כשהדמעות זולגות - לתווך לילדים מציאות של טרור

 מאת: דרורית אמיתי-דרור*

דרורית אמיתי דרור נשאלה בפורום לידה כיצד לספר לילד, שבן כתתו נפצע בפיגוע הטרור בהילטון-טאבה. המאמר שלהלן, הוא תשובתה המלאה כפי שניתנה בפורום

ראשית כל- לא להסתיר. לספר לו (אני מניחה שכבר אחרתי קצת והוא דווח בבית הספר הבוקר).
טוב שהילד לא ראה את הצילומים בטלוויזיה. את המדיה הריאליסטית והאכזרית עלינו לצנזר בשום שכל וברגישות עבור הילד שלנו- בהתאם לגילו ולמאפייניו ובהתאם למידת הקירבה שלו לארוע- במיוחד בארץ כמו שלנו. (לשם הדיוק: בעצם הטלוויזיה איננה אכזרית. היא משקפת את האכזריות - אבל מטבעה היא מחפשת את הנקודות היותר דרמטיות ומקרינה אותן).

איך לספר? לספר לו את האמת יחד עם אופטימיות מוגדשת שמעבירה את המסר שיש גורמים (צה"ל, המדינה, המשטרה, אמא ואבא...) ששומרים עלינו / עליו.
לדווח לו שהחבר שלו פצוע, לדווח על טיב הפציעה ומה אמור להיות בעתיד (החלמה, מתי...) שמטפלים בו בבית החולים / בבית /הרופאים / אמא ואבא... והוא יחלים, לתת לו (לבן שלך) אפשרות להביע פחדים, קשיים, מצוקות- וגם "אדישות". לעתים ילדים פונים לענייניהם ונדמה לנו שהם פשוט עוטים עור של פיל- ולא היא. הם מגייסים מנגנוני הגנה מופלאים וטובים (גם אנחנו משתמשים בהם) כמו הכחשה, הדחקה, העתקה וכו`- ולכאורה אינם מתעניינים במה שסיפרנו להם, חוזרים לראות סרט מצוייר או לקרוא ספר או להציק לאחות הקטנה. זה בסדר. אל "תתאכזבו" מהילד שלכם- ובמיוחד אל תעבירו אליו מסר של "איך אתה מגיב באטימות כזו על ידיעה קשה שמעורב בה חבר שלך?". אל תתנו לו להרגיש אשם. מותר לו לברוח מהמידע הקשה הזה. יש לשער שהוא יחזור עם שאלות מאוחר יותר ועם התייחסות כלשהיא- ויתכן שההתיחסות לא תהיה ישירה אלא תופיע בצורה של סימפטום (חשש להירדם לבד בחדר, חוסר תיאבון, אכילת יתר, היצמדות להורה, בכי חסר פרופורציות רגילות על איזה "שטות"...) או בשאלות על מהות החיים ועל מוות באופן כללי.
אפשרו לילד לצייר, לכתוב סיפור או להכתיב לכם סיפור, השמיעו לו מוזיקה שהוא אוהב, אפשרו לו לראות סרט בוידיאו שמרגיע אותו, לכו איתו לטיול רגלי בשכונה (מאד מרגיע ומאד חשוב: הסביבה חוזרת להיות מקום מוכר ובטוח + הליכה ברגל אמורה להיות מאד מרגיעה- גם עבורכם), תנו לו להוציא אנרגיה פיזית. אלה הדרכים המקובלות לפריקת מתחים ולהבעת רגשות.
יש לשער שיעשו זאת ודברים דומים גם בבית הספר- אבל אתם מכירים את הילד שלכם ואתם יודעים איזה ערוץ הבעה מתאים לו במיוחד ובמה כדאי להתמקד.
הציעו לו לצייר משהו לילד שנפצע, הציעו לו לשלוח משהו משלו או משהו שהכין- תנו לו תחושה שהוא יכול לעזור בעידוד לילד הפצוע. זה חשוב לילד שנפצע וזה חשוב לא פחות לילד שלכם- משום שעצם העשייה ותחושת הפוטנטיות (אני יכול להועיל) עוזרת לו.
ןאני מזכירה שוב: לחזור על המנטרה: "נכון. הפעם הם פגעו באנשים- אבל הצבא/משטרה... עושים הכל ויצליחו להתגבר על אירועים כאלה, הם לומדים מכך וידעו למנוע זאת בעתיד... אנחנו - כהורים- דואגים עבורכם לסביבה בטוחה. האחריות היא של המבוגרים. לא שלך. אתה יכול להרגיש בטוח ולהמשיך להיות "ילד"- על כל המשתמע מכך". אני יודעת וכולכם יודעים שאין הרבה אמת במה שאני מציעה לכם לומר- אבל לא האמת ההיסטורית היא כרגע נר לרגלנו - אלא הילד הוא ה"נר לרגלנו". אינני מציעה עמדה כזו בכל עניין ולאורך כל החיים- אבל בתנאים לא נורמליים כמו אלה שאנו מתמודדים אתם כרגע- יש להרחיב את הגבולות ולאפשר גם תגובות אחרות של עולם המבוגרים. אינני מתכוונת (כמובן) גם למשהו בנוסח הסרט "החיים יפים" של בניני. ההמלצה שלי איננה לבנות לילד עולם אלטרנטיבי מזויף ונקי מרוע ומלחץ. לכן אני מדגישה שאין להעלים את המציאות, יש להציג אותה בצורה מבוקרת בפני הילד- ויש לתת לצידה את האופטימיות לעתיד ואת תחושת ההגנה.
חשוב לשמור בבית הספר ובבית על שיגרה בימים שבהם יש מקור מלחיץ וקשה בחיי הילד והילדים האחרים. לשמור על גבולות - אם כי להיות רגישים יותר- ולהקפיד לא לגלוש להנחה המוטעית של "נוותר על הגבולות כי לילד קשה". זהו דבר חשוב מאד גם בכיתה: שיעורי בית, משמעת, חוקים, מנהגים, טקסים (גם בבית!!!), סדר יום- ולצידם עין פקוחה ורגישה של המורה והצוות- עוזרים לילדים להתמודד.
חשוב גם שהילדים יפגשו בינם לבין עצמם (בהפסקה, אחר הצהריים...). הם מהווים קבוצת תמיכה יוצאת מן הכלל אחד לשני. כדאי שברקע תהיה גם אוזן מבוגרת - כי לילדים יש נטייה (כמו לחלק מהמבוגרים) לעבור משלב העובדות לשלב הדמיון - ואז נכנסים לתוך הפיגוע גם מפלצות, חייזרים ועובדות שלא היו במציאות. במקרה כזה כדאי לומר להם שאירוע מפחיד מעורר אותנו להמציא עוד דברים מפחידים (אין להשתמש במונח "שקר" כיון שזסה איננו שקר)- אבל במציאות היה כך וכך ולא היה כך וכך. כלומר: להחזיר את האירוע שאולי יצא לגמרי משליטה בדימיון של הילדים לממדים האמיתיים שלו (שגם הם קשים דיים).ניתן גם להציע להם שאם הם רוצים לשחק ב"כאילו" - הם יכולים להמציא ארוע דימיוני מפחיד וגם ארוע מרגיע- כל מה שהם רוצים ולהציג אותו, לספר אותו, לצייר אותו, לרקוד אותו... זוהי דרך מצויינת להביע רגשות ולהתמודד עם פחדים.
סיפורים וספרות ביבילותרפית עוזרים מאד. מובן שאין צורך בספר על פיגוע או על אסון כבד (אני מקווה מאד שלא תפרח כאן תעשייה כזו). חשוב שהספור יעסוק במצוקה כלשהיא או בדילמה שיכולה לעורר את הילד להביע את שלו- ובאמצעות הסיפור הוא יכול להתמודד עם הכאב של גיבור הסיפור ולא (לכאורה) עם הכאב של עצמו- וזהו תהליך תרפויטי חשוב ומקדם.
ועוד משהו מעודד לעצמנו, המבוגרים: הילדים מתגברים. אם נותנים להם סביבה תומכת - הם מוצאים כוחות.

הילדים של ימינו מתורגלים- לצערנו- בידיעות קשות. אחד הדברים היותר מטרידים אותי מבחינה אישית ומקצועית הוא לא רק איך הם מגיבים עכשיו ומה זה עושה להם כילדים- אלא מה זה יעשה להם כאנשים בוגרים- ואיזה חברה ישראלית בוגרת אנחנו עכשיו מגדלים. מה יהיה בעוד שנים- כאשר הילדים של היום יהיו הצעירים, הבודרים והקשישים של המחר שלנו. האם יהיו אטומים ויגדלו עור עבה תמידי כדי לעמוד במציאות הבלתי נסבלת? האם יגדלו בלי עור שמגן עליהם וירגישו חשופים תמיד? האם יהיו אנשים אמפטיים? האם יהיו אנשים עם יכולת חברתית? ועוד הרבה שאלות.

לא קל. קשה מאד. הילדים שלנו (ולא רק שלנו) מתמודדים עם עולם אכזר ואלים. ככל שמעורבות שלהם, החשיפה ובמיוחד הקירבה לאסון ולנפגעים גדולה יותר- החוויה קשה יותר לההתמודדות קשה יותר.
חשוב שהם ירגישו שאנחנו, המבוגרים, לא אבדנו את העשתונות. חשוב שלא אנחנו נחפש נוחם אצלם ושלא נרשה לעצמנו לאבד שליטה ולהתפרק לידם. לכן חשוב מאד גם שאנחנו, המבוגרים (ההורים...) נמצא כתובות וצורות הבעה שבהן נוכל לפרוק את המתחים שלנו- ולשוב לתפקידנו כהורים בצורה מאוזנת ומתפקדת ככל האפשר.

משפט סיום: הרצף כולו הוא הנותן לילד את הביטחון והאפשרות להתמודד עם אירועים קשים. ילד שגדל בדרך כלל באווירה של ביטחון ואהבה, שמקבל תמיכה ושיכול להרשות לעצמו להביע את כל קשת הרגשות ללא תגובות שיפוטיות ועם קבלה בלתי מותנית של ההורים ושל הסביבה- ימצא כוחות להתמודד עם הרגעים הקשים האלה.

שיהיה טוב,

דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים ולאנשי חינוך
http://www.ganyeladim.co.il/drorit.asp

לדיון המלא