איך היה בסלובניה

 מאת: רותי קרני הורוביץ

כשאלוהים שיחק בסימס הגדול שלו, והגיע התור של סלובניה, לשעבר יוגוסלביה, לשעבר מי יודע, הוא הניח בוודאי את כוס הבירה לימינו בחיוך גדול, הזמין את ההשראה לשבת לו על הברכיים והנחית על הטאבולה ראסה של לוח משחק העולם את אחד המוצלחים שלו. תבל ירוקה למשעי, מרושתת בנדיבות נהרות שטוחים שעינם כטורקיז, ואדמה המצמיחה עוד ועוד עצים ומדשאות מלוא העין. את כל זה צייד במערכת השקייה יעילה של המטרה פעמיים ביום בקיץ ובחורף מושלג במיוחד, ובפרפרים מרהיבים הנוהגים בתיירים כאילו היו קופים מאולפים שהם הפרפרים מבקרים בגן החיות שלהם. בקטע של העיצוב הוא קצת הגזים. מי יאמין שהפרפר הנפוץ באחו צבעיו אדום וכחול עזים? מי יאמין שכמחוות פרידה מהחווה החקלאית בה גרנו יבוא פרפר עצום וישב על אצבעו של כל מי שחפץ כדי להצטלם כתוכי מאולף בבזאר תורכי? תציצו מימין.

אך בכך לא תם המשחק. במחוות קוסם זריזת אצבעות משך וקימט והעתיק את קרום האדמה חידודים חידודים של גבעות והרים מוריקים, הראיתם מעודכם מדשאה בשמונים מעלות? ופה ושם שיקע עמקים שטוחים ונוחים. ואת הכל קישט בכבישי סלאלום מטורפים, שגם כשהם בעמק הם מתפתלים כשיכורים, כנראה מכוח האינרציה של הסוללים הסלובניים. ואותם סוללים בריאי גוף, הלוא הם פזורים ברחבי הממלכה עד עצם היום הזה, מתקנים כבישים, משפצים את בתי הבונבוניירה המטויחים למשעי שלהם ועטורי הגרניום וגגות הרעפים האדומים מחימר או אפורים מצפחה, ומודים לאל הטוב על כל שעל אם להתרשם ממספר בתי הכנסיות ואיקונות התפילה המפוזרות בכל מקום ביד רחבה.

האמנם ריחם אלוהים תמיד על סלובניה? קשה לשפוט. מחד, חמקה היפהפיה הירוקה הזו בין המלחמות והקרבות שניטשו על אדמת אירופה כל השנים, מאידך את עמק הסוצ`ה הציף במכת דם נוראית כשבקרב שנמשך כיומיים קיפחו מיליון חיילים את חייהם כששעטו צבא אל תוך צבא, גולשים זה אל תוך האחר במשוריינים של מלה"ע הראשונה ממרומי ההרים ואל תוך העמק.

על נסיעה לסלובניה החלטנו, חבורת יום העצמאות, בקלות יתירה. שלוש שנים מלאו לנסיעתנו הקודמת להולנד, ורוח המרחבים נשבה בנחירינו. הילדים שחלקם כבר הפכו לנערים ולנערות, צמאו אל היחד שלהם, וסלובניה נראתה כיעד לא רע. היתרונות האקלימיים והגיאוגרפיים של אירופה, יחד עם היתרונות הכלכליים והבתוליות של מזרח אירופה.

שלוש מאיתנו נתכנסו מבעוד מועד, ורשפו אל תוך הלפ-טופ הטיפה כבד מדי של האחד מאיתנו. בהינתן מספרנו העצום, שמונה עשר איש, מצאנו את
החווה של הגברת מרתה והאדון פטר בפאתי העיירה ההררית צרקנו אשר במערב סלובניה, כמסתמנת יותר ויותר.
טלפון 386 3 491 64 80. תודה לאל הטוב על שאנחנו כה רבים ולא היו לנו הרבה ברירות כך שהימרנו והזמנו והגיענו למקום הזה. איזה שיחוק. הו הו.

בית החווה המנוהל ביד החזקה ובזרוע הנטויה של גברת מרתה מציע 13 חדרים ו-28 מיטות, ו-100 חוקים בלתי כתובים אותם יש לדעת כמובן מראש. מי שאינו יודע את חוקי העזר והתקנות המפורטות ועובר על אחד מהם או יותר חלילה, דמו בראשו. חזקה עליו שימצא את מרתה עשירת המימיקות, תכונה סלובנית אופיינית אגב בעיקר בכל הקשור לביטויי חוסר שביעות רצון, נוזפת בו עד שאזניו יאדימו מבושה. אולי זה נשמע מוזר אך מרתה, דוברת הגרמנית הרהוטה, היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לנו, וגם השאר היה מצוין.

מרתה, מסתבר, אינה מרשה לעשות רעש לאחר 22:30 בערב, אינה מרשה לפסל בפרוסות גבינה צהובה מבלי לאכול אותן לאחר מכן, ואינה מחליפה מגבות אלא אם כן זורקים אותן על רצפת חדר האמבטיה, והיהלום שבכתר – מרתה מאד אבל מאד כועסת כשלא מתקלחים בפרהסיה בטרם הטבילה בבריכה החמודה, והכלב נושך ללא רחם כשבמהלך המשחק החביב עליו `יאללה באמאשלך זרוק לי ת`מקל`, מנסים לקחת לו את המקל מבין המלתעות. החוקים הללו ועוד רבים וטובים הם מצוינים והגיוניים אלא שאולי רצוי להודיע עליהם מראש לאורחים. ניחא, אתם כבר יודעים את חלק הארי תרתי משמע.

ארוחת הבוקר של מרתה היא אחד הדברים המטורללים ביותר בתבל. למרות ואולי דווקא בשל הקפדנות, מגישה מרתה את הביצים הרכות רק כשהן חמות כלחמניות. ואצל מרתה, בהתאם לחוק 91 לוכסן 7, אסור אבל ממש אסור לבזבז אוכל כך שהביצים מגיעות חמש חמש פחות או יותר במחזורים של `אופס נגמרו, לא נורא, נכין חדש`, כך שעד שמרגע שראית ביצה חמימה בקצה זוית העין אך זו נחטפה, ועד לרגע שבו יצאת מחדר האוכל ספון העץ הבוהק והנקי למשעי, לא באה ביצה אל פיך, משום שחסרונה נצפה חמש דקות לאחר שחשקת בה, שליקתה ארכה עוד כשלוש דקות, והנה אתה כבר בקפה. ביצים חמות זה עד כדי כך חשוב? נו, שוין.

שיטת ההגשה של מרתה בנוסח המפעל המייצר JUST IN TIME, מפיקה מגש נרוסטה צח כראי ועליו שלוש עשרה פרוסות נקניק טריות בכל פעם, שבע פרוסות גבינה צהובה, והוא מונח על מצע קרחונים שטוח. לצדם מעטרים את שולחן העץ פתיתי היבושת הבוקריים - קורנפלקס ומיזלי. מאד אירופי. לצדם, קנקני יוגורט מתוצרת בית, מרקחות משובחות כנ"ל ומבחר ממרחים חלקם מתוצרת החווה וקנקני וודה, מלקו וקאווה הלוא הם מים חלב ותה, כולם על סף רתיחה ושתכולתם מוחלפת אובססיבית קומפולסיבית בכל עשר דקות.

קערת פירות רעננה מתוצרת החווה מלווה את ארוחת הבוקר והיא הנצר היחיד למשפחת הצומח הטרי בארוחה זו. אך אל תשגו. איש לא יתקע לידכם שהרגל ישראלי זה של בליסת ירקות טריים מבטיח את בריאות הבשר ואת היותו של הנזון מאריך הימים. להיפך. מבט אחד ברגלי הכדורגלנית הבנויות לתלפיות של הסלובנית המצויה מחייב עיון מחודש ודחוף בתיאוריה זו.

ועוד הערה על ארוחות בוקר בכלל עבורנו הישראלים. במלונות, צימרים, טיולים וכו`. ובלי כל קשר לחבורתנו המהוגנת והמנומסת ללא חת. נדמה לי שעבורנו, היהודים, ארוחת הבוקר מורכבת משלוש מנות. הראשונה, תכליתה מילוי הבטן לקראת יום נדודים קשה בכמות המזון שתספיק לסועד עד כדי מניעת מיתה בחרפת רעב עד ארוחת הערב, הסוגרת את מחצית הפנסיון השניה. המנה הראשונה אם כן, מורכבת כמנת קרב לכל דבר וההנחיה בונת התיאבון לקראתה מורכבת מגיבוב הנחיות תזונתיות יתומות מאב כגון: כדאי לאכול הכי הרבה חלבונים בבוקר, כי אז יש הרבה אנזימי קיבה, כדאי שיהיו בה הרבה פחמימות כדי שנחזיק כל היום, כדאי שיהיו ירקות כאמור למען הבריאות, וכדאי לטעום גם מההוא שראיתי אצל ההיא על הצלחת, מה יש? שילמנו!

המנה השניה שונה מן המנה הראשונה תכלית השינוי שכן עתה, משמולאו החובות התזונתיות לכאורה דלעיל, מתפנה הרוח לעסוק בשאלה, `רגע, בעצם מה בא לי באמת`? בדרך כלל תיערם אז על הצלחת אחת הבחירות המוצלחות מהמנה הראשונה, ולצדה תל קטן ומתבייש של מיני תרגימא ואוצרות מתיקה שתכליתם לפצות את הסועד על המנה הראשונה, שהיתה בגדר חובה מייגעת ותו-לא. מיני המתיקה מסתתרים כרגיל תחת שמות קוד כמו `מאפה` `ריבה`, `יוגורט עם פרי` ואחיותיו.

המנה השלישית תורכב מספל משקה חם (למה לא? בחוץ קפה טוב עולה יורו שלם!), כשלצדו שרוע דבר מה מתוק, ובינותם איזה ביסון נשכח לזכר טעמו של מעדן ניכר ולו לשם ההשוואה האינטלקטואלית בין טעמו של זה לבין אחיו הישראלי המחוספס. בטרם יעזוב חברנו את בית הכנסיה של ארוחת הבוקר, בו הצלוב מתנוסס כבדרך אגב במרומיה של אחת מפינות החדר, יקפל ידו ומאחורי אגרופו הקמוץ ספק נחבא הפרי ה`בריא` לדרך, שמיועד כמובן לילדיו שברגע זה נזכר בנוכחותם בעולמנו. הפרי אם כן מיועד לילדים רעבים כדי שיאכל על ידם בצוק העיתים, כלומר בעת עצירה בבית-קפה בו יעלה על דעתם לבקש ולסעוד פת ספגטי. אך מדוע שאוסיף וארחיב בשכאלו? הרי לא אנחנו ובוודאי שלא הקורא מבינים במה מדובר. והלוא כולנו אצילים פולניים ונסיכות הבסבורגיות שעוצרים בכל בית קפה ושולקים את מנות המיצתפוחים והבירה שלנו, ואוכלים רק שלוש ארוחות מסודרות בלי לעשות עניין.

פתחתי בעדינות בשער ארוחת הבוקר, משום שאני נרגשת ופוחדת להחמיץ פרטים בגולת הכותרת של האירוח אצל מרתה. ארוחות הערב. יותר נכון אצל נייטס, בנה הצעיר והמוכשר להתעלף שהתמחה בלהיות שף ב`תדמור` שלהם הסלובני אלוהים יודע מה שמו עד שהפך למה שהפך. אוך. אוח. אוי. כמה כמה טעים. ושלא תחשבו שעשינו לו חיים קלים. חלק מאיתנו שומרי כשרות, חלקנו צמחוני, אגף נוסף של ילדים ניזון מפסטה-שניצל-קטשופ בלבד והחלק שאני, טוב עדיף שלא לפרט את הבעתה של מרתה שכזכור מצטיינת בעושר הבעות פנים, כשניסיתי להסביר לה בגרמאנגלית הקולחת שלי את עיקרי העדפותיי הקולינריות, ללא דגן-פרה-דבורה.

בשבע ושלושים פונקט נאספנו אל שולחן הספק פיקניק ספק ברוייגל המאורך שניצב בירכתי, שלא לומר באחורי המסעדה של מרתה, שכן חבורתנו הקולנית והעליזה יפה היה לה להסתתר באזורים המוצנעים יותר ולהסב יחדיו, מה עוד שהשולחנות האחרים היו קטנים מלהכיל את כולנו כתף בצד אגודל בעין כפי שחביב עלינו שבת אחים גם יחד בגלות הכפולה, מישראל וממתחם בני האדם.

ובשבע שלושים ושתיים הוגשה אל השולחן המנה ראשונה. מרק. ועוד איזה מרק. מהאגדות. עשיר, נפלא, מתעלה, מרנין את הנפש, וכולו עשוי ממיטב תוצרת החווה, האורגנית מן הסתם. מצעד הבוקר המרטיט של עובדת המטבח אל גינת הירק המרהיבה כלל טנא עצום שיצא לדרכו ריק כאבדון עצמו וחזר מלא כמלכות שמיים כשהוא עמוס בקשואים משגעים, חסה יפהפיה, עגבניות דוגמניות צמרת ועשבי תבלין זקופי עלעלים. וכל אלו היו הופכים בסופו של יום למרק המופלא. עם סיום המרק, ותאמינו לי שהוא הסתיים עד הקווארק האחרון והבלתי נראה שלו, שכן הצלחת הוספגה בלחם שלוש פעמים גם לאחר שדפנויה היו יבשות ונוצצות למשעי, הוגש סלט מאותה חסה שאמא אדמה סלובניה הטתה לנו ברוב חסדה, טוב, בערך, אמא אדמה סלובניה בטח לא התכוונה אלינו, צלבים וצלובים נספרו לא אחת.

והסלט. כיצד לתאר את אותם עלים ירוקים מעורסלים בטיפות טל שלא מן העולם הזה של הרוטב הבלתי שמנוני והבלתי שחזיר ביותר שאכלתי מעודי? לא יודעת. בבוקר היום השני היינו טיפשים מספיק כדי לבטל את ארוחת הערב בשם איזו תוכנית טיול ממושכת הדואגת להספיק את זה ואת ההוא שמה ועוד יותר שמה, אך מאותו רגע שבוצעה הטעות הבנו עד כמה קשורה נפשנו בסיר המרתה וככלבלבים חפויי זנב השתוקקנו לחזור אל שולחנה המיטיב מאז ובכל ערב, ולמען האמת גם עכשיו בכתבי שורות אלו רכונה על מרקחת פובידל קלושה.

ולאחר שנסתיים הסלט וגם רוטב אגלי הטל הבלתי יאמן שלו לוקק בתאווה, הוגשה מנה עיקרית נפלאה, מי זוכר מה, מדי יום דבר אחר, אם סטייק הודו, ואם מעדן פרגית ברוטב נהדר ואם דג שמך טרי בצד תפוחי אדמה נימוחים עשויים בצעיפי שעועית ירוקה. ולאחר האושר הנכסף הזה לבדו הוגשה מנה אחרונה, גורמה פנטסטי. ההייתה זו גלידת קינמון או עוגת חלב ואגסים על צלחת בזוקת אבקת סוכר, ובערב קריר אחד עת טבל ההר הירוק מנגד בקצפת ענן, הגישה לנו מרתה עוגת משמשים מן העץ שמול הבריכה. ואז הגיע תורם של קפוצ`ינו משובח או תה שלא ידע כלור מהו כשעוד היה מים. האושר היה צרוף בתוכנו כשהלכנו לישון, בעוד הילדים נמסים כרגיל לתוך משחק קלפים שקט, עיסוקי ערב מרגיעים כציור, שמיעת מוסיקה איש איש באמפישלושו בחברותא ואל הוויה השמיימית של מי שיודעים שמצאו את מקומם, מאז ומתמיד.

אם יש משהו שממלא אותנו ההורים חדווה ומחלץ מאיתנו אנחה של נחת, הרי זה להביט בחבורת הילדים ההרמונית הזו, שגילאי חבריה נעים בין ארבע וחצי לשבע עשרה ומשהו, וכל עשרת חבריה מוצאים בה את מקומם כאילו היו קבוצת הנוער שתמיד רצינו בעצמנו להיות, זו מלוסט איילנד שניצלה מספינה טרופה הישר לאי בודד.

אני יודעת, זו סקירה קצת מוזרה על סלובניה. ככה זה. לא זוכרת מבצרים ושמות אתרים שסומנו בווי. אני שוכחת עוד בטרם שמעתי, אך לדברים חשובים אני דווקא שמה לב.

כמו למשל ענייני השירותים של הסלובניים. אומה זו הצליחה לפתח את בתי השימוש שלה לדרגת אמנות. נקיים מהם לא ראיתי בחלד, וידידותיים גם. למה אני מכוונת? לכך שמושב האסלה הוא בצורת בייגלה צר וקמור, כזה שלעולם לא יצבוט את ישבנך או יחליק ברשעות סרקסטית לצד כחיוך עקום. כל בתי השימוש אליהם נכנסתי, לבד מאחד, היו נקיים מאד. כולם צוידו במיכלי סבון מלאים, ועל-פי רוב לא בסבון נוזלי פשוט כי אם בקצף או בספריי-סבון משובב נפש ועוטף גב-כף-יד בצוהולה.

איש אחד חכם אמר פעם שכשניר הטואלט קשה במדינה, המטבע רך, ולהיפך - כשהניר רך – המטבע קשה. גם ניר הטואלט הסלובני מצטיין מאין כמוהו. רך אך לא מתפורר, ובמקומות רבים, כמו גם אצל מרתה שלנו, הוא מעוטר בניחוח משובח על אמת. זה שלנו הדיף ניחוח כמו הצד היפה של קטורת נאג-צ`מפה, בלי הניג`וס והצרימה המעושנים. ואם להרחיב בעניין המטבע הקשה, אזי המטבע הסלובני, המתקרא טולר (זו כנראה בדיחה, איזה אמריקאי כבד לשון כנראה הגיע לפני אלף שנה לסלובניה והודיע לטיר רזיטנטץ שלכסף קוראים טולר.. מכל מקום אינפלציה טוהרת שחקה מאד את הטולר וכדי להבין כמה אתה משלם בשקלים עליך לחלק את הסכום בחמישים. חמש מאות טולר? עשרה שקלים! די מעיק. ובכל מקום מקבלים יורו, אבל עושים פרצוף, כאמור בכוונה רבה, ומחזירים עודף בטולר. מהר מאד אתה מוצא את עצמך עם מזוודה עמוסת שטרות שהאינפלציה איבדה עליהם את הכלח. עדיף לשלם באשראי כשהעודף הצפוי כבד.

אני מוצאת את עצמי מתעכבת עוד לרגע על ענייני שירותים. יש מבצר בליובליאנה (ותיכף נתעכב על הליו הזה גם) שנחשב מאד ורם ונישא והאמת היינו. מקסים, ובימי שני וחמישי נערכות שם חתונות, לכל המעוניין באירוע עם קולטורה על כסאות עור מאד יפים. והכי בעיני מקסים שם זה השירותים. צריכים לרדת ולרדת ולרדת אליהם במדרגות ברזל מסוגננות, ואז מגיעים. שירותים שמריחים כמו ספא פנטסטי עד דלתות מזכוכית חלבית אטומה ועם מראות מכל צד שאפשר לראות אם החגורה מאחור במקום. ותאורה לתיקון הפס השחור. באמת נחמד. ואז לעלות למעלה לשתות את המיצתפוחים שכל סלובניה מוצפת בו בבקבוק כחול קטן ומקסים.

ולגבי הליו של הליובליאנה. הישראלים שאנחנו, נתינים נרצעים של האקדמיה ללשון העברית, מקבלים מבלי דעת על עצמנו את החלטותיה היהירות באשר לשמות ערים בעולם. יהירות מטופשת זו הכתיבה לנו משחר כי לבירת סין קוראים פקין, ולבירת סלובניה – לובליאנה. ואני שואלת, למה? אקדמיה נפוחה שכמוך. למה להפוך אותנו הישראלים למטופשים ופרובינציאליים בעיני שאר העולם בשבתנו ובקומנו כתיירים? למה לא להסביר לנו מתחילה שמומביי וליובליאנה הם שמות הבירה התקניים? למה להעמיד אותנו באור מגוחך? כנראה שזו שוב גישת ה`להגן על הילד` ולחסוך מאיתנו את הקושי שבביטוי ההגאים הנכונים. בכל מקרה החלטה אומללה, וכדי לבטא את שמה של בירת סלובניה נכונה יש לעטות על מיתרי הקול יללנות של הגרועה שבדודות הפולניות ולבטא כך ל-יו-בלי-יאנה.

ועכשיו לחלק הרציני. איפה היינו ומה לא עשינו. הטיסה הסדירה לליובלי וכו` מבאסת. אני בכל אופן לא אוהבת לקום בשלוש ארבעים וחמש בבוקר, לצאת בשבע מת"א ולנחות בעשר בליובליאנה. אמנם, על הניר אתה מספיק יותר אולם בפועל אתה מבזבז יום על היותך תייר זומבי, סטאטוס שאני לא מוצאת אותו רב תועלת. יצאנו מת"א בחמישי. נחתנו לתוך יום חם אך יבש, שהתהפך בהמשך היום לקריר ויבש, גשום, ושוב בהיר. צנחנו לתוך סקופיה לוקיה שבדומה לשאר ערי סלובניה מורכבת מ(אם יורשה לי לצטט מהאייסיקיו של אחד הילדים שצוטטתי במקרה) גלידריות, פיצריות וכבישים. יש גם מוזיאון הזוי ועתיר צלמיות. מלא מסרקות ברזל. חולי נפש החבר`ה האלו מימי קדם. סקופיה לוקה מצטיינת גם בחנויות לבגדי תינוקות, אולם ברם הנשים ההרות מועטות בה ביותר.

היום השני היה מוצלח במיוחד. תרנו את העיר הנחמדת אידריה ואת מיכרה הכספית המפורסם שלה פודיז`מה. שווה במיוחד. הפרזנטציה האורקולית מוקרנת באמצעות תצוגה מתוזמנת היטב מארבעה מקרנים שונים ומספקת חוויה מרתקת לילדים ולמבוגרים. לאחריה, נכנסים לחדר הלבשה, ומצטיידים במעיל ובקסדה שיתגלו בעוד דקות ספורות כהכרחיים עם הכניסה לעולם החשוך והקריר של בטן האדמה. מכרה זה שנסגר אך לפני 4 שנים בשנת 2002 עקב האיסור על שימוש בכספית (רגע, ומה עם סתימות האמלגם? גם עליהן הלך?), מציע סיור מודרך מרתק במבוך המנהרות העצום. הסלובנים מתים על בובות הדגמה בגודל טבעי ומציגים בכל `תחנה` את הווי הכורים באמצעות בובה שעסוקה ב: כרייה, אכילת ארוחת הצהריים, הסעת קרונית, בניה, פיצוץ נקבים חדשים לכריית מנהרות חדשות וכו` המנהרה המודרכת מושקעת והסיור מסתיים בהתנסות אישית – הרמת צנצנת קטנה של כספית, שמשקלה פי 13 ממים. כבד. אפרופו האסוציאציה מים וכבדים, כן, גם אורניום נכרה שם, אך בכמויות קטנות. המדריך שלנו אגב נראה מאד בריא.

היום השלישי הוקדש לאגם בוהיני המקסים. את הדרך לשם עשינו בחלקה הגדול ברכבת מיוחדת שלקחה אותנו מטולמין על מכוניותינו בעודנו יושבים בהן בין הרים ובתוכם מהלך שעה ומחצה משם עד כמעט בוהיני. חוויה מתוקה מקסימה ומרתקת לילדים שנהנו במיוחד מהחושך המוחלט ופוקח העיניים במנהרות הארוכות (עד שני ק"מ). הרחצה במים הצלולים והקרים עד כדי שוק פרופילקטי היא חוויה מזככת. בינות ללהקות הדגים החביבות וחלוקי האבן כמצע דריכה מפוקפק ידענו עדנה שלא הייתה כמוה. למרות שהחניה קריעה. הבנים הגדולים יצאו למסע אופני הרים חצי אתגרי, ואנו, נשים וטף, ובסופו של דבר כולם, ירדנו אל המים. האדם הסביר מוצא בסביבות בוהיני מגוון עצום של הצעות ספורט אתגרי יותר ופחות לכל רמה. מטרקינג דרך סייקלינג ועד ספורטי מים שסלובניה מצטיינת בזכות שפה נהרותיה.

טיילנו בשמורת הטריגלאב שמשתרעת על חלק עצום מצפון המדינה. לפתע עט עלי צוות טלוויזיה סלובני. כנראה מן כלבוטק שהחליט לרדת בתחקיר רצחני על רשות שמורות הטבע במקום. מיד הועברתי מבחן קצר הכולל את השאלות הבאות: האם אני יודעת מה אסור לעשות בשמורה זו? האם אני יודעת שמדובר בחלק מפארק הטריגלאב והאם ראיתי נוכחות גבוהה של פקחים. סורי חבר`ה. חוששת שהסתבכתם קשות..

הימים הבאים מתערבבים לי. זוכרת כבישי סלאלום שהיו הסיוט של חברתנו היקרה א. ובנה הסובלים מנסיעות מפותלות עד כדי כך שנאלצו לחלוק במושב הקדמי של האוטו במשך כל הטיול. ביקרנו במערת שקוצי`אנסקה ג`אמה (ג`אמה – מערה, היינו מערת שקוצ`יאן) המדהימה שנהר הזורם בתוכה הופך אותה לאחד מאתרי התיירות הייחודיים בעולם. הנוף בתוך המערה מגוון ומציג הן את הסטלגטיטים (נטיפים) והן את הסטלגמיטים (זקיפים) הצומחים זה לקראת זה בדהירה בקצב של 2 מילימטרים בחמישים שנה או פחות, במקום לצפות בעוד ועוד דוגמאות מהם במערת הפוסטוינה הארוכה והמייגעת להחריד. בשקוצ`יאן חללי ענק מרהיבים והוד קדומים המעניקים חוויה שווה עד מאד. זהירות, קצת חלקלק ותלול אין מילים. קחו בחשבון כשאתם עם קטנטנים.

שני גראדים (גראד – מבצר) `עשינו`. את מבצר פרדיאמסקי המרשים, והחקוק בהר – חציו מערה טבעית וחציו בניה מעשה ימי אדם. מרשים מאד, כולל מרתף עינויים עם בובת הדגמה. בקשו את הברושור בעברית. ארכני ומייגע ובכל זאת, נעים לרפרף. השקל היחיד בקופת הפרספקס הכיפתית זה אנחנו. פריסות שלום וד"ש במקרה שתראו.

הוי השני על מבצר סומן בתוככי ליובליאנה, סיפרתי כבר, זה עם הלרדת לרדת ולרדת לשירותים המרהיבים. ביום השביעי כפי הנראה עשינו ראפטינג בטולמין. אחלה דבר, למרות שנשארתי עם הקטנה על החוף. מדריכים מסוקסים ומיומנים מנהיגים את הראפט ליענו הרפתקאות, שעה וחצי של אקשן מקסים. תובנות: חליפות צלילה באמת מבודדות אחרי החלחול הראשון, אם נופלים מראפט צריך להיות תמיד עם הרגליים קדימה כדי לקדם סלעים טועים, ואם מישהו עף למים, צריך להשקיע אותו ואז החליפה הודפת אותו כלפי מעלה וקל יותר למשוך. עוד מסקנה, זה יקר. כשלושים יורו לאדם. בסוף סי.די ודרינק און דה האוס. חברת מאיה שוחרת התשלום מראש ואי ההחזרה במקרה של ביטול שאינו פוגע בהזמנותיה הוא386 קידומת סלובניה 05 קידומת סוצ`ה ובתוכה 3800530.
האתר
מסקנה נוספת לחלוטין הגיעה באחריות משפחת הגרמנים שהצטרפה לפול שלנו. בעוד חבורתנו עטה אל מאחורי העצים בכוונה לתפוס כיסוי ישבן הולם בעת לבישת חליפות הצלילה, לא הטרידה עצמה החבורה הגרמנית בזוטות שכאלו. בטבעיות גמורה התפשטו כל בני החבורה עד כי הטקסטיל היחיד הנראה בשטח היה חוט הטמפון הירקרק שהשתלשל מבין רגליה החטובות של אם המשפחה. אכן יום אתגרי המשלב לימודים והנאה.

עייפים התנודדנו בוואן העמוס בחזרה לטולמין, בו השארנו את רכבינו מוקדם יותר באותו בוקר. אגב, אם אתם מתעתדים לשכור רכב בסלובניה, קחו בחשבון שלא רק הנהיגה בסלאלום תמידי אלא שגם השילוט בסלובניה בעייתי. הן מבחינת היכולת להפנים מה קראתם זה עתה, האם שקוצ`ישיאן או שמא סקוסאן, כך נראה הגיהנום של החוטאים באקדמיה הפולנית ללשון אגב, והן מבחינת היכולת להבין לאן הם מובילים. מכביש מהיר אתה יכול לרדת בפניה המבוקשת רק אם תבחין בשלט הצהוב הקטן שנמצא כמובן לאחריה, בכביש אגרה אם לא נכנסת לנתיב הנכון אכלת תשלום מקסימלי. דיר בלק כשאתם רואים ABC. לא משם!

רוב כבישי סלובניה מתפתלים כאמור בין הרים ובתוכם, והשלטים שבצדם מונים לאחור את מספר הקילומטרים שנשארו באותו הכביש. את מי זה מעניין? הסלובנים יודעים. שלטים נוספים המזהירים מפני אבנים מדרדרות, צבאים חוצים ופרות, פזורים ביד נדיבה לאורך הכביש, עד שאתה באמת תוהה מה עליך לעשות כדי להמנע מאבן מדרדרת או צבי חוצה? בעודך מגרד את הפדחת בתהיה תתקל בשלט שהוא ללא ספק שיא השיאים של שילוט הדרכים הסלובני: שלט סימן השאלה. כן! אולם למה לכל הרוחות התכוון מהנדס התעבורה שהגה את השלט הזה? כנראה שגם הוא עדיין לא יודע ולכן שיתף את הנהגים בחיבוטי נפשו. אני יודעת מה אתם חושבים, שלט סימן השאלה הסלובני מקביל בוודאי שלט האזהרה הישראלי של סימן קריאה! אז זהו שלא. סימן קריאה זה סימן קריאה ויש גם שלט כזה גם פה ואף שם. תעלומה.

ביום כלשהו ביקרנו בליפיצה. חוות הסוסים המאולפים ששמה יצא ברחבי הספרות המתיירת, היא קנוניה ללא ספק של בעלי המקום ומדריכי הטיולים. שיממון שכזה לא ראתה נפשי זה זמן רב. אורוות נאות, אוקיי, ולאחריהן מופע מזוויע של סוסים מאולפים המציגים את הדהירה האיטית בעולם, תרגילי הליכה באלכסון שכנראה הרשימו מאד את הצארינה קטרינה או איזו פוסטמינה אחרת שבאה לחזות בפלא בין ריקוד ואלס למשנהו כדי להתעלף על מניפתה. וכל זה במחיר השערורייתי של כעשרים יורו לגולגולת. פויה פוי ונו נו נו.

מאחר שלמרתה אזלו המקומות בלילה האחרון מלארח את כולנו, נאלצנו למצוא לנו סידור לינה ללילה האחרון. מאחר שלילה אחרון זה לילה אחרון, וטיסת הלילה המחורבנת שלנו היתה אמורה לצאת בחצות, הלכנו על קו חסכוני. מעונות דיז`אנסי דום בשכונת בזיגראד שבליובליאנה, משמשים כל השנה את הסטודנטים המקומיים. האוניברסיטה פה, אגב, בחינם, וכשליש מהתושבים בעיר הם סטודנטים, סורט אוף עיר שהיא פנימיה אוניברסיטאית. נחמד. זא זו בלבד, אלא צא ולמד שעם צאת הסטודנטים לפגרה, בחודשים יולי-אוגוסט, הופכת אכסניית הסטודנטים פתוחה לקהל הרחב ומציעה חדרים חביבים, שלושה בחדר, במחיר של 13 יורו ללילה לאדם. כולל מצעים ומגבת נקיים ומנוילנים עם סבון אישי. מקלחות ושירותים משותפים אבל ממש בסדר גמור. שניים וחצי יורו נוספים לאדם קונים ארוחת בוקר גם כן סבבה, חוץ מעניין המשקאות שהם באמת לא הצד החזק של הקפיטריה. זוועה. ובטוב טעם הם מלווים בספלי אסירים מנירוסטה. הארוחה מנתה מבחר של נקניקים, גבינות מותכות וגבינה לבנה ישראלית לגמרי מייצור מקומי, לחם, נקטרינות נהדרות, שני מיני קורנפלקס, יוגורטים וממרחי חמאה, פטה, ריבות ושוקולד. הקפה והתה היו דלוחים כאמור להבהיל. מזל, ישר היה תירוץ לפתוח את הבוקר בבית קפה בלי נקיפות. הטלפון של דיז`אנסקי דום למתקשרים מחוץ לליובליאנה 01-5342867, ובתוכה יש לוותר על הקידומת אפס אחת. עמדת אינטרנט מהיר חופשי בלובי, ומכונות למכירת משקאות וחטיפים במחיר מטורף של שניים וחצי שקלים לבקבוק נסטי המתקרא בסלובניה אייסטי.

אינטרנט אגב אינו הצד החזק של סלובניה, מסתבר, כך שבימי מרתה העליזים מצאנו את עצמנו מחוברים בחיבור איטי, שנקטע לעיתים עם סופות הברקים שהיכו כמעט כל לילה אבל בנחמדות יחסית לפחות עבור מי שקורת גג ורוח לראשם. בכלל, יום הקיץ הסלובני מכיל מיקרו-אקלים בן ארבע עונות: בבוקר סתיו בצהריים קיץ, בערב חורף ובלילה שוב סתיו.

אפרופו שתיה. הקוקה קולה המקומי, קוקטה, לא היה נראה לי כך שלא יכולה להמליץ או לשלול. הגברים שנשאלו הצביעו על כלל האצבע הבא: הבירות הירוקות טובות יותר. בכלל, קניות אוכל ושתיה ליומיום עושים בסלובניה ברשת המרקטור שסניפיה משובצים על כל שעל. הרשת המתחרה, טוש, חולשת פחות. המחירים נמוכים בכעשרים אחוז מאשר בישראל.

הגראנד פינאלה של הטיול היה עיכוב בטיסת הלילה המבאסת ממילא. מחצות נדחתה הטיסה לשתיים לפנות בוקר. נשמע זוועה נכון? מעולם לא נהניתי כל-כך מעיכוב. ולא ידעתי עד כמה שדה קטנטן ודיוטיפרי מצ`וקמקים יכולים להיות המה שבסך הכל צריך בנאדם בשביל לחיות. חבורת הילדים פשטה על כסאות העץ ועל הרצפה, אנחנו הנשים חמקנו לרחרח את הלאב איז אול החדש והמיטיב של גרלאן והזמן עבר בנעימים תוך כרסום פופקורן שמציף כל מרקטור הזכור לטובה. שדות החיטה הקצורים מבליטים בימים אלו של קיץ את חלקות התירס הירוקות וגבוהות הקנים. שלוש שעות של טיסה גולשת וקברניט שמדבר ברור ונוחת יפה חתמו את הטיול הנהדר הזה. איש איש נבלענו לתוך תור המוניות הרוחש. געגועינו למרתה ולאיץ` אד`ר לוחצים עדיין על העין השטופה השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה.