©כל הזכויות שמורות לדר` נגה רובינשטיין-נברו, דר שרה איוניר ומכון שינוי בע"מ. אין לתרגם ו/או להפיץ אותו ללא רשות המחברות. *מאמר זה פורסם כפרק בספר "זוגות במשבר" בעריכת מאוריציו אנדולפי:
Terapia delle coppie di mezza eta in crisi per una relazione extraconiugale (1999) (p. 177 – 225) La crisi della coppia – una prospettiva sistemico-relazione Maurizio Andolfi (ed) Milano: Raffaello Cortina Editore
ניתן לקבל גם תרגום לאנגלית.
**המחברות: ממייסדות "מכון שינוי": המכון הישראלי לתהליכי שינוי, במשפחה, בפרט ובארגון, הרצליה (קיבוץ גליל-ים).
ד"ר נגה (רובינשטיין) נברו היא פסיכולוגית, מטפלת משפחתית וזוגית ופרטנית מוסמכת ובכירה, מרצה בינלאומית מנכ"ל ומנהלת מקצועית של מכון שינוי: המרכז הישראלי לתהליכי שינוי במשפחה בפרט ובארגון הרצליה (קיבוץ גליל-ים) 09-9551973.
ד"ר שרה איוניר , sarailan@netvision.net.ilפסיכותרפיסטית זוגית, אישית ומשפחתית. ממייסדות מכון שינוי, ומנהלת קלינית בעבר. מציגה תכופות בכינוסים מקומיים ובין-לאומיים ובתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ומפרסמת בספרות מקצועית. 03/6412581
הטיפול
הנחות יסוד
גישתנו לטיפול במשבר עקב יחסים אינטימיים מחוץ לנישואין אצל בני זוג באמצע החיים בנישואים ממושכים נשענת על ארבע הנחות בסיסיות:
1. פרשיית יחסים מחוץ לנישואין היא התנסות רב-מימדית, מקיפה את המערכת, ולכן מחייבת גישת טיפול מערכתית. יחסי המשולש (אשה, בעל, מאהב/ת) משפיעים מאוד, (וגם מושפעים מ-) באופן ישיר או עקיף, על מבנה היחסים, על הדינמיקה והחוויה של בני הזוג ועל מערכת משפחתם הקרובה. הם משפיעים גם על המערכת המורחבת והבין-דורית וכן על המערכות החברתיות ו/או המקצועיות הרחוקות יותר. מעורבות ממושכת במערכת יחסים סודית יוצרת דפוסים של שמירת מרחק בין בן הזוג המעורב לבין יתר המשפחה, ומשפיעה ישירות על דפוסי התנהגות ותקשורת בקרב המשפחה הרחבה. כל זה הופך מסובך אף יותר, כאשר חבר מן המשפחה הקרובה או המורחבת הוא "שותף לסוד" פעיל או סביל, או כאשר עמיתים לעבודה המכירים את שני בני הזוג מודעים לרומן (למשל, כאשר הוא מתרחש במקום העבודה). התייחסות לפרשייה כאל מקרה פרטני או חד-ממדי, או כאל עניין פרטי בין בני הזוג בלבד, תהיה מוגבלת ואפילו בלתי מוסרית בשל הפוטנציאל להחרפת המצב. סוגיה זו תובהר על ידי דוגמאות שיינתנו בהמשך.
2. הטיפול במשבר עקב פרשייה מחוץ לנישואין חייב להיות אינטגרטיבי בהבנת התופעה ובדרכי הטיפול. הגישה המערכתית חייבת לשלב הבנה של הקונטקסט המערכתי עם ההיבט ההתפתחותי הלוקח בחשבון את שלב החיים של הפרט ושל המשפחה. תפיסה אינטגרטיבית תכלול גם אלמנטים רב-דוריים רלוונטיים והשלכותיהם על הפרט והדינמיקה הזוגית (Moultrup, 1990). מבנה הטיפול יכול לכלול מפגשים עם בני הזוג, מפגשים עם אחד מבני הזוג ומפגשים עם חברים מן המשפחה הגרעינית והרחבה. דרושה גישה חוקרת כדי לחשוף את ריבוי ההיבטים של הפרשייה הרומנטית ומשמעויותיה עבור הפרט והנישואין, וכדי להפוך את הארוע להזדמנות להתפתחות משותפת של בני הזוג. כדי שתהיה למטפל יכולת אלתור בהתאם למטרות כל שלב, אשר יאפשרו את זרימת הטיפול, דרוש שיהיו בשליטתו מגוון רחב של שיטות וטכניקות טיפול.
3. משבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואין עשוי להפוך להזדמנות התפתחותית. אנו רואות במשבר כזה הזדמנות פוטנציאלית חשובה לכך, ששני בני הזוג יגלו מעורבות זה בעולמו הרגשי של זה, ויבנו מחדש את יחסי הנישואין בדרך שתאפשר לשניהם גם להתפתח וגם לממש את צרכיהם.
4. מודעות המטפל לעמדותיו האישיות היא הכרחית. אנו מאמינות, כי גישה לא שיפוטית כלפי הפרשייה עצמה הכרחית להבנתה ברמות השונות, כמו גם להצלחת הטיפול. בכך איננו מתכוונות לשמירה על "ניטראליות" לנוכח התנהגות פוגעת או הרסנית סביב הפרשייה או בשל העובדה שהיא נשמרה בסוד. בעניין זה יש להבחין בין עמדה מוסרית לבין עמדה מקצועית, כאשר הראשונה לרוב מייצגת עמדות אישיות סובייקטיביות של המטפל והשנייה מייצגת הערכה מקצועית לגבי מידת הסיכון למצבם הקליני של המטופלים. המטפל חייב להיות מודע לערכיו ולצרכיו, וכן לאופן שבו נסיון חייו עשוי להשפיע על הגישה והשיטה המנחה את הטיפול מבלי לוותר על הגנה כאשר נשקפת סכנה לבריאות הנפשית של מי מהם, למשל במקרה של השפלה מתמשכת או שקריות מטריפה. שיקולים אלו חיוניים לגבי תזמון של החלטות שונות למשל לגבי חשיפה של הרומן או למניעת הצעות ו/או כיווני פעולה טרם הבשלתם (כגון הצעה, במודע או שלא במודע, להיפרד או לערב עו"ד).
סוגיות של מחויבות ובחירה
אנו רואות בהחלטות הנוגעות למחויבות ובחירה נושאים מרכזיים במשברי בגידה, ולכן נתייחס לכך בנפרד לפני שנפנה לדיון במהלך הטיפול. על פי ניסיוננו, התמקדות בנושאים אלה במהלך שלב המשבר הנה הכרחית להצלחת הטיפול. אם המטפל אינו זהיר או מודע דיו לכך, יתכן כי יתפתה על ידי אחד מבני הזוג או שניהם לסיים את העיסוק בשאלת ההחלטות טרם הבשלתן, או לחילופין, להמשיך ולטפל בהם מעל לצורך. התנהגות זו עלולה לפגום ביעילות הטיפול או לעכב אותו. זה נכון במיוחד כאשר בני הזוג מעוניניים בהמשך נישואיהם ולא בפרידה או בגירושין.
נושאים של מחויבות ובחירה, במשברי בגידה, יכולים להיות סבוכים בשל המורכבות הבלתי נמנעת ברמות המחויבות והבחירה השונות והבלבול שביניהן. בנוסף, עלולים נושאים אלה לעורר תגובות חריפות אצל המטפלים, כשהם בוחנים את הערכים ואת נסיון החיים של עצמם.
אנו מבחינות בין מספר רמות של בחירה ומחויבות, שיש להבדיל ביניהן ולהבהירן בטיפול במהלך השלב המשברי, לפני שהזוג יכול לבצע מעבר אפקטיבי לשלב הבא שבו יבחנו לעומק את מערכת היחסים שלהם ויערכו את השינויים הדרושים לשם המשך התפתחותה. אכן, אנו ממליצות שכל הצהרה או הבטחה המוכרזת במהלך השלב המשברי – אשר אינה מתיישבת עם רמת הבחירה והמחויבות של בני הזוג באותה עת – תתקבל בעירבון מוגבל או אפילו תוחזר לזוג כאתגר.
המחויבות הראשונה שכל אחד מבני הזוג צריך לקחת היא זו של לקיחת אחריות על מעשיו ונכונות לתת את הדין ולהכיר בהשפעות של מעשיו בעבר - על ההווה והעתיד, לגבי בני זוגם ואחרים ברשת המשפחתית או החברתית שלהם. התחייבות זו צריכה להיעשות סמוך עד כמה שניתן לראשית הטיפול. שני בני הזוג חייבים להיות מוכנים ומסוגלים למתוח קו המגדיר עד כמה הם מוכנים לפגוע (מבחינה רגשית או אחרת) אחד בשני. זה הכרחי בשלב המשברי, ועשוי לדרוש הקרבה מצדו של בן הזוג. לדוגמה, אם בעל שבגד, נשבע שאינו ממשיך להיפגש עם המאהבת שלו, גם לנוכח עובדות ממשיות שהיחסים ביניהם נמשכים, והוא מכנה את אשתו הממשיכה לחשוד בכינוי "פרנואידית" "ממציאה דברים", עליו לדעת כי הוא מתנהג בדרך "מטריפה" (crazy making), ועליו לבחון את המידה שבה הוא מוכן להתחייב לקחת אחריות על מעשיו ולהיות ישר. יתכן כי מחויבות כזו תיתבע ממנו ויתורים, כמו להפסיק להיפגש את המאהבת, או אם הוא בוחר להמשיך בפרשייה, יצטרך להמיר את מסכת השקרים, הנוחה לכאורה, באינטראקציה כנה ואחראית יותר. האישה תצטרך מצידה לוותר על רצונה לבטא את כאבה על ידי צורות נקמה לא ראויות ו/או הרסניות, כדי ליצור אווירה שתאפשר התמודדות עם נושאים חשובים מיידיים. יתכן כי שני בני הזוג יצטרכו להתחייב לא לערב אחרים שלא לצורך ובכללם הילדים. שניהם כאחד צריכים להתחייב להימנע מנקיטת צעדים חד כיווניים, כמו הגשת תביעת גירושין או עזיבת הבית.
מחויבות זו לאחריות, הכרחית ליצירת תחושה כלשהי של יציבות ואמון בסיסי ולהפחתת מידת המתח הכרוכה במשבר. המטפל יכול לעזור להגיע לכך על ידי אמירות, הנחיות ושאלות ישירות ועקיפות, המובילות את המטופלים לבחון את מעשיהם, לנתח משמעויות אפשריות ולנבא השפעות עתידיות.
המעבר מהכרזה על ההחלטה ו/או המחויבות, להפסיק את הרומן ו/או "לחזור הביתה", למחויבות להשקיע בנישואין וביחסים אינו אוטומטי, אף על פי שלעתים אחד מבני הזוג או שניהם נוטים להעמיד פנים (לפעמים שלא במודע) שזה כך. עוצמת המתח, הכאב והבלבול, החיפוש אחר נוחות ויציבות, והפחד מפני התקלות בבעיות נוספות שיטלטלו עוד את הספינה – כל אלה עלולים לדחוף את אחד מבני הזוג או את שניהם לרצות לסיים בטרם עת שלב זה. זה יוצר תחושה של "ביחד-מדומה", שיכולה להיות מקור לאמביוולנטיות בהמשך הטיפול, ויכולה לגרום למסרים מבולבלים וסותרים, כמו "אנחנו יחד, אבל איני יכול להבטיח שאני לא אראה אותה (המאהבת) שוב". טעות רווחת היא לראות באמירות המבטאות רגשות חיוביים עזים של שני בני הזוג, פרי של בחירה אמיתית ושל רמת מחויבות גבוהה (ראו להלן: "אופוריה מול דכאון"). למעשה, אם המטפל משתף פעולה בדחיפה לסיום המשבר בטרם עת, התוצאה עלולה להיות התנהגות אמביוולנטית חריפה, או המשך השקריות, העלולים להוביל למשבר פרידה או לפרשייה נוספת.
ארבע רמות של בחירה, וארבע רמות תואמות של מחויבות
אנו מבחינות לצורך הטיפול בין ארבע רמות בחירה, ולצדן ארבע רמות תואמות של מחויבות. ברגע המתאים יש להבהיר הבחנה זו לזוג המטופל. חשוב לציין, כי ההבחנות מיוחסות לשני בני הזוג, אם כי בשלב האקוטי של המשבר יותר מקובל להתמקד במחוייבות של בן-הזוג הבוגד. יחד עם זאת, אין לקחת את המחויבות של בן הזוג הנבגד כמובנת מאליה.
ארבע רמות ה"בחירה-מחויבות" הן:
1. בחירה בין המשפחה השלימה לבין הליכה עם המאהב. זהו בדרך כלל המצב בראשית המשבר. בת הזוג הבוגדת מסכימה "להישאר בבית" או "לחזור הביתה". אולם, אין זאת אומרת שהיא ויתרה על המאהב שלה, ושהיא בוחרת בצורה חד משמעית לשים קץ לרומן, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רגשית. היא עשויה לבחור לחזור הביתה ממספר סיבות. כפי שאישה אחת הודתה:
"אני מודעת לכך, שאני לא רוצה לפרק את המשפחה בשלב זה…אני לא רוצה לפגוע בילדים. אני רוצה להחזיק את המשפחה יחד. חוץ מזה, אני מאוד פוחדת להישאר לבד."
במלים אחרות, היא העדיפה להישאר במשפחתה, ולא בהכרח בנישואין או עם בן זוגה לנישואין. זהו שלב בסיסי ביותר של בחירה ושל מחויבות. אם בני הזוג נשארים במשפחה בשלב זה אך הבעיות העיקריות ביחסים נשארות בלתי פתורות, סביר מאוד כי הרומן יתחדש או שאחריו יבוא אחר כאשר השלב המשברי יחלוף.
2. ויתור על המאהב ובחירה בנישואין כמסגרת. ברמה זו מקבל בן הזוג המעורב בבגידה החלטה שהוא מתחייב לדבוק בנישואין ומוותר על המאהב. אולם, בכך אין עדיין מחויבות כלפי הנישואין. דוגמה לבן זוג הנמצא ברמה זו היא בן זוג שאומר:
"כשאני מביט סביב אני מבין שזו האופציה הטובה ביותר בשבילי ושאסור לי לוותר עליה. אני מוכן לוותר על הרומן אם זה מה שנדרש לשמירה על הנישואין, ורוצה לנסות להפיק מכך את המקסימום. אולי אהבה בעצם איננה כל כך חשובה."
גם ברמה זו, קיימת סבירות שהפרשייה תימשך או תתחיל שוב כאשר שלב התסכול וחוסר הסיפוק ביחסי הנישואים יעלה שוב.
3. בחירה ביחסי הנישואין. ברמה זו מכירים שני בני הזוג בכך, שיחסי הנישואין שלהם טובים מבחינות רבות ושאיש מהם לא רוצה להפסיד אותם. איכויות אלה של יחסי הנישואין עשויים לכלול: ידידות טובה, מצבים של קרבה, הורות מוצלחת, אינטרסים משותפים, יכולת לבלות וליהנות יחד וחיבה או אהבה בסיסיות. ברמה זו, מוכנים בני הזוג בדרך כלל להתחייב לטיפול זוגי בתקווה שהוא יעזור להם להשלים את מה שהם חשים שחסר (כמו למשל אינטימיות, תשוקה והערכה עצמית). לעתים קרובות ברמה זו, גם אם היחסים מחוץ לנישואים אינם פעילים, בן הזוג המעורב מרגיש עדיין צורך לשמור על קשר עם בן הזוג שלו לפרשייה, לפחות בטלפון או במחשבותיו, ולהשאיר את הדלת פתוחה למקרה שמטרות הטיפול לא יושגו.
4. בחירה בבן/בת הזוג בזכות עצמו/ה. ברמה זו מושגת מחויבות אמיתית ושלמה כלפי יחסי הנישואין, בן הזוג לנישואין והטיפול. בני הזוג שלמים עם עצמם ומוכנים לעשות מה שידרוש הטיפול כדי להשיג אינטימיות אמיתית בבית. בן הזוג המעורב בפרשייה, מכיר בכך שמן ההכרח ולא רק רצוי, להפסיק לחלוטין את הרומן. בהיותו מודע לנזק הרגשי הפוטנציאלי שברומן, הוא מוכן לוותר על היחסים הסודיים שהיו לו ולהתחייב שלא ינהל בעתיד מערכת יחסים דומה. החלטה זו מלווה במחויבות להשתמש בטיפול כדי לגלות דרכים אפקטיביות שתשמשנה כ-"משקולות" ו"הארכות"
( (weights and extensionsבתוך מסגרת יחסי הנישואים (Rubinstein-Nabarro, 1996).
רמת מחויבות זו מושגת לעתים נדירות בלבד בשלב המשבר, אף על פי שיתכן כי אבני הבנייה הראשונות להקמתה יונחו כבר בשלב זה.
לאורך הטיפול אנו מאמצות את העמדה כי מחויבות היא דינמיקה ביחסים, המונעת על ידי רצון להדדיות, "לתת ולקחת", ושניתן לתפוס את משמעותה האמיתית רק דרך בחינת המציאות, ולא דרך אמונה או השקפה "מונולוגית". (Krasner, 1995, p. 26). אנו מקבלות את הגדרתו של קרסנר ליחסי מחויבות כיחסים "העוברים דרך הקטבים של אמת ושל אמון" (p. 25).
מהלך הטיפול
במהלך השלב המשברי, יש להשלים שלוש משימות עיקריות:
1. לצמצם את סימני הלחץ החריפים ולייצב את המערכת.
2. לעזור לבני הזוג להגיע להחלטות לגבי רמת הבחירה והמחויבות שלהם כלפי הנישואין וזה כלפי זה על בסיס ציפיות מציאותיות.
3. להשתמש במשבר כמנוף להמשך פיתוח אישי וזוגי, באמצעות התמודדות עם הנושאים המידיים הרלוונטיים לפרשייה ולסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרותה.
כאשר מטרות אלה מושגות ונושאים רלוונטיים, זוגיים ומשפחתיים, תופסים מקום חשוב יותר מאשר נושאים הקשורים ישירות לפרשייה, מסתיים השלב המשברי. מהלך הטיפול עוקב אחר המהלך ההתפתחותי הטבעי, כפי שהוא מוצג על ידי ההתנסויות והצרכים של בני הזוג, כמו גם על ידי תכנית או אסטרטגיית הטיפול שבה אנו משתמשות. חמשת שלבי הטיפול מתמשכים ברצף אך יכולה להיות חפיפה ביניהם.
כמו בכל משבר ו/או טראומה אישיים או זוגיים, ישנם יסודות אחדים שהטיפול חייב להתמודד אתם. לא נרחיב כאן לגבי כל אחד ואחד מהם. במקום זאת, בחרנו להתמקד בנושאים העיקריים בלבד, שאנו סבורות שהם בעלי רלוונטיות ייחודית למשברי בגידה.
לאורך כל השלב המשברי המטפלת עוקבת ומווסתת בעירנות את התהליכים הרגשיים והבין-אישיים כדי למנוע התפתחות תגובה פוסט-טראומטית. היא דואגת לכך שערוצי התקשורת יישארו פתוחים, עוזרת בפיתוח דרכים חליפיות להתייחסות הדדית, ושומרת על מוטיבציה להישאר בתוך התהליך גם מעבר להפגת הלחץ הראשוני.
בשלב האקוטי על המטפל להיות נגיש טלפונית בכל זמן לשני בני הזוג או בני משפחה אחרים, כדי למנוע תגובות לחץ וחרדה חריפות או אף הרסניות. למפגשים הראשונים אנו מקדישות שעתיים לפחות, לעיתים יותר, ושעה וחצי לבאים אחריהם.
השלב הראשון:
טיפול בתסמינים האקוטים של המשבר ויצירת משמעויות משותפות
המפגשים הראשונים עוסקים במשבר האקוטי הראשוני ומטרתם הפגת תגובות הפניקה, המהומה והחרדה, בניית תחושה מסוימת של שליטה, ויצירת מקום בטוח להתבוננות הנדרשת לקראת המשך הטיפול. נושאי הטיפול העיקריים בשלב זה נעים סביב נסיבות הגילוי, דפוסי ההתנהגות עם הגילוי, טיפול בתסמיני לחץ וחרדה וניתוח התקופה שקדמה לגילוי. המונולוג הבא של מטופל מבטא בבהירות את מרבית הנושאים המתעוררים בשלב זה:
"איך אפשר לבנות מחדש אמון וביטחון כאשר הם נהרסים? עד שזה קרה, אמון וביטחון היו העוגן של חיינו המשותפים…הדבר הטוב ביותר שהיה לנו. מעולם לא היו לי ספקות, אף על פי שאנחנו מאוד ליברליים. זה קרה לי `ממש מתחת לאף` מבלי שהיה לי שמץ של מושג, שחברותם הממושכת תגיע למיטה. כשהיא ספרה לי, חשבתי שאני יוצא מדעתי. כשהתחתנו אמרתי, שאם יהיה לה אי פעם מאהב אני אעזוב את הבית. כשזה קרה ספרתי על כך לבתנו בת ה - 15, והיא הגיבה ואמרה: "המשפחה שלנו היתה כ"כ בסדר, הכל היה כל כך נעים ושקט שתמיד פחדתי שמשהו רע יקרה".
"אני מרגיש מאוד פגוע מהפתרון החד-צדדי שהיא בחרה לעצמה. היא מצאה פתרון שיפתור רק את החלק שלה בבעיה, ולא משנה מהו. אני זועם כשהיא מדברת על מה שגרם לה להיות לא נאמנה. אני זוכר רק שיחה אחת שהיתה לנו לפני חמש שנים, כשהיא אמרה לי שאני לא מספק אותה במיטה, ושאני לא מספיק רגשי כלפיה. אך מאז לא חזרה על כך ותמיד הודתה שאני בעל טוב. הפתרון שלה, של מציאת התשובה בחוץ, הוא הרסני ויכול להביא לגירושין. היא היתה צריכה לקחת את זה בחשבון! האם מין זה סיבה מספיק טובה לסכן את כל הטוב שיש לך? מדוע היא לא הציעה שנלך לטיפול לפני שהיא נקטה צעד קיצוני כזה? הכאב, הבושה, הם כה גדולים, עד שלפעמים בא לי לשבור דברים מרוב שאני יוצא מדעתי מרוב כעס. אני יכול עכשיו לראות איך היא התרחקה ממני בהדרגה. חשבתי לעצמי בטח היא בגיל הזה – הורמונים וכל זה – אז היא לא כל כך מתעניינת בי. לא רציתי לשאול כל כך הרבה והפסקתי לנסות. אני לא יכול להפסיק לחשוב `עליהם` ועל `איך הם עשו את זה`. זה כל הזמן בראש שלי. `מה היה האופי של החברות שלהם במשך כל הזמן הזה`? היא אמרה שאיתו יכלה לדבר שעות, שהוא הסכים להקשיב לסיפורים שלה. אני מבין עכשיו מדוע ההתנהגות שלה בתקופה זו הייתה כל כך מוזרה ולא נעימה. גם עכשיו כשהיא אומרת שזה נגמר אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יכול לספר לאיש. אני יותר מדיי מתבייש, אז אין לי עם מי לדבר על זה, אז זה מתפרץ בהתקפי זעם. לפעמים אני בוכה…אני לא יכול ממש לתפקד. אני עושה את המקסימום כדי לשלוט בעצמי אבל אני חייב לדעת את כל הפרטים. זה מכאיב לי כשהיא מספרת לי וזה כואב לי כשהיא לא מספרת. מרגע שהיא שברה את גבולות המוסר והנאמנות, מי מבטיח לי שהיא לא תעשה את זה שוב? אני לא בטוח שאני רוצה לחיות עם זה! אני לא רוצה להיות מספר 2 ואני לא רוצה להיכנס אתה למיטה ולחשוב שהיא הייתה עם מישהו אחר!"
נסיבות הגילוי
יש להקדיש מקום רב בטיפול לחקר נסיבות הגילוי או חשיפת הפרשה וההתנהגויות שהופיעו בעקבות זאת. לא רק שאלה תרמו לאינטנסיביות המשבר, אלא שיש להן השלכות חשובות לגבי ההתערבות הטיפולית.
ישנן דרכים רבות שבהן יכולה פרשייה להיחשף. בן הזוג המעורב עשוי לספר על כך בעצמו, הפרשייה עשויה להתגלות במקרה או לאחר תקופה של חשדות וחקירה. נסיבות טראומטיות במיוחד עלולות לסבך את הטיפול בשלב ראשון זה. לדוגמה, מקרה שבו חזרה אישה הביתה במפתיע וגילתה את בעלה עם מאהבת במיטתם. החוויה של בגידה, פלישה והשפלה היו נוראות מבחינתה. היא הרגישה כי נאנסה מבחינה רגשית, ובמשך זמן רב לא הייתה מסוגלת לישון במיטתה (שם נערך "האונס הרגשי"), או אף להיכנס לחדר השינה. החלפת החדרים והריהוט לא רק היתה מעלה חשדות אצל הילדים שמהם הוסתר הרומן, אלא יוצרת גם קשיים כספיים. נדרש מאמץ טיפולי רב כדי שתוכל להחזיר לעצמה תחושת שייכות על פרטיותה וחדרה, כדי לא לשבש את כל חיי המשפחה.
מצב אחר, מסובך במיוחד, הוא זה שבו אחד הילדים (בדרך כלל מתבגר או מבוגר) מעורב ישירות או בעקיפין בגילוי או בחשיפה, כמו במקרה של אדם, אשר באי ידיעה מוחלט מצד משפחתו ניהל רומן בן 12 שנה עם מזכירתו. ככל שחלפו השנים, הרגיש יותר ויותר "תקוע" בין נישואיו לבין האישה האחרת, אך לא היה מסוגל להיות גלוי, לפתור את הקונפליקט ולקבל החלטה. במודע או שלא במודע, חשף את הפרשה בפני בתו בת ה - 24, בכך שסידר לה עבודה במשרדו. בכך איפשר לה לגלות בתוך זמן קצר את הפרשה. היא חשה "נבגדת" על ידי אביה והגיבה בתגובות זעם ואכזבה. היא ספרה על כך מיד לאמה, אשר תגובתה הראשונה היתה לספר על כך לחבריה ולמשפחתה ולאיים בגירושין. הבת, שכעת הרגישה רגשות אשמה קשים בשל חשיפת הסיפור ואיומיי הגירושין, שקעה כל כך במשבר של הוריה עד שנכנסה לדיכאון ואיבדה עניין בבעלה, ובכך העמידה בסכנה את נישואיה הטריים. תגובותיה ומעורבותה החריפו עוד את משבר הנישואין של הוריה, והקשו עליהם לטפל בעניין בצורה אפקטיבית. לפיכך, הפכו היחסים שמחוץ לנישואין לעניין משפחתי מורכב וטראומטי, וגרמו להתארכות השלב המשברי, אשר הצריך טיפול משפחתי אינטנסיבי בתבניות שונות.
במקרה אחר מגלה בן הזוג ה"נבגד" כי חברים ו/או עמיתים ו/או בני המשפחה המורחבת יודעים אודות הרומן, אם באופן ישיר ואם בעקיפין, ומשתפים פעולה בהסתרתו. במקרים כאלה, רגשות הבגידה, הבושה וההשפלה קשים לאין ערוך ועשויים להיות מופנים גם כלפי האחרים שידעו ולא גילו. הרגשות המתלווים לחשיפת הרומן עלולים להיות כה בלתי נסבלים עד כי בן הזוג ה"נבגד" מסוגל להתרחק או לנתק עצמו ממרבית הקשרים החברתיים ו/או המשפחתיים שלו, ובכך לאבד מקורות תמיכה פוטנציאליים. "אני לא רוצה לראות איש בגלל שאני לא יודעת מי יודע ומי לא יודע, מי שיתף פעולה וכיצד, מה אמרו להם ומה הם חושבים עלי". במקרה כזה, צירוף חבר קרוב לפגישות אינדיבידואליות עם בן הזוג הנבגד עשוי להועיל.
חשוב מאוד לברר אם מי מבני הזוג מטופלים גם במסגרת אחרת ומה עמדת המטפל כלפי הרומן. במקרה שנציג להלן, דוד בן 52, ספר כי לאחר שהחל ברומן סוער עם אישה צעירה, היה לחוץ ומבולבל מאד והלך לפסיכיאטר. לדבריו, לאחר שני מפגשים אינדיבידואליים אמר לו הפסיכיאטר כי אין ספק שנישואיו הסתיימו, והמליץ לו להתחיל חיים חדשים ואותנטיים. הוא עודד את דוד לא "לסחוב את העניין" אלא להתעמת מול אשתו, להודיע לה ולעזוב מיד, ולהימנע מדיונים ומהסברים מיותרים. הבעל פעל בדיוק כך, מה שיצר תגובה של פניקה וכאוס משפחתי. על המטפל לדעת אילו גורמי השפעה (מטפלים אחרים, עורכי דין, רבנים או משפחה מורחבת) קיימים בחיי המטופל, בעיקר כאשר חשיפת הרומן כרוכה בהתלבטויות סביב גירושים. לרוב ברגע שנוצר קשר טיפולי טוב עם שני בני הזוג, רצוי שהטיפול יתבצע במקום אחד כדי להקל על תהליכי קבלת ההחלטות, למנוע בלבול ודילול ולהגביר את האפקטיביות הטיפולית. במקרה שנמשך קשר עם מטפל אינדיבידואלי, או עם גורמי השפעה אחרים, רצוי ליצור איתם תיאום ושיתוף פעולה.
לחלקו השלישי של המאמר
|
