נשימה היא החברה הטובה ביותר שלנו. היא תמיד מלווה אותנו, ומתאימה את עצמה לצרכים שלנו. איטית בשינה, מתגברת כשרודפים אחרי אוטובוס או בזמן של יחסי מין, ונרגעת אחרי. לכן, אין צורך לדאוג לה בזמן לידה או בצירים. היא תדע להתאים את עצמה.
סיבה עיקרית ללימוד נשימות לקראת הלידה היא מניעת כאב בסגמנט התחתון של הרחם בעקבות איסכמיה (אי אספקת חמצן במידה מספקת). החלק התחתון של הרחם ובתוכו הצוואר שאמור להפתח בשלב הראשון של הלידה, מכיל קולטנים רבים לאדרנלין. במקרה שהאשה מתוחה, ונשימותיה אינן עמוקות מספיק (סרעפתיות), השריר לא יקבל את מנת החמצן המספקת וישלח אותות התראה בדמות כאב מקצות העצבים אל המוח. השיטה למניעת איסכמיה לסגמנט התחתון של הרחם היא נשימה סרעפתית. נשימה עמוקה 'אל הבטן'.
מאחר שאין לנו ריאות בבטן, המונח 'נשימה אל הבטן' דורש הסבר והתעכבות. העניין הוא כזה. כששואפים 'אל הבטן', יורדת הסרעפת, שהיא מן דיאפרגמה דמויית טרמפולינה המתוחה בקצה הצלעות התחתונות אל חלל הבטן, ומאפשרת מקום רחב יותר לנפח המתחלף של האויר בריאות, ומכאן קליטת כמות גדולה יותר של חמצן. קל ללמוד את הטכניקה של נשימה סרעפתית. כל שיש לעשות הוא להניח את כפות הידיים ברום הבטן, ולנסות להרחיק אותן בעזרת ניפוח הבטן זו מזו עם השאיפה. כמו בלון שמדבקה שהונחה על פניו מתקלפת ממנו בעת הניפוח.
הסיבה השניה ללימוד נשימות היא מתן המסגרת המנטלית של המבנה הריתמי שהיא מאפשרת, בתור כלי שאפשר להיעזר בו כמו מצוף כשהים של הצירים סוער במיוחד.
הסיבה נוספת שבגללה מלמדים נשימות היא כדי להימנע מהיפר ונטילציה, שזו נשימת יתר שגורמת לאוורור יתר, ואז יש לה השפעות על מאזן הגזים בדם של האם ושל התינוק.
הכלל הכי חשוב שעוזר להימנע מהמצב של היפר ונטילציה, וגם כדי לקבל את הכלי הכי טוב מבחינה מנטלית כשמשתמשים בנשימה מודעת הוא להיות עם הנשיפה החוצה, והנשימה פנימה כבר תדאג לעצמה. אי אפשר לעצור את הנשימה פנימה, אבל הנשיפה משנה את השאיפה.
כשציר קורה הוא לא משהו שפתאום מתחיל בצורה דרסטית. הציר זה דבר שנבנה כמו גל.
יש גלריה שלמה של נשימות, ולא צריך לזכור יותר משני דגמים לבד מהנשימה הסרעפתית, כי ממילא אם לחוצים לזכור יותר, זה מתסכל לשכוח.
נשימת גל
דמיינו שאתם נושמים דרך קשית. נשימה עמוקה, אטית והומוגנית, שלא "חוטפת" את האויר בבת אחת. הנשימה הזו בנויה כמו גל. שאיפה איטית שעולה עד למקום שאי אפשר לשאוף יותר, ונשיפה שגולשת ברכות כלפי מטה. מספיק כשש נשימות כאלו בדקה.
נשימת יונתן
טובה לכל סוגי הצירים ובמיוחד כשצריך להתגבר על דחף לחיצה. נושמים את השיר יונתן, בנשימות "כלב" ב"פו, פו פויים" קצרים. מדמיינים להבה של נר שרוצים להשתעשע בה בלי לכבות אותה, כדי לכוון לעוצמה הרצויה. יו-נ-תן ה-ק-טן, רץ ב-בו-קר אל ה-גן
הוא טי-פס, על ה-עץ, אפ-רו-חים חי-פש...
שימו לב, שעבודת הסרעפת כאן דומה למפוח. מיד לאחר כל נשיפה (פו..) יש לשאוף. כך שהנשימה היא פו, שאיפה, פו, שאיפה, פו, שאיפה. כאילו שרתם יונתן ונבהלתם אחר כל הברה.
והנה עבר עוד ציר, שלא יחזור לעולם, ועוד מעט תחזיקו את התינוק שלכם בזרועותיכם...
