Ceci n'est pas une pipe – זו אינה מקטרת. כך מוצהר בציור המפורסם של האמן הסוריאליסטי רנה מגריט, המציג מקטרת. גם המאמר הבא אינו מדריך למטייל בברצלונה. מדריך מצוין כבר נכתב על ידי דמיאן סימוניס עבור סדרת הלונלי פלאנט, והוא תורגם לעברית ומתעדכן על בסיס שנתי. המדריך קטן ושליף, ידידותי מאד למשתמש ומתמרן באלגנטיות בין מאסטים מפוחלצים ובין נקודות הדופק האמיתי של העיר המקסימה הזו.
הנסיעה שלנו התאפשרה בזכות לקונה של ארבעה ימים ברצף סביב יום העצמאות, בהם רוני אינו מלמד. בחרנו בברצלונה, כי עוד לא היינו וכי עמוס, שריד לחבורת יום העצמאות שהפכה לא תפקודית לאחר שמחצית הילדים התגייסו, אמר שכדאי. בדרך אליו, לאסוף את הלונלי פלנט, בפקק הרך של אזור הבורסה בראשון בצהריים, נפתחו החדשות בידיעה על סגירת שדה התעופה בברצלונה. בהינו זה בזו, מחפשים רמז לתובנה מעובדת, מגובשת יותר, על פניו של הזולת שבוודאי הקדים אותנו, בעוד המידע הנא מחלחל פנימה באיטיות.
מכוח האינרציה, הבאסה, וההנחה שהתבררה בסוף כנכונה שהשדה ייפתח בקרוב, החלטנו להמשיך בכל זאת ולאסוף את המדריך מעמוס, בדרך מנחם בגין. ניסינו לתאר לעצמנו את תהליך קבלת ההחלטה על הסגירה. "מישהו שם התחיל לצרוח בישיבת הבוקר על מנכ"ל רשות שדות התעופה: 'אז אתה רוצה שאנחנו נהיה המטומטמים האחרונים שיסגרו את שדה התעופה שלהם ודווקא אצלנו יתרסק מטוס?, פניו מאדימים בכעס שניתן לדפדף בכל טלנובלה ספרדית'",הצעתי את גרסתי למהלך הישיבה שקיימה בוודאי צמרת התעופה הספרדית באותו הבוקר. רוני הסכים שייתכן.
על כל מקרה, טסנו הביתה והרמנו טלפון למלון בו הזמנו מקומות. ריבולי רמבלה ברצלונה. "בטלו מיד את ההזמנה כדי למזער נזקים", הורתה אחראית המשמרת. ביטלנו. "ומה עם דמי הביטול?", הקשינו, אין יותר כוח עליון מענן אפר של הר געש שהתפרץ. "דברו עם מיגל מחר", חתמה. את מיגל לא הצלחנו להשיג, וקרופייה המארבים גרף דמי ביטול בסך 160 אירו לכיס המלון. האופורטוניזם, התברר, חזק עוד יותר מכוח עליון.
שלוש שעות לאחר ההודעה על סגירת השדה בברצלונה התקיימה כנראה ישיבת צהריים דחופה נוספת אי שם במדריד. "אתה לא מבין שבגלל שמטוס אחד פעם ב-92' טס מעל אפר וולקני וכבו לו המנועים ונדלקו אי אפשר להפסיד פה שלוש מאות מליוןןן אירו ביום?", התרתח בוודאי פקיד אחר. "אתה הרי תועף ראשון בוועדת החקירה, על שקיבלת החלטה בגלל צירוף של אנקדוטה מטופשת ופחדנות?", הוסיף בזעם. האיש החזק של איגוד הטייסים הספרדים אישר את דבריו בניד ראש. השדה נפתח שוב.
רפרשנו בפעם העשירית את אתר הבית של ארקיע, שנראה מטופש מאד. דילים לאירופה המשיכו להימכר באספמיה, ובאנר מאולתר הודיע שיש להתעדכן באתר רשות שדות התעופה. אתר הרשות, שאמור לספק את הסחורה בדיוק במקרים כאלו, קרטע כמו ברווז תחת העומס. עמוד ההמראות התקשה לנחות, ושלושת אחיו שפתחנו במקביל 'המראות כללי', 'המראות מתוכננות', ו'מיון לפי חברה', הזיעו איש בחלונו. לבסוף התברר שההמראה נדחתה ל-8.00 בבוקר למחרת.
טאב נוסף עט על Booking. שום בעיה. הטכנולוגיה החלקה, שבוודאי מטפלת במאות אם לא אלפי גולשים בו זמנית, הציגה בתוך שניות את החיתוך המבוקש. ניסינו לחדש את ההזמנה ל Rivoli. "מצטערים", התנצלו הפיקסלים האדומים באדיבות, "ההזמנה האחרונה בוצעה מאירלנד לפני שעה וארבע עשרה דקות. אבל", היטו כתף וירטואלית מנחמת, "יש לנו מקומות במלונות נוספים". יודעים את העבודה הח'ברה של בוקינג.
"בואי נבדוק מה קורה עם המלון שעופר המליץ עליו וגם הדודה שלך", הציע רוני. המלון, Duques de Bergara מוריד מסתבר את המחירים בכ- 50% להזמנות ברגע האחרון. הזמנו מיד.
כשהמטוס סיים את הריצה לאורך המסלול המזרחי מערבי בנמל התעופה בן גוריון, קיפל גלגלים והוריד כנף שמאל כדי להתעגל מערבה אל מעל לים, נשמנו לרווחה. זהו, אנחנו באויר, והסיכוי שנוחזר, כמו הנוסעים שהמריאו בוקר קודם לכן לבן גוריון (איזה יאוש!) קטן.
'סיגר' הבואינג 757, הצר והארוך היה מלא בשמונה בבוקר. זמן הטיסה, ארבע שעות ושלושים דקות, הועבר בלי סרט או ארוחה לבד מכריך ג'בטה עם עוף, ושתיה קרה וחמה. איש מצוות הדיילים לא שמע על ארוחת הGluten free שהזמנתי מראש. נאנחתי, דיילת בדימוס נוסטלגית שכמותי, לזכר ארוחות הפאר שהגשנו בדלתא איירליינס, בוקר, צהריים וערב.
עולם הטיסה השתנה מאד בשנים האחרונות. המון חברות תעופה חדשות דוט קום צומחות תחת כל דיוטי פרי רענן. "פעם, היו לחברות התעופה אתרי אינטרנט", אמר רוני, "היום לאתרי אינטרנט יש חברות תעופה".
והג'ונגל התיירותי אכן שוקק.. שותפתנו לשילוש המושבים DEF היתה סטודנטית חביבה שאחיה מתגורר בברצלונה. את כרטיס המושב שלצדנו רכשה ב-165$ ארבעה ימים לפני מועד הטיסה באתר הדקה ה-90. גם אני, שרכשתי את הכרטיסים שלנו באתר Tyara במחיר הבסדר גמור של 379$ חודש לפני, עקבתי בעיניים כלות אחר המחיר ההולך וצונח. יומיים לפני הטיסה הוצע כרטיס ב-155$ באתר Guliver. עוד ראיתי באתר שלהם טיול מאורגן למרוקו שמחירו ירד ל-649$ ל-8 לילות כולל הכל. באתר הוצעה גם חופשת דיל בברצלונה, אך המלון היה מרוחק ממרכז העיר.
ממרומי ותק של שבועיים וחצי כשועלת טיסות מוזלות, הסתמנה התמונה הבאה. הכי שווה, עבור מי שמסוגלים לגמישות מחשבתית (טוב לא ברצלונה אז וינה, וכו') ותאריכית הוא לעקוב אחר שלושה-ארבעה אתרי טיסות טובים, ולהזמין ברגע האחרון טיסה לחוד ובית מלון לחוד, ובעניין מלון אין תחליף להמלצות מפה לאוזן. הנה, אפילו אתר בוקינג המהולל הציג חוות דעת של מאות מבקרים ששיקללו ציון כללי בינוני של 7.4 למרות איכותו וכדאיותו המוחצות של הדוקס דה ברגרה.
כלל ההוזלה ברגע האחרון תופס גם לגבי הזמנת המלון. 50% מן המחיר נחסכו מאיתנו בזכות הזמנה יום לפני הטיסה באתר Booking. האתר מקיף מספר עצום של מלונות ונוח מאד למשתמש. רובו בעברית וניתן לגזור ממנו הצלבות מדויקות של מיקום, טווח מחירים, ודרישות ממוקדות כמו השכרת אופניים, ווי-פיי ואפילו גיי-פרנדלי.
הגענו למלון בקלות רבה. האוטובוס של איירובוס המצויר בדוגמת שמיים ועננים מוביל משדה התעופה לכיכר קטלוניה, שהיא מרכז העניינים בברצלונה. מן כיכר רבין, שממנה מתפצלים הרחובות והרובעים, והעיר מתפלחת לאזורים. המלון שלנו, דוכס דה ברגרה, (מבטאים דוקס, בצירה) ממוקם הכי טוב שאפשר - ברחוב צדדי ושקט, היוצא מכיכר קטלוניה, מול מלון אחר בשם רגינה שאני זוכרת מBooking- אך אין לי מושג לגבי איכותו.
דוכס דה ברגרה הוא המלון הטוב ביותר שיכולנו לבקש. שקט, מתוחזק היטב, נקי מאד, ומעוצב נהדר. החדרים מרווחים, ספוני פרקט איכותי ומוצעי מיטות רחבות. הצבעים: שוקו, אגוז ולבן, מודרניים ונעימים מאד. החיבור האלחוטי מצוין, והסדינים צחורים ומעומלנים. פינת ישיבה מתוקה ושימושית מופרדת באמצעות קיר קטן מאזור השינה ומגדילה מאד את תחושת הרווחה. החדר שלנו, 515, היה מעולה. שמענו שהקומות 6 ו-7 עוד יותר טובות. באמת שהמלון נהדר. ותודה לענן האיסלנדי שהציל אותנו ממלון ריבולי ראמבלה.
למחרת כשעברנו בראמבלה ליד מלון הריבולי הבנו כמה שפר עלינו המזל. המלון ממוקם ממש על הראמבלה שהיא השדרה המרכזית וההומה מדי של ברצלונה. השדרה היא מן שילוב של שדרות חן עם רחוב אלנבי בת"א והיא מאוכלסת בערב רב של רוכלי ציפורים ופרחים, כייסים ופסלים אנושיים מקבצי נדבות. כמו שכבר ניתן לראות, החל מסתמן עבורי בברצלונה מן דגם ערים תאומות, אך שלא כמקובל בין ערים, כאן הדגם דומה יותר לפתרון בחינות הבגרות במתימטיקה מארץ נהדרת. כל כיכר או אפיזודת רחוב ברצלונאית נראתה לי כהכלאה בין שתי מקבילות ישראליות, בשינוי אחד. בעוד שהישראליות היו הוונאביז, הרי שהתוצאה הברצלונאית היתה כדרכה של אירופה הדבר האמיתי: משופר ובעל צבעים חדים יותר.
עד כה הפרתי את הבטחתי שלא אתן מדריך. באמת שאיני יכולה לכתוב אחד כזה. בטח לא אחרי נסיעה עם רוני, שאלרגי למונומנטים ולאטרקציות תיירותיות וצודק, מאה אחוז צודק. אם מתנתקים לרגע מן ההקשר הגיאוגרפי השמרני, הרי שאפשר לראות בכל אתרי התיירות כולם יחד מן ארץ אחת, תוריסטלנד, שפשוט מפוזרת על גבי העולם בצורת קולוניות. ניתן לזהות אותה בקלות מכל לווין. לאזרחיה קוראים תיירים, והם נראים בדיוק אותו הדבר בכל מקום. יש בה סניפים של אותה מסעדה מחורבנת שמגישה פסטה, צ'יפס וארטיק של נסטלה במחיר מופקע. תושבי הקבע שלה עוסקים ברוכלות, והיא עתירת כייסים.
דר' אמנון ז'קונט, שבסדנאותיו המצוינות אני לומדת כתיבה כבר 200 שנה, אומר כי ספרות מתח מאפשרת לקורא פורקן ולו זמני של בעייתו הגדולה ביותר: חוסר וודאות. חוסר הוודאות הכוסס, התמידי, המאכל, מלווה את האדם בכל אשר יפנה. הגברת עוררות הקורא לאורך כל הספר, וההתרה והקתרזיס שבסיום הקריאה, מייצרים תחושה זמנית לפחות של שחרור מן הספק הנורא, ובכך חוזקו של הז'אנר
מאחר ואיני יכולה להתמודד באמת עם הבעיות הקיומיות שמציבה המציאות בפני מוחי האנושי, בוחר מוחי היעיל באיום מסוג אחד בכל פעם, עימו הוא יכול להתמודד בהצלחה יחסית, ומסמלץ תהליכי ניצחון עליו. בכך משיג האלגוריתם הביולוגי האוטומטי שלי שני הישגים. ראשית, הוא עסוק בעשייה לכאורה למען הישרדותו ושגשוגו (זה כנראה כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות), ושנית, הוא רואה ברכה בעמלו. משהנצחון מושג שוב ושוב, אני יכולה לשוב בדמיוני לאי שם עטורת זרי דפנה.
רוני אומר שהודות לחינוך הקפדני שאני מעניקה לילדינו אין כמוהם היודעים להיזהר מפני הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאנושות: שיחי הרדוף! בטיולי טבע מחליף את בעת ההרדופים שלי פחד נחשים ועקרבים, ולפני ברצלונה סידרתי לעצמי בעת כייסים.
ובכן, מצוידת בחרדת כייסים מפותחת, השארתי את רוני במלון, ויצאתי לסיבוב שופינג מסכן נפשות. חציתי בעוז את כיכר קטלוניה, בעוד טיפות הזיעה ניגרות מבתי שחיי ולצדי מתניי הישר אל גב חגורת הכסף שלי מתוצרת טטונקה שרכשתי בחנות למטייל. הידקתי היטב את המעיל אל כתפיי, ופסעתי היישר אל בית הכלבו איל קורט אינגליז. זקנות מהורהרות מבט שליטפו יונים בכיכר ההומה, בוודאי העריצו בסתר ליבן את צעידתי ללא חת, אך נמנעו מלהביך אותי, ועשו את עצמן עוסקות בענייניהן הרגילים. עשרות ליסטים וכייסים שהקיפו אותי מכל עבר ויתרו על תכניותיהם מרוב נחישותי, ועטו על עצמם לוק רגיל של אנשים הממהרים לדרכם. כמעט והצלחתם, חרקתי שן. אך בי לא תשטו!
בית הכלבו איל קורט אינגלז מזכיר מאד את אחיו האמריקאים בלומינגדייל ומייסיס. יש שם הכל. מאקססוריז ועד בגדי ילדים, גברים, נשים, מזוודות, נעליים ועוד. קניתי שם את בקבוקון מייק-אפ ה-MAC החצי שנתי שלי ב-27 אירו, זול יותר מאשר בדיוטי פרי בישראל. משם חתכתי לfnac, לחפש ושוב לא למצוא את Lost in the stars הדיסק שאמאזון מסרבים לשלוח לי לישראל, ושלו הייתי קצת יותר נחושה, יכולתי לקנות לפני שלוש שנים כתקליט ב-25 ₪ גוד דמיט, לפני שסגרו את החנות יד-שניה בכיכר מסריק.
השופינג בברצלונה די אכזב. חיטטתי בברשקה ובלפטיז ליד האוניברסיטה (מן חנות עודפים של זארה ומנגו) ולא מצאתי כלום. למרות שהעיר מפוצצת בזארות, אף אחד מהמקומיים לא יודע איפה זה זארה. בקטלונית או בספרדית אין ז' למרבית הצער, ואת זארה, שהתבררה כהמצאה ישראלית, מבטאים במקור כ..שרה!.. שרה? אני קונה בגדים בבוטיק בשם שרה?? פנטסטי. ואולי חנות העודפים נקראת יד שרה? גרוני ניחר ויבש באחת. תשעה קבין של סקס-אפיל ירדו לטימיון. למרות הקושי, התאוששנו לבסוף בזוג מוקסינים לרוני, זול בכ20% ממחירו בישראל.
מצד שני, גם אנחנו אכזבנו את השופינג בברצלונה. כנראה שבמלאת 43, הולכים ופוחתים הטובין בעולם שעושים לי את זה. אמנם, אני עדיין מייחלת ליום בו אטוס את כל הדרך רק כדי להגיע אל תא מדידה בגודל מטר מרובע בסניף גדול של מארקס אנד ספנסר, אבל הלהט העמוק לעוט על גרבונים באפור גאוני, או לשלוף את הליפסטיק הנכון של פרסקריפטיב מהסטנד המזמין כבר לא מפעם בי באותה העוצמה. מה לעשות, ההתבגרות היא בראש ובראשונה פיזית, ומורכבת מאבדן איטי אך שיטתי של עוד ועוד מבנים אנטומיים, ששום ליפסטיק לא יוכל לפאר כבעבר. אם פעם נדרשה רק נגיעה כדי להפריח אביב בפני הנעורים שלי, הרי שכיום נדרשת תמיכה רב כיוונית במראה שפעם הייתי דוחה בשתי ידיים. ניתן להתנחם שבעוד עשור יהיה יותר גרוע, ולהתעודד ברוורס מכך שהביוטכנולוגיה הרפואית, תהיה טובה יותר..
עכשיו, לא רק שגרמתי להרהורי דכדוך אצל עשרה אחוזים לפחות מששת קוראיי, אלא שגם הסבתי להם בעצם השורות האחרונות נזק ממשי בדמות קמט מרירות בין הגבות או במישור הנאזו-לאביאלי, לאמונתי לפחות, לפיה מידע הוא מידבק, שכן אנחנו נדבקים מזולתנו לא רק בפתוגנים מחוללי מחלות שדמות חיידקים או פטריות להם אלא גם בתכונות דוגמת כיעור, זיקנה, טמטום ושאר תכונות שלפי תיאוריות הממים ונוירוני המראה, מסתובבות בעולם בדיוק כמו הגנים של הפתוגנים, ומחפשות להן אכסניות והזדמנויות לשכפול בגופיהם ובמחשבותיהם של בני האדם, המידבקים אותם.
מכל מקום, עם מותו של השופינג נולדה ההליכה. אינסוף רחובות חדשים, על בתי הקפה שלהם, יושביהם המקומיים, שכונות המגורים הרגילות, האמהות המוציאות ילדים מבית הספר, פעוטותיהן הנוספים בעגלה, שקיות קניות בידיהן (אין כמו הבננות הלא מובחלות של ספרד) ושאר נופים אורבניים, נפסעו תחת רגלינו, אחת מהן אפילו נקעה. לפני שנה פתחו הנייקי שלי פה גדול. האכלתי אותן מנה הגונה של דבק מגע. אבל השעון הביוטכנולוגי של יצירת הגומי הגאונית החל לתקתק. הנייקי הכסופות שלי, בנות חמש שנים לפחות, עשו את שלהן. עטתי על חנות הספורט של ג'יימס ריצ'רדסון בדיוטי פרי, וכמו ניצול שואה שלא אכל חודשיים, רכשתי את הדגם היקר ביותר נייקי MAXאפורות סגולות ב-178$. למוכר בחנות אין עבודה קשה במיוחד. שתי מילים בלבד משמשות אותו בעבודתו: 'טכנולוגיה' ו'תמיכה' וסביבן הוא טווה כוריאוגרפיות אינסופיות וחסרות פשר של צירופים מילוליים מופרכים.
ביקשתי למדוד את הדגם בסגול. "אווו זה דגם מצוין. המון תמיכה. הטכנולוגיה הכי חדישה", שיבח אותי על הבחירה. "באמת?", התבשמתי בחושיי המחודדים שנמשכו מיד אל הסטייט אוף דה ארט הטכנולוגי. "לגמרי. זו טכנולוגיה, באמת, הכי חדישה שיש". "ומה עם הדגם הזה? אפשר למדוד גם?", הקשיתי מעט. "בטח. גם זה דגם מצוין"
- "במה הוא שונה?"
- "אה, זו פשוט טכנולוגיה אחרת. התמיכה".
"המממ..", המהמתי מקמטת את מצחי. מה נעלה יותר? תמיכה טכנולוגית או טכנולוגיה של תמיכה? בעודי מהרהרת, ביקשה הגברת לידי למדוד שני זוגות אחרים. תמיכה וטכנולוגיה, מקדמי המכירות האולטימטיביים, נשלפו גם הפעם. החלטתי שמה שעולה יותר נעלה יותר. 178$ חרך כרטיס האשראי שלי בקופה.
ביג מיסטייק. דגם הMAX- החדש והזוהר של נייקי, אמנם מאד יפה ועתיר טכנולוגיה, ותמיכה כמובן, אבל גם קצת סובל מעודף פלטפורמה בעיקר באזור החרטום. המפגש בין הטכנולוגיה של נייקי ובין הטכנולוגיה של מהנדסי הרחובות הקטאלוניים, התברר כקטלנית עבור הקרסול שלי. זה, נמתח והתעקם עד דמעות במפגש ראשון וברוטאלי עם מדרגת הסיום הפתאומית שבצד האזור המשוקע בשפת המדרכה שנועד להקל על רוכבי אופניים ועגלות ילדים. בתל אביב עושים את זה פשוט. המדרכה פשוט שוקעת בהדרגה בקטע מסוים שמול מעבר החציה. בברצלונה השקע קורה פתאום, והמדרכה מסתיימת במדרגת תהום חדה. אני בטוחה שהרופאים בחדרי המיון הברצלונאים הם בעלי התמחות מיוחדת הקשורה בפגיעות מדרכה תוקפנית. איפה גאודי כשצריך אותו עם הקווים המעוגלים שלו? הודעתי לרגל שלי שעם כל הצער שבדבר יש להתארגן ומיד, משום שהצעדה חייבת להימשך. המשכנו.
לרוני יש חוש מיוחד לגילוי בתי קפה ומסעדות מקומיים, כאלו שרגל תייר לבן טרם דרכה בהם, ולא למדו את חוקי תוריסטלנד. בכאלו בתי קפה ומסעדות ישבנו. ברובע האישמפלה (כתיב קטלוני בלתי אפשרי, מתחיל ב-X, קרי פשוט אישה-ם-פלה) הפך בית הקפה LA CERVECERIA DE VIGUIN ברחוב Diputacion 233 Tel. 934876034 ללוקאל שלנו. מה רבה היתה גאוותנו כשבבוקר השלישי ניגש המלצה ושאל האם כרגיל אומלט בייקון (אומלט אואבוס קון חאמון) לרוני, תה (מצוין, הפשוט ביותר) לי, ובסוף קפה הפוך (קורטאדו) לרוני.
בצהריים הציץ רוני למסעדה שכונתית שנראתה לו מעניינת. מספר קשישים קוראי עיתון ניקרו בנחת בצלחותיהם, שני צעירים כחוליי צווארון ישבו אל מה שנראה כשולחן הקבוע שלהם ושתו בירה, שתי מזכירות עישנו חופשי, וצוות עובדים שברור שהם בני משפחה שלט ביד רמה בנעשה., ואיש מהם לא הבין מילה באנגלית או בצרפתית.. בסוף הסתדרנו מצוין. המנה שלי – בשר כבש עם תפוחי אדמה תורגמה ל'מההה מממהה קון פטאטאס' ושל רוני, נקניקיה מעולה עם צ'יפס תורגמה לאיך שעושים נקניקיה עם הידיים ולהנהון עם הראש כשהצביעו על צ'יפס בצלחת של סועד אחר. הארוחה העסקית כללה גם מנה ראשונה, הקטלונים חולים על תבשיל חסר טעם של שעועית ירוקה שנראית כמו חרוב לא בשל, עם קצת תפוחי אדמה בשבילי, מרק פטריות מעולה לרוני, שתיה, וסלט פירות נפלא ועתיר תותים לקינוח או קרם ברולה בהגשת מלצר, איש קטן ולבבי. . כל הארוחה עלתה 9.5 אירו. המסעדה נקראת Raul ונמצאת בכתובת Avda Diagonal 303 טלפון: 934585122 עד לרגע זה לא נמצאה בשום מדריך מטיילים בעברית.
בשבוע שעבר, באלנבי מונטיפיורי, בחזרה מהנהלת חשבונות, מצאנו את תאומו הלא זהה הישראלי. מזנון דנש. התנחמנו במרק ירקות נפלא ב-15 ש"ח, קוסקוס ופלפל ממולא (יחד 24 ש"ח) ומיץ תפוזים סחוט טרי ונקי (8 ש"ח), על שהוצאות נופש אינן מוכרות על ידי מס הכנסה לעצמאים.
אני ממשיכה להפר את הבטחתי שלא לכתוב מדריך. אבל באמת שלא צריך. בברצלונה, כמו בתל-אביב, תופסים נתיב שבסופו אטרקציה, מגיעים, ולא צורכים אותה. ביום הראשון לטיול, שהיה יום שני, הלכנו קצת על הראמבלה, ומשם לשוק הבוקריה המעולה. בכניסה יש דוכני פירמידות של כוסות מיץ סחוט טבעי באירו או שניים (ובסוף היום גם שתיים באירו), ובאסטות נפלאות של גבינות, פירות, ירקות, דגים שוקולדים (יקרים מאד בברצלונה) ואוכל מוכן מצוין לקחת או לאכול במקום. קנינו סוכריות כסופות וזהובות בברק מטאלי לא סביר לילדה, ודג אפוי, קניש, בננות גבינות ואננס טרי (רבע חתוך לפרוסות, מוכן לאכילה כולל מזלג ומנוילן ונמכר באירו) לנו. כשחוצים את השוק מוצאים מעבר לו גינה ציבורית נוחה לארוחת הישענות מהירה. זללנו. לקינוח שתיתי את מיץ האננס שלי, ורוני את התות-בננה שלו, והמשכנו לרובע הגותי – בארי גותיק.
הרובע הגותי נמצא מעברה השני של הראמבלה, ובפתחו ניצבת כנסיה (לס איגליסיה) סנט מריה דל פי שחורת הקתדרלה. הרובע הוא אוסף סמטאות צרות המציעות תערובת של כנסיות, מוזיאונים זעירים, בוטיקים ובתי קפה. משפע המוזיאונים המרשים שיש לעיר להציע, עניין אותי דווקא מוזיאון נעליים פיצפון שאת שעות הפתיחה שלו 11-14 פספסנו בחצי שעה. המוזיאון נמצא בחצר פנימית המשותפת לו ולבית ספר יסודי, והשלט המבשר על אותן שעות פתיחה הינו דף המוצמד בסלוטייפ אל הקיר. סמטה מקבילה ארוכה ודומותיה הובילו אותנו אל חוף הים, שם עלינו אל הרכבל המעלה אל המונטזואיק - הר היהודים. זה לא נשמע טוב, ובדיוק מהסיבה שחושבים. קבורי יהודים. מזל שזה בחו"ל. ישבנו בבית הקפה התיירותי שבראש ההר, הירוק בכל ימות השנה. כשהתחלנו לרדת מן ההר, בדרכנו חזרה למלון, תפס אותנו גשם חזק. נכנסנו לסניף סליו שליד האוניברסיטה, ורוני וערן הרוויחו את חולצת הטריקו היפה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. פשוטה, שחורה וחלקה, עם מפתח צווארון סיני, שרוול קצר. עשרה אירו.
בדרך חזרה למלון היינו כבר די גמורים. סחבנו עייפות מטיסת הבוקר ומטלטלות האתמול, וממש לא היה לנו כוח לשבת במסעדה או לצאת למועדון. חטפתי פוטטו במקדונלד, ורוני טורטיה עוף, עצירה קצרה בסופרמרקט הסמוך למלון כדי להצטייד במים, קרטוני מיץ תפוחים ואננס ובוטנים, וחזרנו למלון, למקלחת נהדרת ושינה נפלאה עוד יותר.
למחרת, ביום השני לביקורנו, החלטנו לטייל באישאמפלה. עמוס אמר כי זה בעיניו האזור שהכי יש בו משהו בברצלונה. האישאמפלה, בקאטאלונית ה'הרחבה', הוא רובע המרושת רחובות שתי וערב ושנבנה במאה ה-19 כשאוכלוסיית העיר החלה לגדול באופן משמעותי. הבניינים, בסגנון סובייטי משהו (ושוב תודה לעמוס, הפעם על ההגדרה הקולעת), בנויים בגושים צפופים (בלוקים) בני כחמש קומות וקטומים בקצותיהם. כל קצה בלוק פינתי של רחוב, מסתיים בחיתוך אלכסוני המציג מרפסות אל פני הצומת. שלטים עם שמות הרחובות נמצאים רק בקצה הבלוק. ביחד עם תוספת ההליכה שמחייב הסיום האלכסוני מתארכת הצעידה ברחובות העיר בכעשרה אחוזים מן המטראז' המקורי.
הבלוקים דחוסים, אך מה שמציל אותם מקסרקטיניות סובייטית הוא המרפסות. אדריכלי קטלוניה ידעו כנראה כבר לפני מאה וחמישים שנה כי כל בית צריך מרפסת, ולא קיפחו ולו בנין אחד. משמעת המרפסות הקטלונית מרשימה. יערני המרפסות מגדלים בוגונביליות וצפצפות באדניות טרה-קוטה גדולות, והטהרנים משאירים אותה ריקה כמרפסת עישון. איש אינו מעז להניח במרפסת ג'אנק. לכל היותר, זוג אופניים שמיש וטרי.
האישאמפלה הוא הרובע בו מרוכזות רוב היצירות בסגנון המודרניסטה שברצלונה משופעת בהן. גאודי הוא חצי אלוהים, ואת הנתח השני מחזיקה כנסיית הסגראדה פאמיליה (המשפחה הקדושה) המגלומנית שתכנן גאודי כך שתאכלס 13,000 מאמינים, ושבנייתה נמשכת כבר מאה שנה. נראה היה לנו שמדובר בגימיק. אירופה הרי מתחזקת ובונה את עצמה לדעת. במשך מאה השנים האחרונות נבנו בה אלפי בניינים מפוארים ועתירי פרזולים ועיטורים מורכבים, אך כנראה שכנסיה בלתי גמורה היא אטרקציה שחבל להרוג.
ראינו מבחוץ את הכנסיה שמזכירה מגדל נטיפי בוץ גבוה במיוחד, התרשמנו גם מן התורים הארוכים, והמשכנו לכיוון פארק המדע בעל השם היפני משהו – קוסמוקאישה. מאחר ומוזיאונים למדע כבר יצאו לנו מן הגבות , עצרנו לארוחת צהריים אצל ראול, והמשכנו אל הסונה-אלטה – האזור הגבוה. רוני נשא את עיניו אל ההרים החובקים את ברצלונה ממערב. באותו הערב גיליתי עובדה שלא ידעתי על בעלי. לא משנה מה עושים, כל יום חייב להסתיים בטיפוס על הר. או לפחות גבעה רצינית. וכך מתאר דמיאן סימונס בלונלי פלאנט את הטיבידאבו, שבסופו של יום נמצאנו על כמעט פסגתה: "גבעת טיבידאבו 512 מ' היא הנקודה הגבוהה ביותר בברצלונה ומקום מצוין לשאוף בו אויר וליהנות מן הנוף. ביום בהיר ניתן לראות עד מונטסראט. על הגבעה יש פארק שעשועים וכנסייה ראוותנית והיא שוכנת בלב פארק קולסרולה אחת הריאות הירוקות היחידות של העיר. הגבעה קיבלה את שמה מפסוק שאמר השטן כשלקח את ישו למקום גבוה וניסה לפתות אותו לבגוד באל: הק אומניה טבי דאבו סי קאדנס אדורבריס מה (כל זאת אתן לך אם תיפול על ברכיך ותסגוד לי. הבשורה על פי מתי)
התחלנו לטפס במעלה הגבעה. חלפנו על פני בית ספר, שנראה כמו הכלאה של טרה סנטה מיפו עם בית הספר הפתוח, גם כן ביפו. אחריו גמענו רחוב שהכליא את שדרות ירושלים עם רחוב עזה, עד שנגמרה העיר והתחילו מרגלות השטח הפתוח. טיפסנו כמאה מטרים, והפתענו זוג מתבודד. לאחר שהתבררנו כתיירים תמימים מעל כל חשד, שלא הולכים לגלות לבעלה או לאשתו, נענינו בלבביות קטאלונית כששאלנו איך להגיע למגדל התקשורת, טורה דל קולסרולה בגובה 228 מ' שנבנה כדי להעביר את שידורי האולימפיאדה ב-1992. הגבר כיוון אותנו אל הפניקולאר, מעלית זוחלת המובילה אל ראש האתר. טיפסנו וצעדנו בשבילי עיזים, התחברנו אל נתיב רחב יותר של רוכבי אופניים ואצנים אתגריים, והגענו אל פניקולאר מושבת, הפועל בסופי שבוע בלבד.
משם ירדנו אל שכונות העשירים, שהכליאו בין בית זית ובין סביון יפואית, ומה רבה היתה אכזבתי כשהחמצנו את שעת הפתיחה הבודדת של בית החולים שהפך למוזיאון. חזרנו למלון והלכנו לישון. אני מתחילה לשעמם את עצמי אז ברשותכם אעבור ארבע שעות לאחר מכן.
השכמנו בחצות, בני ארבעים פלוס שכמונו, גוררים את עצמותינו הלא מאמינות משנת ישרים מתוקה. הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה ללכת למועדון כמו שצריך בברצלונה, והגיעה העת לשלם בדמים. אין לתאר את חבלי הגסיסה ברוורס הזו. אזרנו את כל נימי האתוס הזוגי, המשפחתי והלאומי, התקלחנו והתלבשנו. שתי גוויות מחווירות במחלצות קלאברים התנודדו אל הלובי. תורן הלילה, חנאנה סופני במיוחד, לא יכול היה לסייע בהתמצאות בחיי הלילה. הזמנו מונית, והחלטנו להמר על מועדון אוטו זוסט, עליו הומלץ בכל חור ועכבר. בשעה אחת ומשהו הגענו אל המועדון. הסלקטור אישר. טיפסנו שלוש קומות. שקט חשוד קידם את פנינו. לא ייתכן שכל חברינו הכינו לנו מסיבת הפתעה בקלאב בברצלונה? לא. המועדון היה שומם. צעיר צרפתי שבדיוק יצא מן המקום באותה הבעת תמהון אמר שכנראה שאין מה לחפש באוטו זוסט שלא בסופי שבוע, והציע שנצטרף אליו למועדון ביקיני. חלקנו מונית והמשכנו עם הצרפתי. 19 אירו לגולגולת, שני משקאות וסצינה שמזכירה את האומן 17 בימי בראשית קידמו וגו'. רקדנית כלוב חביבה, דיג'יי שפוי ונטול צופרים, והמון חיילים וחיילות באפטר, דוברי שפת הטלנובלה, רקדו ברחבה. רוני מחק בירה, אני פעמיים מיץ אננס. התלוש השני של רוני עדיין בידינו.
את יום החזרה הקדשנו שוב לאישמפלה מועדפנו. לאחר ארוחת הבוקר השגרתית, חצינו את שמונה הקילומטרים אל פארק גואל. אמנם, קשה להרוס פינת חמד שהיא גם גן פורח, ובכל זאת, מדובר בפנינת הטוריסטלנד של ברצלונה. כל הרוכלים, השירותים הסתומים בולעי המטבעות, הפאנטה במקום מיץ תפוזים, הנגנים האינדיאנים, ואיזו שטות אלקטרונית במחיר מופקע, דבר לא נפקד מתוריסטלנד הברצלונאית. חזרנו למלון, אספנו את המזוודות משמירת החפצים, ועלינו שוב אל האירובוס התכלכל. עננים, דרכונים, בורדינג, לא אי אפשר ליד החלון, הטיסה מלאה. מסטיק בין המגזין לנוסע לבין שרוולון הניילון שלו.
שעה מן ההמראה ניגשה אלינו דיילת צעירה. "מי זו רותי קרני הורוביץ?", ירתה בי שאלה חודרת.
"אני..."
"את הזמנת Gluten free?"
"כן"
פניה נפלו בזמן ששלפה מעגלת המתכת את מושא קנאתו של חצי המטוס. כנראה שגם הדיילים בנו על המנה, קוץ במדבר ג'בטות, וקיוו שחל בלבול ושיוכלו לעוט עליה.
בזמן שכולם לעסו את לבנת החבלה שלהם, טיפלתי אני בסלט טונה, אמבט עגבניות שרי, ממתק תמרים, לחמניה ללא חיטה, ואפילו בדוגמית מים נטולי גלוטן.
מסקנות:
כדאי לטוס לברצלונה, במיוחד באביב, ולהתמלן בדוקס דה ברגרה
לא כדאי לקנות נעליים יקרות ולנסות אותן במשך יום טיול שלם בחו"ל
כדאי להזמין מנה מיוחדת לפני טיסה
לא כדאי לקנות כרטיס חודש לפני, אם רוצים לטוס בזול, אלא יומיים לפני
כדאי להזמין מלון לחוד יממה לפני הנסיעה
לא כדאי להינעל על יעד מסוים
כדאי לקבל המלצות למלונות בכל אחד מן היעדים האפשריים
כדאי לדעת שלא משנה לאן אטייל עם רוני, בסופו של יום נגיע לראש איזה הר
|
