.
מקצוע ההכנה ללידה אינו זוכה להכרה מלאה על ידי הממסד הרפואי או על ידי מוסדות המדינה. בישראל מכירות חלק מקופות החולים בחלק מהקורסים להכנה ללידה לצרכי החזר מס. עם זאת, משרד העבודה, הסמכות העליונה להכרה מקצועית, אינו מכיר במקצוע ההכנה ללידה.
ולפני שנפגוש את האבות הקדומים של המקצוע, לא נוכל שלא להתעכב לרגע ולהציץ אל נפש העוסקים בתחום המקצועי של ההכנה ללידה. תחום ההכנה ללידה גדוש עד גדותיו ברצון טוב. רובה המוחלט של אוכלוסיית העוסקים במקצוע ההכנה ללידה מונה נשים, שבחרו להכשיר את עצמן בתחום ממניעים אידיאולוגיים ומתוך רצון להביא לשינוי, ותיקון של פני הלידה בדורן.
כמכשירת מדריכות להכנה ללידה ודולות, אני מקיימת ימי מיון רבים, בהן נשאלות המועמדות לקורס מדוע הן מעוניינות לעסוק בהדרכה ללידה. מניעיהן של הנשאלות מגוונים, אך ניתן לאתר בהם שלושה גוונים עיקריים, שאג'נדה סמויה אחת, אידיאולוגית, חותרת לטעמי תחתן ולאו דווקא במובן השלילי ומשותפת לכולן.
שלושת המניעים בהם נתקלתי בעיקר כתשובות לשאלת המוטיבציה לעסוק בהכנה ללידה הם:
- 'הצלת' יולדות חדשות מעוולות שנעשו במועמדות בלידתן ושלדעתן היו נמנעות לו היו מוכנות היטב ללידה
- 'שכפול' החוויות הטובות סביב לידתן הן עבור יולדות חדשות
- 'אהבה' מיוחדת לעולם הלידה, והצורך לעשות שינוי מקצועי בחייהן בעקבות חווית הלידה והאימהות
בעיני, מסתתרת כאמור מתחת לסיבות המגוונות לכאורה אג'נדה אידיאולוגית אחת חזקה לשינוי פני הלידה. אג'נדה זו מונעת מהדחף להתעסק בצורה אינטנסיבית, הן מקצועית והן אינטלקטואלית ורגשית בנושאי הלידה ככלי פענוח, שחזור, עיבוד ותיקון של חוויות הלידה שלהן עצמן, בין אם אירעו בפועל, ובין אם הן עומדות לפניהן.
אני יכולה להעיד בהקשר זה על עצמי, כמדריכה ותיקה להכנה ללידה, וכמי שהגיעה לעיסוק במקצוע מתוך שהלידה הראשונה האיומה שחוותה לא נתנה לה מנוח, כי לא היתה לי ברירה, אלא להפוך למדריכה להכנה ללידה בעצמי. ההתעסקות האינטנסיבית ממילא בחוויות שעברתי, כולל טראומת ההורות הראשונית, פשוט לא הותירו בידי או במוחי פנאי לכל דבר אחר, ובכלל - כל ברירה אחרת.
במקרים רבים, הפיתוי לעבור לקריירה עצמאית חובר לרצון להישאר עם התינוק בבית מחד ומאידך, לאפשר חלונות בשעות הערב כדי להמצא עם מבוגרים אחרים בזמן שהתינוק בהשגחת אביו, ולכך מתאימה קריירת המדריכה להכנה ללידה באופן מושלם.
ההתעסקות המקצועית בהכנה ללידה, מעמידה בפני העוסקת מגוון בעיות. מקצוע ההכנה ללידה אינו ריווחי מאד, אלא במקרים אנקדוטליים, מה שמחזק את הטיעון של מניע אידיאולוגי. רק 'משוגעות לדבר' שורדות במקצוע כעיסוק ראשי, ואילו האחרות נאלצות לעבות את פרנסתן ממקורות אחרים. בנוסף, המקצוע, למרות חיוניותו לכאורה והביקוש הרב לשירות שהוא מציע לציבור, אינו מוכר מצד אינסטנציות נחשבות כמו הממסד הרפואי ומשרד העבודה. חוסר ההכרה המקצועי אינו ייחודי לישראל, ונראה שבכל העולם מדריכות להכנה ללידה הן יזמות עצמאיות המנהלות את הקריירה שלהן ללא כל תמיכה ממסדית.
יוצאים מכלל זה הם מוסדות הבריאות העסקיים, דוגמת בתי החולים וקופות החולים, המכשירים חלק מהצוות שלהן, בדרך כלל אחיות מיילדות או פיסיותרפיסטיות גם כמדריכות הכנה ללידה. בכך, מתאפשר לאותם מוסדות להציע הכנה ללידה מטעמם, המשרתת אינטרס כפול שלהם. האינטרס הראשון הוא למשוך לקוחות רבים ככל שאפשר אל בית היולדות, שכן כידוע כל יולדת מכניסה לבית החולים סכום השווה לארבעה ימי אשפוז, בעוד שהיא מאושפזת בממוצע יומיים בלבד. בתי החולים זיהו ביולדת תרנגולת המטילה ביצי זהב, וחדרי הלידה המשופצים של רובם מעידים על כך שיש להם אינטרס למשוך כמה שיותר יולדות.
האינטרס השני הוא חינוכי. ככל שיולדת תגיע 'מחונכת' יותר לצרוך את השירותים הנכונים בחדר הלידה (אפידורל, מוניטור, קיסרי בקלות), כך תהיה נוחה יותר למערכת, ובעייתית פחות בניהולה לפי המודל המדיציני.
מפתח עיקרי להבנת הרעיון של הכנה ללידה אם כן הוא הבנת האינטרס החינוכי של המחנך ללידה, גם אם המחנך בפועל אינו מודע לו. זה ממש לא משנה. כפי שאני אומרת לתלמידותיי בקורסים להכשרת מדריכות להכנה ללידה ודולות: כשאתן אומרות לאשה 'ואז המיילדת מניחה עליך את התינוק שלך' אתן קורצות מעולם האידאות הכנה שונה בתכלית מזו המתקיימת כשאתן אומרות 'ואז את מושיטה את ידיך ותופסת את התינוק שלך'.
עתה, משהצצנו אל הרעיוני, הפילוסופי והפסיכולוגי, נדפדף בהיסטורי.
ניתן להניח שנשים הכינו נשים אחרות ללידה משחר ההיסטוריה. ניתן עוד לשער כי מיילדות או קרובות משפחה מנוסות הן שקיימו שיחות מקדימות עם מבכירות, והכינו אותן בדרך כלשהי לקראת הלידה המתקרבת.
מטבע היותה של הלידה עצמה טקס חניכה מכונן (סט הורמונלי קיצוני מכין את היולדת והיילוד לחוויה שתטביע רישום לא רגיל בשניהם, לשארית חייהם), ומטבעם הקהילתי של חיי השבט, סביר להניח כי ההכנה ללידה ניתנה בצורה לא מסודרת, ספוראדית, טיפין טיפין על ידי נשים מנוסות, הן כאלו שילדו בעצמן מספר תינוקות והן מידי כאלו שסייעו בלידתן של אחרות, קרובות משפחה, ונשים מבוגרות בעלות ידע רב בריפוי, צמחי מרפא ושיקויים, וטיפול בתינוקות ובנשים בלידה ולאחר לידה.
סביר גם להניח שבחברות בהן הלידה נתפסה ואולי עדיין נתפסת כאירוע עצמוני בלתי מסויע אנאסיסטד, בו האשה מתרחקת מהשבט והולכת ללדת לבדה בשדה מרוחק, טבע ההכנה שונה מזה הניתן בחברות שבהן הלידה היא אירוע מסויע המתרחש בנוכחות זולת אחד או יותר.
ההכנה לקראת לידה אנאסיסטד היא נושא בפני עצמו וסקירה נפרדת שלו מובאת במאמר שלי המוקדש לנושא.
מהספר אל הקורס
באופן כללי ניתן לומר כי מוסד ההכנה ללידה באמצעות קורסים מסודרים, החל כנראה אי שם בשנות החמישים. כטבעם של רעיונות מוצלחים, גם רעיון ההכנה ללידה נולד כנראה בו-זמנית ביותר מאשר במוחו של אדם אחד. מעניין לציין שאבות ההכנה ללידה שזכו בקרדיט ובתהילה היו כולם גברים, לבד משילה קיצינגר, שהיא גם המאוחרת ביותר בקבוצה זו של 'האבות הקדומים' של המקצוע ומאינה מיי גאסקין.
אותם רופאים, ואף מיילדות, השאירו חותמם על ההיסטוריה של הכנה ללידה באופן דומה. כולם כתבו ספר שהציע פתרון לבעייתיות של חווית הלידה עבור היולדת (ואף העובר במקרה של לבואייה), ובעיקר בעיית הכאב. הרופאים טענו במובלע כי מצאו את הסיבה העיקרית לכאבים הכרוכים בלידה, ומכאן שגם את האופן הנכון ביותר לנטרול או להקטנה שלהם למינימום.
הספרים הפכו 'מדברים' בידי הרופאים עצמם ובידי קבוצות המיילדות שהכשירו. הדוברים והיולדות שנאספו סביב כל 'אב' הכנה ללידה עיבו את השיטות שלומדו על ידם בפורמט שמן הסתם אינו שונה בהרבה מזה המוכר לנו כיום: קורס והמתקיים במהלך הטרימסטר השלישי של ההיריון והנמשך מספר מפגשים.
התקופה החשובה ביותר בעיצוב פני הלידה כפי שאנו מכירים אותה היום כמו גם פני ההכנה ללידה, היא שנות החמישים של המאה העשרים. בתקופה זו החלה נהירה המונית של היולדות אל בתי החולים. מדוע? שאלה טובה. איני היסטוריונית ואשמח לעזרה בנושא, אך ממחקר קריאה קטן שערכתי, עלתה תמונה שבעיני מהווה הסבר מספיק. המסקנה שהגעתי אליה היא שהנהירה לבתיה"ח, קרי תיעוש הלידה, היא שהולידה את הקורסים להכנה ללידה. יותר מכך, נדמה שהקורס להכנה ללידה הוא 'תרופה' תעשייתית לכשעצמה, שנוצרה בהכרח בד בבד עם תיעוש הלידה.
שלושה גורמים היסטוריים חברו יחדיו תשתיתית במחצית המאה העשרים, כדי להכשיר את הלבבות ולהזרים את היולדות אל בין כתלי בית חולים. ראשית, יש לזכור שהמערב סיים זה עתה מלחמת עולם שניה. מלחמה היא שעתו היפה של בית החולים. הרבה פצועים, הרבה אלחוש, הרבה כירורגיה והרדמה. מלחמות מספקות לרופאים הזדמנות לרכוש קילומטראז', הירואיקה וניסיון רב בניתוחי 'אין מה להפסיד' בשדה הקרב ובמרפאות שדה, כמו גם בשימוש בחמרי אלחוש והרדמה. ניתן להניח אם כן שבתי-החולים שלאחר מלחמת העולם השניה (וערב מלחמת קוריאה בארה"ב), הפכו מקור ישועה אליו נישאו פני ההמון ובכללו היולדות, מתוך תקווה לטיפול מושיע דומה בסימפטום הלידה העיקרי: כאב.
הגורם השני שמסתמן כבעל תפקיד מרכזי בהזרמת היולדות בשנות החמישים אל בתי החולים הוא עלייתם ופריחתם של האיגודים המקצועיים (בעיקר בארה"ב), ויחד עמם הביטוחים הרפואיים, המכסים אשפוז ומעודדים נזקקות לטיפול. טיפול בבית חולים נתפס כזכות סוציאלית חדשנית.
הגורם השלישי שתרם בוודאי גם הוא רבות להטיית זרם הלידות מהבית אל בין כותלי הממסד הרפואי היה עליה דרמטית בקרנו של מקצוע הרופא בעיקר באמריקה מכיוון נוסף אחד לפחות - פיתוח תרכיב החיסון לפוליו בשנת 1954 ובוודאי גם מכיוונים מקבילים נוספים.
גידול חסר תקדים נרשם בתקציב המחקר הרפואי הפדראלי בארה"ב מ-3 מיליון דולר בשנת 1941 לסכום הענק של 76 מיליון דולר בשנת 1951. בין השנים 1950 ל1970 גדלה מצבת כוח האדם של העוסקים במקצועות הרפואה בארה"ב מ1.2 מיליון, ל3.9 מיליון עוסקים!.
באספקט של הכנה ללידה ניתן להניח שבעוד שלידה בבית דרשה הכנה להתמודדות עם עוצמות הצירים מתוך אין ברירה, שהרי בבית אין אמצעי הרדמה או מכשירים העושים את העבודה במקום גופה של האם, הרי שלידת בית חולים דרשה הכנה מסוג כפול.
היולדת אינה צריכה להתמודד רק עם הלידה המאתגרת לכשעצמה, אלא גם להתחנך מחדש כצרכנית של השירותים שהציע בית החולים – אלחוש, ניהול, טיפול, כירורגיות לידה, וחשוב לא פחות - לאמץ את הקוד ההתנהגותי של צייתנות שהשימוש ב'סוכריות' אלו מחייב.
בשנות החמישים הוכנס המוניטור הראשון לחדרי לידה, ובמקביל נרשמו עליות חדות במספר הלידות המכשירניות המצריכות חתך. האפיזיוטומי, חתך החיץ, הפך משנות החמישים לדרך טיפול שגרתית בחדר הלידה.
במקביל, נזעקו רופאים ומיילדות מתיעוש הלידה, שהביא עמו מפלי התערבויות מגבירי סבל, ופעלו בשיטת המחאה האנושית היעילה ביותר מקדם – כתיבה.
ספרי שיטות ההכנה ללידה דומים זה לזה, ולא במפתיע. רובם ככולם בעלי אג'נדה נסתרת מיליטנטית ומציעים תיקון תוך כדי שידוד, הרס של תפיסה מוטעית לדעתם את הלידה, ובניה מחדש של גישה או שיטה חדשה. לא פלא ששני הספרים המכוננים שנכתבו על ידי רופאים שונים בארצות שונות בשנות החמישים נשאו כותרת כמעט זהה 'לידה ללא פחד' של ד"ר גרנטלי דיק ריד הבריטי, ו'לידה ללא אלימות' של ד"ר פרדריק לבואייה הצרפתי.
גם אמהות הלידה פעלו בדרך דומה. אמנם, מעניין ששמות הכותרים אינם מיליטנטיים בגלוי - הביטוי הנחרץ 'ללא' אינו מופיע בהם, אך כל אות במילות הכותר ובתכני הספרים אינה פחות מחאתית: 'מיילדות רוחנית' של אינה מיי גסקין משדד לחלוטין את התפיסה התיעושית של הלידה, ומציע התייחסות חדשה, ספיריטואלית, כמחאה כה מוחלטת על התפיסה הרווחת, עד כדי התעלמות כמעט. דבר דומה עושה גם ג'אנט בלאסקס שכותרת ספרה 'לידה אקטיבית' מכמינה מחאה מיליטנטית לא פחות, המתקוממת כנגד הפסיביות הנשית בלידה, וקוראת לנשים לעמוד על רגליהן, תרתי משמע, בלידה.
ולפני שנסיים, כפי שהבטחתי, סקירה ביוגרפית קצרצרה באופן נפשע. סלחו לי, אני פשוט שונאת את זה..
ד"ר גרנטלי דיק ריד, (1959-1980) שנולד בשלהי המאה התשע עשרה באנגליה, היה הרופא הראשון שמקובל לייחס לו כתיבת משנה חינוכית באשר ללידה. כלוחם שנפצע במהלך מלחמת העולם הראשונה, ידע רבות על כאב, והכיר את מכניזם הגברת הכאב המועצם בידי פחד מפני הכאב, המביא בתורו למתח המגביר את הכאב.
בשנות השלושים נשלח לקניה, שם למד שנשים מתרבויות שאינן מבוססות תנ"ך אינן מצפות לכאב בלידה ולכן אינן חוות אותו.
בשנות הארבעים חזר למולדתו, שם התגורר במזרח לונדון וחיבר ופרסם את ספרו 'לידה ללא פחד' Grantley Dick Read, Childbirth without Fear . בספרו קרא ד"ר דיק-ריד לשבירת המעגל פחד-מתח-כאב באמצעות הקניית טכניקות של נשימה והרפיה, וכן ללימוד תהליך הלידה, במטרה למזער את הפחד שמקורו בבלתי צפוי.
מסגרת הלימוד שהתווה היתה אבטיפוס המודל של קורס ההכנה ללידה.
בשנת 1951 הציג רופא צרפתי בשם פרננד למאז' גישת הכנה ללידה המבוססת על טכניקות אותן למד בהשתלמות שקיים קודם לכן ברוסיה, בשיטת הפסיכופרופילקסיס. שיטה זו, המורכבת משיעורי הכנה ללידה, הרפיות, טכניקות נשימה ותמיכה רגשית משמשת מצד בן הזוג ובמיוחד מצד אחות מיומנת, פותחה והופצה באמצעותו במערב, ונודעה לימים כ'שיטת למאז'.
השמועה פשטה מפה לאוזן בארצות הברית במהלך שנות החמישים, בעיקר בעקבות ספר שכתבה מרג'ורי כרמל, יולדת של למאז בשם 'תודה לך דר' למאז' השפיע על נשים רבות לשתף את בני הזוג שלהן בחויית הלידה. כרמל ואשה נוספת בשם אליזבט בינג חברו ב1958 והקימו את ארגון למאז הבינלאומי ב1960, הידוע כארגון הראשון שאיגד מדריכות להכנה ללידה, וקבע את הסטנדרטים הראשונים של קורסי ההכנה ללידה.
בשנת 1979 פרסם רופא צרפתי נוסף בשם פרדריק לבואייה את הספרLeboyer, Childbirth without violence , ממוקדת התינוק, והדוגלת בהכנה ללידה מתוך גישת הפחתת הסבל של התינוק בלידה וnנקודת מבטו. לבואייה הציע ללדת את התינוק בסביבה הדומה ככל האפשר לזו שהכיר ברחם: שקט, קולות מהוסים, ואורות עמומים, ולטבול את התינוק עם צאתו באגן מים חמימים. לאחר תחנת הטבילה, מציע לבואייה להניח את התינוק על בטנה של האם.
שילה קיצינגר, ילידת אנגליה (1929), היא מדריכה להכנה ללידה המקדמת בספרה Sheila Kitzinger, Pregnancy and Birth ובשיטתה את תפיסת הלידה כאירוע פסיכוסקסואלי ברצף הזוגיות. גם קיצינגר כאבות הנוספים של ההכנה ללידה דוגלת במתן מידע בשפע על אודות תהליך הלידה כהכנה ללידה.
לדבריה, הכאב וההנאה כרוכים זה בזה בלידה כמו באירועים פסיכוסקסואליים אחרים ויש לקבלם, כשעצם הקבלה מונעת סבל.
אמהות-סופרות נוספות להכנה ללידה: אינה מיי-גאסקין, מחברת 'מיילדות רוחנית' והאשה היחידה שעל שמה קרוי מנובר רפואי (גאסקין מנובר – העמדת אשה על שש בלידה במקרים של דיסטוציה – לחילוץ עוברי קל יותר) הרואה בלידה אירוע רוחני מעיקרו וקוראת לבניית סט מתאים של רקע נפשי ופיזי, וכן ג'אנט בלאסקס מחברת 'לידה פעילה', הדוגלת בגישה האקטיבית לניהול לידה על ידי היולדת.
