www.leida.co.il   
 

היום שלאחר השחרור מבית היולדות

 מאת: רותי קרני הורוביץ

זה השלב הבלתי נמנע בכל סיפור הרפתקה. רגע לאחר שהגיבור עובר את מה שחשב כהר הגבוה ביותר וניצח את הדרקון הנורא ביותר, ניחתת מכה חדשה. מבעד לדלת הבאה, שהייתה אמורה להיפתח לתוך גן הוורדים שהובטח, מגיחה מפלצת איומה. הגיבור המום ומותש לחלוטין, אין לו מושג מאין יגייס כוחות להתמודדות הבלתי צפויה, וספק עמוק מחלחל בלבו - האם טעה בדרכו? שכן איש לא אמר לו דבר על התסבוכת הזאת. באגדות נמשך הספק שלוש שנית בדיוק, ואז משנס הגיבור את מותניו, או שחברו הטוב ממערכה אחת נחלץ לעזרתו, בהבטיחו סוף ורוד.
בתסריט המציאותי של השיבה הביתה עלול ספק מביך זה להשתרע על פני חודשים ארוכים.
איש לא סיפר לך דבר על ה"מפלצת". את מגיעה לביתך, מותשת אך קורנת מאושר, שהרי עברת את הגרוע מכל. אך במקום לנוח על זרי הדפנה, להתאושש מהלידה ולחזור כמנצחת לחייך הרגילים, ממתינה לך מפלצת ההתשה. אין לה שיניים גדולות כל-כך, שהרי אפשר להסתדר עם התעוררויות כל שעתיים בלילה; ואין לה אוזניים מפחידות כל-כך, שהרי אפשר להתגבר על שעתיים נטו של בכי קורע לב ביום, כשאת סחוטה מהלילה; ואין לה עיניים גדולות כל-כך, שהרי אפשר להתגבר גם על הדימום ועל שאר הספיחים שלאחר מאמץ הלידה. אך כל הפרטים, שאפשר להסתדר אִתם כיחידים, מצטרפים למשהו שונה לגמרי, שאינך יכולה להצביע עליו בדיוק ולהוציאו לאור, כדי שיהיה אל מי לצרוח "הצילו". וכאן את חייבת לפקוח שוב את עינייך העייפות, כדי למצוא זוג מותניים לשנס. המותניים הנפוצים ביותר הם הזמן. אין זה אומר, שאינך מוזמנת ללמוד מהם משאבי הסביבה שלך ולנהלם מחדש; לארגן לעצמך תבשילים מהחותנת; להכיר לבן הזוג את מכונת הכביסה ואת המדיח ולגייס סביבך עזרה שוטפת.
הבה נחזור לסביבה הטבעית, הפראית והאוטופית. שם לבטח יכולת לסמוך על חיי הכפר שלך, שיארגנו לך חופשת לידה אמיתית, לא שלושה ימי בית יולדות והביתה לעבודה. שם, ביער האוטופי, היית יושבת עם חברותייך הנשים, שלרבות מהן יש ילדים וניסיון. ובעודך ממיינת גריסי אורז, היה תינוקך גדל בשלווה בחיקך. ללא התלבטויות, אם להרים אותו בזרועותייך בכל פעם שהוא בוכה ולפנק אותו, ללא ההתלבטות אם להשכיב אותו לישון במיטתך, וללא ההתלבטויות הקשורות בהנקה.
האימָהוּת, כפי שהיא נתפשת היום בג'ונגל העירוני האכזר, אינה מביאה בחשבון פינות אפלות בנפשה של האם. ולמי אין כאלו? נקודות אופל אלו מתפרצות מדי פעם באפיקים, המוצגים באחוזים מסוימים כמקרים של דיכאון שלאחר לידה. אף אישה אינה ששה לנדב את עצמה אל מתחת קורת גגו הקודר של המושג המגונה דיכאון, ולכן היא מוכנה לשלם מחיר כבד, ובלבד שלא ידבק בה הרבב הזה, הקשה לקרצוף בעיני העצמי המסווג כנכשל.
זו התאכזרות נוראית ועוול איום. מוכנים להכיר באישה כנזקקת לתמיכה, רק אם היא תודה שנכשלה. הלידה מביאה שינוי אדיר, וכל שינוי הוא משבר. התמיכה מגיעה ליולדת בזכות ולא בחסד, והיחס ליולדת וליילוד החדש מדגים היטב את פניה האמיתיים של החברה, שאליה נולד האדם החדש. בימינו מביעים הפנים האלו בדידות, ניכור והתכחשות לצרכים.
ומי אינו נשבר ברוחו, לאחר שגופו עבר טראומה, שנתו נגזלה ממנו במשך חודשים, ויללות קורעות לב תקפו את אוזניו, פרטיותו נשללה ממנו, וזמנו הופקע? עשיית הצרכים והרחצה מותנות ומוגבלות גם הן במיני הגבלות שונות ומשונות, ואף סוהר אינו מצוי בשטח כדי להסביר לו, שנשארו לו כך וכך ימים לריצוי העונש. התקופה שלאחר הלידה היא תקופת משבר מוחלטת, ואיש לא אמר לך שהיא כזאת.
המשבר חמור שבעתיים אם את מרגישה מסיבה כלשהי שאין לך אימא. במקרה זה את עלולה לחוש בודדה לחלוטין, משום שאת פוחדת שאין לך מקור תמיכה אמיתי של אימהות כדי להישען עליו מבפנים, ושכל מה שתתני לילדך יבוא על חשבונך, ולא מתוך בנק האימהות התורשתי שאמור היה להימסר מאם לבתה מאז ומתמיד.
באימהות כזו בפרט, את מוצאת את עצמך מסתחררת בין פסגות לתהומות. מוסרת עד כלות את מה שאין לך, ותובעת את דמייך חזרה בריבית מוגדלת. חשוב שתשנסי את מותנייך בשארית כוחך כדי לשריין לעצמך סביבה בטוחה יחסית להסתחררויות הללו. כמו שבית יולדות הוא סביבה בטוחה יחסית ללידה; כמו שמי שמתנסה בטריפ ראשון חייב שישגיח עליו מישהו מנוסה; כמו שרשת ביטחון פרושה תחת חבל הלוליינות בקרקס - כך שרייני לעצמך תמיכה, כפי שהיא מתוארת בפרק של הוראות למטפלים ביולדת.