התהפכו לי החיים

 מאת: דפנה ארד-יפה*

למרבה הצער, בחברה המערבית המודרנית, איש איננו מכין נשים צעירות למהפכה הכי גדולה בחיים שלהן. לא יהיה זה מוגזם לומר, כי עם לידת ילדך הראשון החיים שלך יוצאים ממסלולם, בדומה לכוכב לכת שסוטה לפתע מנתיבו. זה אולי הדבר הבסיסי ביותר שאליו אין שום הכנה.
יש איזו אשליה אצל האם לעתיד, שהילד ישתלב באורח החיים הקודם. לאשליה זו תורמת לא מעט גם הציפיה החברתית. תוך 12 שבועות את מצופה להחלים פיזית ונפשית, ללמוד לטפל בתינוק בן יומו, להתרגל לא לישון בלילות, וגם לחזור ולתפקד כמו קודם בעולם העבודה…
לוקח זמן רב עד שהחיים חוזרים לאיזון, וחשוב שכל אשה תתן לעצמה לגיטימציה לקחת את הזמן על מנת לעכל את השינוי ולהסתגל אליו.
את מוצאת את עצמך לפתע מסתובבת בפיג'מה ימים שלמים, אוכלת בעמידה מעל השיש במטבח, ומחכה שבעלך יחזור מהעבודה כדי להכנס לשירותים. איך זה שיצור קטן כל כך מעסיק אותך 24 שעות ביממה?
בכל פעם שאת מניחה את העולל במיטתו, הוא בוכה. אם גם את מאלה שהשקפת עולמן הושפעה מ"עקרון הרצף" ושמעת על הנחות היסוד בפסיכופתולוגיה לפי פרויד, את בודאי אינך מוכנה לתת לתינוקך להרגיש בודד או מפוחד אפילו לשניה. את רוצה לתת לו את הטוב ביותר. אז את מחזיקה אותו על הידיים, מחזיקה, ומיניקה, מחזיקה, ומיניקה… ברצף שנראה אינסופי.
ההנקה… זה כל כך טבעי ובריא, כך מספרות לנו יועצות ההנקה. אלא שהשמועה הזאת עוד לא הגיעה אל קהל התינוקות. לוקח להם, וגם לנו, זמן ארוך מאוד כדי "להכנס למסלול", ובזמן הזה את מוצפת בעצות סותרות ומבלבלות.
עצות…איזה אמא חדשה לא מכירה אותן?
"למה היא בלי גרביים?"
"למה את יוצאת איתה בקור הזה?"
"למה היא על הידיים כל הזמן? ילד צריך להיות במיטה או בסלקל!"
"למה היא רוצה לינוק כל רבע שעה? אולי אין לך מספיק חלב?"
יש משהו באמא טריה שמעורר באנשים דחף בלתי נשלט להעיר ולהעביר ביקורת. לא משנה מה תחליטי לעשות, תמיד יהיה שם מישהו שיגיד לך שעשית טעות.
מרוב "מומחים" ועצות, נוצר קושי לשמוע את הקול הפנימי שלך בכל הרעש הזה.
דווקא בכל הנוגע לקשר הקרוב והאינטימי ביותר בחייך, יש חשיבות עליונה להקשבה ל"מדריך הפנימי". רק את יודעת מה את מסוגלת לתת מעצמך, ואת זו שמכירה את תינוקך טוב מכולם. גם אם תטעי, ילדך כבר יודיע לך על כך בקול תרועה רמה, והוא סלחן מאוד הילד שלך.
יש סיכוי טוב שתמצאי את עצמך מצטדקת בפני אשה זרה לחלוטין בסופרמרקט אשר מטיפה לך על כך שאת נושאת את תינוקך במנשא למשל. נשים רבות מרגישות לאחר הלידה, שאנשים קרובים וגם זרים מוחלטים פולשים להן לטריטוריה באופן שלא הכירו קודם, ויש צורך לכונן מחדש את הגבולות בינך לבין העולם.
והבדידות. עבור מי שמורגלת ביום עבודה אינטנסיבי הכולל אינספור אינטראקציות עם אנשים, יש קושי במעבר אל הדממה של הבית שמופרעת מדי פעם רק ע"י הציוץ המתוק של הגוזל.
ויש בדידות גם ברמה הרגשית. אמהות חדשות רבות מרגישות "לבד בפרויקט הזה". האם לתחושת האבהות לוקח יותר זמן להבשיל? האם שלבי ההריון והלידה שנחסכו מהגברים הופכים אותם לפחות מוכנים? בפועל מה שקורה הוא שהאבא הטרי ממשיך ללבוש בבוקר חולצה מגוהצת, ולצאת לעבודה. החיים שלו נשארים פחות או יותר אותו הדבר. לוקח לו זמן להסתגל. לאמא אין את הפריבילגיה הזאת. היא "נזרקת לחזית" ומתמודדת כמיטב יכולתה בהתאם לכוחות ולידע שהיא צוברת מיום ליום. נוצר שינוי במערכת היחסים הזוגית. דברים שהיו מוסכמים בעבר על שני הצדדים נפתחים מחדש.
וכל הטלטלה הזו מלווה באושר המציף ביותר שיצא לך אי פעם להרגיש. והאהבה… איזו אהבה…זה כמו להיות מאוהבת לגמרי, רק שהפעם זה לא עובר.
כל סערת הרגשות הזו נופלת לך על הראש בהפתעה גמורה. תוסיפי לתבשיל חולשה ועייפות, הורמונים משתוללים, ומה קיבלת? "בייבי בלוז". את מותשת, סחוטה, רגישה מדי, נוטה לבכי, ושואלת את עצמך אם אי פעם תחזרי להיות אותה בחורה נפלאה ונמרצת שהיית. לצערך את לא יכולה להכנס למיטה ולכסות את הראש בשמיכה כמו פעם. את ממשיכה לתפקד, כי יש יצור קטן בעולם שתלוי בך לגמרי.
החדשות הטובות הן שעם הזמן זה נהיה קל יותר. תינוקך נעשה מוכר יותר וצפוי מראש, ואת הופכת מנוסה ורגועה יותר. אבל אין סיבה לעבור את החששות והקשיים לבד.
בתקופה זו אין תחליף לתמיכה של נשים אחרות. להבנה המיידית, לאמפטיה, ולהקלה שבגילוי שכולן עברו פחות או יותר את מה שאת מרגישה עכשיו.
חשוב שלא תשפטי את עצמך בחומרה בתקופה זו. את עוברת את המהפך הגדול ביותר בחייך, ואת עושה כמיטב יכולתך.

למאמרים נוספים במדור הבוקר שאחרי

*דפנה ארד יפה היא בעלת תוארM.A. בפסיכולוגיה קלינית – שיקומית, ואמא לילדה