חוסר אונים בהורות

בעוד שבעבר מידת הציות של ילדים להורים הייתה גדולה, הרי כיום מגיל צעיר ילדים תוהים ומעלים סימני שאלה אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות כמו לצחצח שינים, לקום בזמן או לפנות כלי אוכל מהשולחן.

בפגישה משפחתית הצעתי לבני המשפחה לשתות. שאלתי: "מישהו רוצה מים?" הילד, שהוא בכיתה ד', ביקש לשתות. גם אמו ביקשה. שאלתי: "למי לתת קודם – לילד שביקש ראשון, או לאמא, שהיא מבוגרת יותר?" הילד ענה מיד: "לי, כי אני צמא יותר". האם לא הביעה התנגדות. שאלתי בצורה מפורשת את האם: "מי לדעתך צריך לקבל ראשון את המים?" האם ענתה בהיסוס שאמנם מן הראוי שהיא תקבל קודם. הגשתי לאם מים. הילד החל לכעוס והאם הושיטה לו מיד את כוס המים.

הורים לילדים בוגרים חשים חסרי אונים כשהם מנסים להשפיע גם בנושאים מורכבים יותר כמו חזרה בלילה ממסיבה, קשר עם בנים/בנות, שמירה מפני הידרדרות לסמים, רכישת אופנוע או התגייסות לצבא. פעמים רבות הם נוחלים תסכולים ואכזבות בניסיונות ההשפעה שלהם.

"כואב נורא להגיד את זה, אבל כרגע הקשר העיקרי שלי עם בני בן ה – 16 הוא דרך' האינפוזיה' של הכסף. אני באה הביתה, מוצאת אותו עם עוד 15 ילדים במסיבה, בלגן שלם. "אמא, מה את עושה פה?" "אני גרה פה, חמודי", אני משיבה. "אמא, עשי לי טובה, לכי מפה", ואני נשתלת עם דמעות בעיניים. איפה טעיתי? וזה ילד שאוהב את אמא וקשור אליה".

חוסר האונים ההורי בגיל ההתבגרות מתבטא גם בחוסר הידע של הורים בנוגע למה שקורה לילדים שלהם. בעידן שבו ילדים משוחחים באינטרנט ובטלפונים סלולריים, הורים מתקשים לדעת מי החברים שלהם, ועל אחת כמה וכמה מה נושאי השיחות שלהם. הורים תוהים כיצד יוכלו לדעת באמת מה קורה לילדיהם, מה הם עושים בשעות הפנאי שלהם? באיזו חברה הם מסתובבים, האם הם משתמשים בסמים, האם הם מתעסקים בפעילויות עברייניות וכו'.

"היום בעידן האינטרנט והטלפונים הסלולריים אני אפילו לא שומעת את הקול של החברים של הילדים שלי. אין לי כלל מושג מי הם, אלא אם כן ילדי יספרו לי".

במחקר שערכה עמותת "אפש"ר" בשנת 2000, בשיתוף משרד העבודה והרווחה, ושבו השתתפו 184 בני נוער, תלמידי כיתות י' והוריהם, התגלו פערים גדולים בין בני הנוער לבין הוריהם בנוגע להרגלי הבילוי והשתייה של הצעירים (ידיעות אחרונות, 11.8.2000). כך למשל, בתשובה לשאלה: האם בני הנוער שותים אלכוהול? השיבו בני הנוער ש - 37% אכן שותים, ואילו הוריהם ענו שרק 8% מהם עושים זאת. בתשובה לשאלה: האם הם השתכרו בחודש האחרון? חשבו ההורים שבכלל לא, ואילו 40% מבני הנוער הודו שאכן השתכרו. פער גדול ומעניין התגלה גם בין דיווח ההורים שהם מדברים עם ילדיהם על סכנות השתייה (71% מקרב ההורים), לעומת ילדיהם, שרק 28% מהם ציינו שהוריהם מדברים איתם על כך. הורים מרגישים שהם מתמודדים עם כוחות שמעבר לשליטתם: אלימות, מין, לחצים חברתיים, מציאות בטחונית מפחידה, אלימות ותקשורת שמשדרת ללא הפסקה.

כמו כן, ילדים חשופים כיום מגיל צעיר לאינסוף אלימות בסרטים ובמשחקי וידאו, לפורנוגרפיה נועזת בפרסומות בטלוויזיה, למעשי זוועה מצולמים בעתון ובטלוויזיה וכו'. במחקר שערכה ד"ר חוה תדהר בסוף שנת 1999 (מעריב, 20.9.00) נמצא, כי בישראל ילדים בגיל הרך חשופים בממוצע ל-13 אירועים אלימים בשעה אחת של צפייה בטלוויזיה בתכניות המיועדות להם! אולי זו הסיבה שתופעת האלימות הקשה מתחילה כבר בגיל צעיר.

אין פלא אפוא שגם ילדים "מבית טוב" עלולים לפתח גישה אלימה. לדוגמא, בחודש דצמבר 2001 התפרסמה ידיעה על בני 15, תלמידי כיתות ט' בבית ספר תיכון בנהריה, שנחשדו בהפצת ווירוס מחשבים הרסני שכונה "גונר", אשר פגע במאות אלפי מחשבים בעולם וגרם לנזקים שאת שווים קשה לאמוד. הארבעה נחשבים לבני טובים, "תלמידים מן השורה". מנהל ביה"ס התיכון שבו למדו ביטא את חוסר האונים של מערכת החינוך בריאיון לעיתון (ידיעות אחרונות, 11.12.2001): "אני כמחנך מוטרד בעיקר מכך שתלמידים מנצלים את בקיאותם בטכנולוגיה מתקדמת, שנועדה להצעיד את האנושות, דווקא לדבר הרסני. אנחנו נבדוק אם היו סימנים שהעידו על מה שעומד להתרחש". אמו של נער חשוד הודתה באותה ידיעה בחוסר האונים שלה כהורה מול תופעה זו: "אף פעם לא התעמקתי מה הוא עושה מול המחשב. הייתי בהלם כשבאו לעצור אותו. הייתי בטוחה שמדובר בטעות".

וכיצד הורים יכולים להתמודד עם שאלת הצפייה המרובה של ילדים בגיל ביה"ס יסודי בסדרות הטלנובלה בטלוויזיה (כמו "היפים והאמיצים", "צעירים חסרי מנוח", "לגעת באושר", "פיורלה", "בשם האהבה", "אני בטי המכוערת" ועוד), שללא ספק אינן מתאימות לילדים? סדרות אלו מגבירות את תחושת הטשטוש, שקיימת ממילא אצל ילדים, בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. כמו כן, בסדרות אלו נחשפים הילדים לעולם מבוגרים אפל, מוזר, רוחש בגידות. האם יאסרו על ילדיהם באופן גורף לצפות בסדרות אלו? האם יש ביכולתם לפקח על כך? ואם כן, האם הם מוכנים להקדיש את כל מרצם לפיקוח נוקשה על ילדיהם?

שאלתי ילד בכיתה ד' שנהג לצפות בטלנובלה "לגעת באושר" מה הוא זוכר מהסדרה. הוא אמר: "שתי נשים וגבר אחד ואחת מהן התחתנה אתו ובעצם האישה השניה ילדה לו ילד. ואחרי הרבה שנים היא סיפרה לו את זה והוא התפלא".

קיימות סיבות רבות לחוסר האונים של הורים וביניהן אבדן הגיבוי החברתי של הורים בעקבות המעבר מחברה מסורתית-סמכותית לחברה מודרנית-דמוקרטית; אבדן תחושת הביטחון של הורים בעטיין של תורות פסיכולוגיות המגבירות את רגשות האשמה שלהם; אבדן השליטה של הורים בידע בעקבות הירידה הכללית בתלותם של ילדים בהוריהם בחברה של תקשורת המונים (עמית,

דגש רב מושם כיום על גורם אחרון זה – השפעת הטכנולוגיות החדשות, בעיקר האינטרנט, על השינוי בקבלת הסמכות של מבוגרים על ידי ילדים (הכט, 2001). כבר במחקריה הקלאסיים של מרגרט מיד (1997). Mead, 1958). נמצא שבחברות העוברות תהליך התפתחות טכנולוגית מהיר אין להורים מה להציע לילדיהם, כי הידע שלהם אינו רלוונטי יותר. ידע שלא נרכש במשפחה ואף לא תמיד במסגרות הלימוד הפורמליות מביא לכך שהצעירים אינם זקוקים עוד להפגין יחס של יראה לדור המבוגר: להורים במשפחה, למורים בביה"ס ו/או למנהלים במקום העבודה. "מרכז הכוח" של המשפחה עובר מאב המשפחה לבני הנוער, ילדי עידן המילניום החדש, הגדלים עם יד אחת על המקלדת והשניה על העכבר.

כך או כך, הורים מרגישים כיום פער גדול ובלתי נסבל בין התפקידים ההוריים הרבים המצופים מהם למלא לבין קוצר ידם לבצעם. בעוד שבשנים האחרונות עולות הציפיות החברתיות מהורים לשאת באחריות לחינוך ילדיהם, חלה ירידה דרמטית בסמכות החברתית המוענקת לביצוע תפקידם. בעוד שבעבר הציפיות החברתיות מהורים היו מצומצמות – להבטיח את שלום ילדיהם ולגדלם בצורה סבירה עד גיל צעיר למדי – הרי כיום הורים מצופים להבטיח גם את בריאותם הנפשית של ילדיהם, לטפח את חינוכם בצורה פורמלית ובלתי פורמלית, להקנות להם מיומנויות חברתיות נאותות וכו'. כל זאת, כאשר סמכויותיהם המוקנות להם על ידי החברה, הן מבחינה משפטית והן מבחינת ההסכמה החברתית, מוגבלות מאוד. נראה שילדים והורים מאבדים בתקופתנו מרכיבים חשובים בתפקידיהם: ילדים מאבדים את ילדותם והורים את סמכותם.

דפוסי התמודדות לא יעילים של הורים עם חוסר האונים שלהם

"בורח יהודי ממקום שהצרות מצויות שם, הצרות רודפות אחריו לכל מקום שהוא הולך לשם" (ש"י עגנון, שירה, עמ' 311)

תחושת חוסר האונים של הורים עלולה להביא אותם לנקוט בדפוסי התמודדות לא יעילים: שימוש בסמכות כוחנית (להיות "נבוט"), או ויתור על סמכות (להיות "סמרטוט").

בשימוש בסמכות כוחנית - "להיות נבוט", אין הכוונה להצבת גבולות הגיוניים לילדים הנעשית באווירה אוהדת, אלא להתנהגות תוקפנית ושרירותית המתבטאת, בין היתר, בצעקות, איומים, האשמות, פגיעה רגשית או פיזית בילדים, ענישה קיצונית ועוד. דפוס הסמכות הכוחנית נובע מהפנטזיה שיש להורים שאם יפעילו יותר כוח ויותר סמכות, ילדיהם יתנהגו בצורה רצויה, או ימנעו מלפעול בצורה לא רצויה. הם מבקשים במצוקתם לחזור לפתרון מוכר וקל לכאורה, גם אם לא יעיל, והוא להגדיל את סמכותם לפקח, לכפות, להפעיל כוח, לאכוף סדר ומשמעת, להעניש ועוד.

הורה לילד קטן מאבד סבלנותו לנוכח הניסיונות החוזרים ונשנים של הילד לקחת את הצלחת ולזרוק אותה על הרצפה והוא צורח עליו: "נמאס לי ממך! בשביל מה בכלל אני צריך אותך!? רק נזקים אתה מביא לי, שתלך לעזאזל!"

הורה מנסה להכריח את ילדו להכין שיעורי בית והוא מאיים עליו בשאגה: "עד שלא תכין שיעורים, אני לא אכין לך אוכל!".

הורה מבקש מילדו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. הילד מסרב, מושך זמן. ההורה כועס ומעלה את טון דיבורו. הילד ממשיך לצפות בטלוויזיה, תוך זלזול מופגן בהורה. ההורה מתרתח, צועק על הילד, מכבה בחמת זעם את הטלוויזיה, תופש את הילד בבגדיו וסוחב אותו למטה. הילד בוכה, צורח.

"אני מוצא עצמי במצב מוזר מאוד: אני מנסה להפסיק את המלחמות של הילד שלי על ידי שאני נלחם בו! הוא צועק ואני צועק עליו שיפסיק לצעוק; הוא מסרב לצחצח שיניים ואני מכריח אותו להחזיק את המברשת ולצחצח את שיניו. זה מצב בלתי אפשרי – מלחמה על כל דבר. אני לא רוצה את זה, אבל אין לי ברירה".

ואולם גם כשהורים מצליחים בהפעלת הכוח, ניצחונם רגעי בלבד ומלווה בתחושות אשמה ונקיפות מצפון וכן במתחים במשפחה. בכל מקרה, פתרון כוחני זה, שאולי היה מתאים בעבר – יותר פיקוח, יותר גדרות, יותר איומים, יותר הפחדות – אינו יכול להתאים לתקופתנו. הוא גם אינו יעיל כפתרון חינוכי לטווח ארוך. הוא מייצר ילדים פגועים רגשית, הלומדים להדחיק את רגשותיהם ולבטא בצורה תוקפנית עקיפה את תסכוליהם, או שהם מחקים את ההתנהגות הכוחנית של ההורה.

בויתור על סמכות - להיות "סמרטוט", הכוונה, בין היתר, כאשר ההורה מתחנן ומפציר, מתנצל ללא סוף, עושה במקום הילדים דברים שהם יכולים לעשות לבד, מסכים בלית ברירה עם התוקפנות של ילדיו כלפיו וכלפי אחרים, מעביר אחריות חינוכית לגופים אחרים וכו'. התוצאה של ויתור על סמכות מבחינת ההורה היא בדרך כלל תחושות מרירות ותסכול. דפוס הויתור על סמכות נובע מהפנטזיה של הורים שאם ימנעו מכניסה לקונפליקטים עם הילד, אם ידאגו שהילד יהיה מסופק, הוא יתנהג בצורה נאותה ורצויה. כשהורים מוותרים על סמכותם, הם מנסים בכל מחיר למנוע עימות ולקנות שקט תעשייתי לטווח קצר, על חשבון חינוך לטווח ארוך.

הורים וילדים עומדים לחזור מבילוי בבריכה. ההורים מבקשים מכל אחד מהילדים לקחת את מה שהביא לבריכה. הילדים מתחילים להתווכח ביניהם מי הביא מה, מסרבים בתוקף לקחת משהו שהילד האחר במשפחה הביא לטענתם, ובסופו של דבר עוזבים את הבריכה בלי לקחת דבר. ההורים נשארים לבדם עם כל הציוד.

אם שאינה מסוגלת להתמודד עם הפרות המשמעת של בנה אומרת לו: "אני לא יכולה לטפל בזה. חכה שאבא יחזור והוא כבר יטפל בזה".

אם משוחחת עם חברתה בטלפון: "אני מרגישה חסרת אונים מולם. על כל דבר אני צריכה להתחנן, לבקש שיעשו לי טובה. היום זה היה השיא מבחינתי. תפשתי עצמי פתאום חוזרת ומבקשת במשך דקות ארוכות מהבן שלי בן השמונה, שיאמר לי איזה סרט הוא רוצה שאשים לו בוידיאו, שכן הוא לא ענה לי. פשוט התעלם ממני! וזה עוד על דבר שהוא רוצה. את לא מדמיינת מה קורה כשאני צריכה לבקש ממנו לעשות דבר שאני רוצה!"

מספרת אמא ותיקה, שבתה הצעירה בת 8: "הגעתי לביה"ס לפגישה עם המורה של הבת שלי ונדהמתי מאווירת ההפקרות והאלימות השורה בביה"ס. ילדים צועקים ומקללים זה את זה ואף מדברים בזלזול כלפי המבוגרים. איך אפשר לצפות שאצליח בחינוך של הבת שלי באווירה כזאת? אין פלא שהיא מתנהגת באלימות ובחוצפה גם בבית. זה לא אשמתנו!"

ילדים הגדלים בבית בו ההורים מוותרים על סמכותם, יפתחו התנהגות שתלטנית וטרוריסטית, בבית ומחוצה לו.

שילוב של סמכות כוחנית וויתור על סמכות - במרבית המקרים מתקיים בהורות שילוב בין תגובות סמכותיות-כוחניות לבין תגובות של ויתור על סמכות. מעבר בין הסגנון הכוחני לסגנון התבוסתני מתרחש כאשר הורים עשויים לצעוק על ילדיהם מתוך איבוד שליטה וכעס, אבל לאחר שיראו שהם אינם משיגים את התוצאה הרצויה וילדיהם אינם מבצעים את אשר הם מבקשים מהם לעשות, הם יוותרו, ייסוגו מעמדתם הראשונית, וייכנעו.

"ניהלתי קרב עם הבן שלי. סירבתי לקנות לו את הנעליים שהוא רצה, כי הן עלו 700 ש"ח. כשהוא הודיע לי שהוא לא ילך לבית הספר אם לא יהיו לו כאלה נעליים, ושלכולם יש, נשברתי. לעצמי אמרתי, שרק יעזוב אותי".

בחור בן 16 מרבה לבוא בטענות לאמו על יחס מפלה בינו לבין אחיותיו, על הפקרתו בעבר במהלך תהליך גירושין ועוד. הוא מבטא טענותיו בצורה מילולית תוקפנית והאם מרגישה חוסר אונים מולו. היא אינה מסוגלת להתמודד בצורה ישירה עם טענותיו ומגיבה באמירות קבועות, לא יעילות, כאילו סמכותיות: "אני לא מוכנה שבבית שלי יתנהגו כך. לך לחדר שלך". הבן נשאר לשכב באדישות על הספה בסלון, תוך התעלמות מזלזלת מאמו. האם נעלמת מהסלון, כואבת ומובסת.

גם מעבר הפוך מתרחש, דהיינו – מהסגנון התבוסתני לכוחני. הורים יכולים להתחיל בעמדה נכנעת, מוותרת, מעלימת עין, ואולם, כאשר הם רואים שהבעיה אינה נפתרת, התסכול הפנימי שלהם גובר. הם חשים שהם פועלים בצורה לא נכונה, חסרת שליטה והכוונה. בסופו של דבר, הם יתפרצו על ילדם, יכעסו עליו ואולי אף יפגעו בו רגשית בכעסם. במקום להעיר על דברים קטנים, הורים מתעלמים מהם כדי להימנע מקונפליקט עם הילד; אך כשהילד מקצין את התנהגותו (למשל, פוגע ברכוש או באחיו) הם מאבדים עשתונות ונעשים תוקפניים כלפיו. לאחר מכן הם עשויים להרגיש רע עקב כך ולבקש מהילד מחילה.

"אשתי אומרת לי שצריך להבין את הילדה; שהיא עוברת תקופה לא קלה ושכל החברות שלה מתנהגות אותו הדבר. אני משתדל להתאפק ולהבליג, מעלים עין. עד שהיא עושה משהו מוגזם לגמרי, בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, ואני מתפרץ עליה. וזה יותר גרוע, כי מה שהפה שלי מפיק ברגעים אלו, זה ממש נורא ואני אחר כך מצטער על כך. אני יודע שבכך אני פוגע בה מאוד, אבל אין לי שליטה על כך".

אחת התוצאות העצובות של דפוסי התמודדות לא יעילים אלו היא שהורים מתקשים לא רק לומר "לא" לילדיהם, אלא גם להיענות להם בחיוב, לומר "כן", לתת באהבה. נתינתם של הורים מתוסכלים, מרירים וכועסים, בין אם כתוצאה משימוש כוחני בסמכות ובין כתוצאה מוויתור מוחלט על שימוש בסמכות, אינה יכולה להיות בעלת ערך רגשי מספק.

"עצוב לי מאוד להודות בכך ובודאי לומר את זה, אבל אני מרגישה פעמים רבות שאני רק רוצה שהם, הילדים, יעלמו לי מהעין. לא בא לי לשחק אתם, לקרוא להם, לדבר אתם. אפילו להכין להם אוכל קשה לי לעתים. אני מרגישה כה מנוצלת על ידם, נותנת להם ולא מרגישה עם זה טוב, שמעצמי לא בא לי לתת להם. וזה נורא בעיני. זו לא ההורות שרציתי".

כמו כן, ברור שהתגובות הלא יעילות של ההורים מגבירות את חוסר האונים שלהם ופוגעות פגיעה נוספת בסמכותם, שבעיני ילדיהם היא ממילא נמוכה.  

מקורות

·   בראב, ת', (2001)."הורים ותומים", תל-אביב, רז.

·  הכט, י', (2001). "הנעורים הדיגיטליים", משאבי אנוש, נובמבר, 167. עמ' 38-50.  

·  סדן, א',(1993). העצמה בהקשר של תכנון קהילתי: פיתוח תיאורטי, עבודה לקבלת תואר דוקטורט, חיפה: אוניברסיטת חיפה.  

·  סליגמן, מ', (2000). ילדות אופטימית, תל אביב, עם עובד.  

·  ספיר, מילון (1997). עורך: א', אבניאון. תל אביב. הד ארצי.  

·  עומר, ח', (2000). שיקום הסמכות ההורית, תל-אביב, מודן.  

·  עמית, ח', (1997). הורים כבני אדם, תל-אביב, ספרית פועלים.  

·  פול, א' (1998). האם הורים באמת משפיעים על ילדים. פסיכולוגיה היום, ינואר – פברואר, 43-46.  

·  פופר, מ', (1994). על מנהלים כמנהיגים, תל-אביב, רמות.  

·  פרוצ'י פ', (2001). מה שלמדתי מילדי, תל-אביב, מודן.  

·  קשתי, י', אריאלי מ', ושלסקי, ש' (1997). לקסיקון החינוך וההוראה, תל-אביב, רמות.  

·  שלו, מ' (2001). מאה חורפים. תל אביב: זמורה ביתן.  

·  Mead, M. (1958). “Cultural Determinants of Behavior”. In: A. Roe and G. Simpson (eds.), Culture and Behavior. New Haven  

·  Taffel, R. (2001). Getting through difficult kods and parents. Guilford press, New York.  

·  White M, Pseudo-encopresis: From avalanche to victory, from vicious to virtous cycles, Family Systems Medicine, 2(2), 1984

 לחלק ב' של המאמר העצמה בהורות

*המאמר - מתוך הספר: "ייעוץ בעידן של אי וודאות ",( 2003) בעריכת ד"ר רבקה לזובסקי וד"ר ציפי בר-אל, המגמה לייעוץ חינוכי, מכללת בית ברל, הוצאת רכס, עמ' 347-375

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006
והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il