www.leida.co.il   
 

בודהיזם לאמהות

 מאת: שרה נפתלי* מאנגלית יותם בן יואב

אמהות לילדים קטנים חיות בעולם של בדידות. מלבד הריחוק הפיזי שלנו ממבוגרים אחרים, לעתים קרובות אנו מגלות בצער שאין לנו למי לפנות כאשר אנו כמהות לתמיכה. לפני שהפכנו לאמהות עבדנו או למדנו, וקרוב לוודאי שהשתייכנו לאיזה חוג חברתי שכלל בעלי ברית המוכנים תמיד לקטר בצוותא או להתבדח בנוגע לקשיי החיים. ברוב ימי השבוע אנחנו לבדנו בבית עם הילדים ומבלות פחות ופחות זמן בחברת מבוגרים. ואף על פי כן רובנו מעולם לא חשנו צורך רב בידידוּת כמו בתקופת האמהוּת.

            ייתכן שידידים ותיקים ובני משפחה אינם מבינים אותנו; אולי אין להם ילדים או אולי האתגרים שילדיהם מציבים בפניהם שונים משלנו. נראה שהורים לילדים המתקשים לישון מוקפים הורים לילדים הנוהגים לישון שינה עמוקה, ממש כפי שהורים לילדים שובבים חשים שהם מוקפים הורים לילדים שקטים ומנומסים. או ייתכן שכאשר אנו משוחחות על הבעיות שלנו, תגובות ידידינו ובני משפחתנו מאכזבות אותנו. אולי הם אינם מקשיבים לנו כראוי: כשאנו מעלות את דאגותינו, הם מדברים על עצמם, נותנים לנו עצות בלתי רצויות או משנים לגמרי את נושא השיחה. ייתכן שבסופו של דבר נרגיש שאין מקשיבים לנו, או גרוע מכך – ששופטים אותנו. נכון שאמהות אחרות עשויות להיות בעלות ברית נהדרות, אבל רובנו מאזינות גרועות, ולוּ רק בשל העובדה שהילדים מפריעים לנו כל העת.
            אם יש בין מכרייך איש או אשת סוד חכמים, לא רבים הסיכויים שאוצר אנושי זה יהיה זמין בשעת הצורך. מלבד זאת, יצורים מתחשבים כמונו, האמהות, אינם ששים להטיל את כל כובד דאגותינו, כעסינו ומצוקותינו על כתפיו של אדם אחד.
            ומה באשר לבני הזוג שלנו, האנשים שחתמו על חוזה ההורות הזה למשך כל ימי חייהם? הבה נהיה הוגנות כלפיהם: רק מלאכים מסוגלים להבין לעומקם את האתגרים הגופניים והנפשיים העומדים לפנינו. ובואו נכיר בעובדות, לא רבות מאיתנו מצאו לעצמן מלאך. וגם אם מצאנו, סביר להניח שהוא מבלה את מרבית זמנו בעבודה.
            אכן, האמהוּת מאלצת נשים לטפח סוג חדש של עצמאות. תקוותנו היחידה לאמהוּת מאושרת ונבונה נעוצה בפיתוח משאבים פנימיים שיזינו אותנו. מאחר שאמהות מעניקות מעצמן עוד ועוד ואינן חוסכות במאמצים לספק צרכים של אחרים, אנו מוכרחות למצוא דרך לחדש את מלאי הכוחות שלנו. תורתו של הבודהא מציידת אותנו במשאבים רבים לצורך זה, ומספקת לנו תובנות כדי להתמודד עם מחשבות ורגשות לא נעימים, וכדי לחיות עם אחרים חיים שלווים ומאושרים יותר.
           כאמהות, אנו בשלות ביותר לספוג את תורת הבודהיזם משום שאנו מבינות לעומקן שתיים מאבני היסוד של תורה זו: אנו מבינות שיש סבל בחיים; ואנו חוות אהבה אמיתית יותר.
 
 מיהו הבודהא?
 
המשמעות המילולית של המילה בודהא היא "המואר". לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא כמה וכמה בודהיסטים שהגיעו ל"הארה", ומכאן שיש בודהות רבים – בעבר, בהווה ובעתיד. אולם כאשר אנו מדברים על הבודהא בה"א הידיעה אנו מתכוונים לסידהַרתָא גַאוּטָמָה, שנולד בהרי ההימלאיה בסביבות שנת 560 לפני ספירת הנוצרים. אביו היה אחד המלכים הרבים בהודו באותה תקופה, אולם פרט לכך היה סידהרתא אדם רגיל ללא סמכות אלוהית.
            סיפור חייו של סידהרתא הועלה על הכתב כמה מאות שנים אחרי מותו. קיימות גירסאות שונות לסיפור, אולם הבודהיסטים אינם מוטרדים מהיעדרה של "גירסה רשמית". בדת הבודהיסטית, חשיבות הסיפור של הבודהא המקורי היא משנית בהשוואה למסר שהביא עמו: קיימת דרך להשתחרר מהסבל ומהאומללות.
סיפור החיים המוכר הוא זה:
 
כאשר נולד סידהרתא, ניבא אדם קדוש שהתינוק יהיה למנהיג עולמי או למורה דגול שיגיע להארה. אביו, שהעדיף את האפשרות הראשונה, מנע את סידהרתא מלהתנסות בחיי העולם החיצון. בין חומות הארמון הוא יצר לבנו סביבת חיים מאתגרת שכללה לימודי אמנות, מדע וספורט.
לבסוף סיפרו כמה משרתים לסידהרתא על החיים שמחוץ לארמון ועוררו את סקרנותו בנוגע לעולם שמעבר לכתליו. סידהרתא החל לשוטט ברחובות, ואף על פי שאביו דאג לסלק משם את החלכאים ביותר, נתקל סידהרתא בזקנים, חולים, מתים וקרוביהם האבלים. סידהרתא הוטרד מאוד ממראות הסבל שהתגלו לעיניו, ונחישותו לגלות את הסיבות לסבל וכיצד להתגבר עליו התחזקה. בהיותו בן 29 עזב את חיי הארמון ויצא לחפש תשובה, כשהוא נוטש את אשתו ואת תינוקו רַהוּלָה (סוגיה שמרבים לדון בה בחוגים הבודהיסטיים).
במשך שש שנים נדד סידהרתא ותר אחר תשובות. הוא התנסה בכל מיני סוגים של תרגילים רוחניים, בכללם התמכרות יתר לתשוקות שנועדה להמאיס את התאוות הגופניות, עינויים עצמיים, עינויים מידי אחרים, יוגה, מצבי טראנס, דיונים מעמיקים ולבסוף גם צומות. החולי והחולשה שבאו בעקבות הצומות היו חמורים כל כך עד שהפסיק לצום, התיישב תחת עץ ונדר: "לא אקום מכאן עד אשר אגיע להבנה מושלמת ... ואם לא כן אמות." לאחר שהגיע לכמה תובנות באשר לטבע החיים נעשה הבודהא מואר. הוא נשבע לעשות כמיטב יכולתו להמעיט את הסבל בעולם והקדיש את ארבעים וחמש השנים שנותרו לו להוראה רוחנית.
 
הבודהא מצא את התשובות הודות למאמציו שלו, והבודהיסטים מצוּוים לעשות כמוהו. ואלה מילותיו האחרונות של הבודהא לפני מותו:
מאחר שאין מושיע חיצוני - מוטל על כל אחד מכם למצוא דרך לשחרר את עצמו  

מה לימד הבודהא?

מהות תורתו של הבודהא מגולמת ב"ארבע האמִתות הנאצלות". כולן עוסקות במושג הסבל, שניתן להבינו ככל סוג של אי-נחת, אי-שלמות, דאגה, אי-נוחות, רוגז – כל תחושה לא נעימה אפילו במקצת. ואלה הן ארבע האמתות הנאצלות:
1.      הסבל קיים.
2.      ההיקשרות גורמת סבל.
3.      הסבל יכול לבוא אל קצו.
4.      יש דרך לשים קץ לסבל.
 
אם כן, הסבל ואי-הנחת לא יבואו אל קצם היום, אבל אם נאמץ כמה מעקרונות הבודהיזם נוכל להתחיל כבר היום לזרוע את הזרעים שישפרו את חיינו.
  
הסבל קיים – האמת הנאצלת הראשונה
 
האמת הנאצלת הראשונה בבודהיזם קובעת שהסבל קיים. הבודהא השתמש במילה דוּקהָא, שתרגומה המדויק ביותר הוא "אי-נחת" או "אי-שלמות". האמת הנאצלת הראשונה קובעת אפוא שהחיים מטבעם אינם משביעי נחת ואינם מושלמים. בטרם אמהוּת, ייתכן שהשקפה זו נראתה לנו פסימית מדי. אם לא הרגשנו מאושרות יכולנו תמיד ללכת לסרט, לצלצל לידידה או להסיח את דעתנו מכל סוג של כאב באינספור דרכים. כעת הילדים שלנו משאירים לנו זמן מועט לשקוע בהסחות דעת כאלה. מלבד זאת, כבר חווינו את קשיי ההריון, הלידה, גידול תינוקות וילדים, ומכאן שהשקפת עולם כזאת לא נראית לנו מלודרמטית כל כך. כולנו כבר הספקנו לחוות ייסורים ואף ייאוש.   
            כאמהות, אנו מגלות שהחיים אינם חוויה קלה. על כתפינו מוטלת אחריות; כמעט שאין לנו פנאי לעצמנו; אנו שקועות עד ייאוש בדאגות האם ילדינו בריאים? האם הם "נורמלים"? והאם הם מסוגלים לעמוד בציפיות של העולם הביקורתי סביבם? אנו סובלות מרגשי אשם על שאיננו מטפלות במאה הדברים האחרים שבהם יכולנו לטפל. אנו מתייסרות בגלל הקריירה שלנו, ובמקרים רבים בגלל אובדן הקריירה. ברגעים הקודרים יותר אנו מתאמצות אולי להשיב את ההערכה העצמית שלנו בשעה שאנו מביטות בהופעתם של קמטי דאגה ובראשית הידלדלותם של אברי גופנו.
            אמהות רבות אומרות שההורות שינתה עבורן את חוויית הצפייה בחדשות הערב. כאמהות אנו מרגישות את הכאב והצער בעולם ביתר שאת. קורבנות של פשע, של מלחמה ושל התמכרות לסמים נראים לנו כעת כמו ילדים יקרים של אמהות במצוקה. סיפורים על חטיפות, על התעללויות בילדים ועל התאבדויות, מעוררים בנו תחושות קשות מנשוא. אנו מבינות שכל מקרה מוות או שכול משפיע על היחידה המשפחתית הפגיעה. תגובות אלה הן סימן למודעות עמוקה לסבל ולאי-נחת בחיים.
            חלק מהסיבה לאי-הנחת הוא מה שהבודהיזם מכנה ארעיוּת, או האופן שבו כל דבר מוכרח להשתנות לדבר אחר – מאומה לא נותר על כנו. כל דבר בחיים – אנשים, נסיבות, חפצים ואף החלקיק הקטן ביותר – מצוי בעיצומו של תהליך, ועובדה זו אינה מותירה לנו שום דבר יציב ובר קיימא שניתן להסתמך עליו. הבודהיזם אינו מכחיש שהאושר אפשרי, משום שהוא אפשרי. הבעיה היא שאיננו מסוגלים להישאר מאושרים. כמו כל דבר אחר, גם האושר בר חלוף. חיי אדם כוללים לידה, הזדקנות, כאב ומוות. אנו יכולים כל חיינו לא לתת את הדעת לעובדות האלה, אולם לא נוכל להימלט מהן.
            גם אם נסכים שהחיים כוללים מרכיבים של סבל, מי רוצה להתמקד בסבל? הבודהיזם עשוי להיראות כדרך רוחנית מדכאת אם לא נעמיק לחקור מעבר לנקודה זו. למרבה השמחה, שלוש האמִתות הנאצלות האחרות נושאות עמן בשורות טובות. אולם לעת עתה, אם ברצוננו לסכם את הבודהיזם כדאי שנשמע זאת מפיו של הבודהא עצמו: 
אני מלמד על הסבל ועל קצו של הסבל.

הנפש האוהבת
 
הסיבה השנייה לכך שאמהות בשלות להפיק תועלת מהבודהיזם היא שצעדנו צעד ענקי לקראת המטרה המכונה בבודהיזם "הנפש האוהבת". כפי שאנו יודעות, האמהוּת אינה רק סבל אלא הרבה מעבר לכך. היא גם חוויית אהבה המעצימה את הנפש.
            אהבת אם לילדהּ היא האהבה האמיתית ביותר. באמצעותה אנו לומדות שאהבה אמיתית היא נטולת אנוכיות, סבלנית וסלחנית. אנו לומדות שהאהבה אינה תלויה בדבר, אינה שיפוטית ומצפה אך למעט, אם בכלל, בתמורה. מובן שלעתים אנו נוטרות טינה לילדינו, כשהם מחברים אותנו עם הצד האפל בטבענו, אולם באופן כללי היחסים בינינו הם יחסים של אהבה ללא גבול. אם אחת מתארת זאת כך:
 
לאחר שהבאתי ילד לעולם הבנתי שכל האהבה שחוויתי בעבר – בייחוד עם בני זוג – הייתה אנוכית. תמיד חשבתי: איזו תועלת אוכל להפיק ממערכת יחסים זו? ואם הציפיות שלי לא נענו, כל הרגשה טובה שהיא הייתה מתפוגגת לגמרי. בתי לקחה אותי לגיהינום ובחזרה, אבל שום מעשה ממעשיה לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותה.
 
     האהבה לילדינו מביאה לנו שמחה ואושר. אולם הדבר המלהיב באמת הוא שבאמצעות אהבת ילד אנו מעמיקות את היכולת לאהוב גם את הזולת. אין גבול ליכולתנו להחיל את מה שלמדנו מאהבה זו על מערכות יחסים אחרות. אמהות רבות מגלות זאת בעצמן: הן מרגישות חמלה רבה יותר לזולת כי הן מבינות שהכול החלו את דרכם בעולם כתינוקות יקרים הראויים למסירות אמהית. אמהות אלה מגלות יכולת חדשה להיות סבלניות כלפי קופאית זעפנית, נהג תוקפני או קרוב משפחה נזקק.
            השתתפתי פעם בקורס בודהיזם שמטרתו הייתה לפתח טוּב לב ואהבה במערכות יחסים. כשהמורה רצתה להביא דוגמה לאהבה אמיתית היא דיברה תמיד על אהבת אם לילד. היא נעזרה במערכת יחסים זו כדי להמחיש כיצד אהבה מולידה התנהגות נאותה ומהם היתרונות שאהבה אמיתית מביאה עמה. כאמא אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה להבין את דברי המורה ההיא מתוך ניסיון אישי.
            מבחינתי, הדבר המדויק ביותר שניתן לומר על האמהוּת הוא שהיא עושה את חייך גרועים כפליים אך גם טובים כפליים. יש סבל ויש אי-נחת, אבל האהבה מצילה אותנו.     

עדינה, סבלנית ומתמידה
 
אמהות בשלות לספוג את תורת הבודהיזם גם משום שהן מסוגלות להיות כה חסרות רחמים בדרישותיהן כלפי עצמן. אמהות רבות מתאמצות להגיע לסטנדרטים הגבוהים ביותר ולעמוד בציפיות הגבוהות ביותר הכרוכות בתפקידן, אך בסופו של דבר חשות אשמות משום שלא הצליחו להגיע לשלמוּת כאמהות, כבנות זוג, כקרובות משפחה, כידידות, כעובדות, כעקרות בית, כשומרות משקל וכאזרחיות. לפיכך, כאשר אנו מגיעות לשלב בחיים שבו אנו זקוקות לתמיכה ולחמלה אנו מותחות ביקורת על עצמנו. רובנו לא נעלה על הדעת לדבּר לאנשים אחרים באותה חומרה שבה אנו גוערות בעצמנו.
            הבודהיזם מטיף לחמלה כלפי כל היצורים החיים, והגדרה זו כוללת בהכרח גם את עצמנו. אף כי הבודהיזם מעודד סטנדרטים גבוהים יותר של התנהגות, הוא אינו דורש מאיתנו לבזבז אנרגיה על רגשות אשם – עלינו להימנע מהאשָמה עצמית משום שאין בה כל תועלת. כאשר המחשבות והמעשים שלנו אינם משקפים חוכמה יתרה, כל שעלינו לעשות הוא להיות מודעים, לשים לב למחשבות ולמעשים הללו במקום להניח להם לחלוף על פנינו ללא משים. המטרה שלנו היא לראות בבירור מה מתרחש, ולטפח במתכוון הלכי רוח בריאים יותר.
            שמעתי פעם עצה מפי מורה למדיטציה: "אינכם צריכים להיות מתוסכלים אם מחשבותיכם נודדות בזמן המדיטציה – גישתכם צריכה להיות עדינה, סבלנית ומתמידה." שיננתי מיד את המילים האלה משום שזיהיתי את תרומתן, הן לתרגולי המדיטציה והן לחיי היום-יום. כדי להזין את המשאבים הפנימיים שלנו עלינו להפוך לחברות הטובות ביותר של עצמנו, וכאשר אנו חשות שאיננו עומדות בסטנדרטים שקבענו עלינו לזכור להיות עדינות, סבלניות ומתמידות ביחס לעצמנו, כפי שגילתה האם שכתבה את הדברים הבאים:
 
אחת המתנות הנהדרות ביותר שקיבלתי מהבודהיזם הייתה הדגש שהוא שם על ערך הסבלנות והחמלה כלפי עצמנו. כנערה מתבגרת שגדלה בבית קתולי אדוק הייתי נוהגת לייסר את עצמי ברגשות אשם משום שלא הצלחתי להתגבר על חטאי. ככל שהתאמצתי לא יכולתי להפסיק לחטוא, ובסופו של דבר הרגשתי מובסת ואהבתי את עצמי פחות. הבודהיזם תבע ממני להיות מודעת לחולשות העמוקות שלי. במקום לחסל אותן מיד, היה עלי ראשית להבין מאין באו או מה גרם להן.
           לדוגמה, אחת החולשות שלי היא הנטייה לשפוט את הזולת. הבודהיזם לימד אותי שאם אוכל להיות מודעת לתכונה זו, לתהליך המחשבתי שבבסיסה ולהשפעתה על גופי ועל נפשי, יהיה לי סיכוי גדול יותר למצוא בלבי חמלה כלפי אחרים. אין צורך לכעוס על עצמי או לחוש אשמה. למדתי להיות סבלנית וסלחנית יותר כלפי עצמי, ובכך מצאתי דרך יעילה בהרבה להתמודד עם חסרונותי במקום להעניש את עצמי באמצעות רגשות אשם.
           אני מלמדת את ילדי כיצד לנהוג מתוך אהבה וקבלת האחר ללא תנאי. כעת אני לומדת לעשות את אותו דבר בעצמי.   
  
 
 מה הבודהיזם יכול להציע לאמהות?
 
דמיינו לעצמכם אם רגועה ושלווה המקבלת את כל מה שהחיים מזמנים בדרכה. אירועים לא צפויים ולא רצויים אינם מערערים את שלוות נפשה. לעולם אין היא מגזימה בתגובותיה. היא יודעת מתי אין היא נוהגת בחוכמה או בחמלה, אך אינה מתייסרת לשווא ברגשות אשם. היא יודעת שבפעם הבאה אולי תצליח יותר. היא מודעת לעצמה, אך היות שטיפחה אהבה עצמית, אין היא מרוכזת בעצמה או שקועה בעצמה כשהיא משוחחת עם אחרים. ידידיה אומרים שהיא עדינה וטובת לב באמת. אחֶיה ואחיותיה מוסיפים שמחשבתה צלולה והחלטותיה נבונות. אחרים חשים נינוחים, אפילו מיוחדים במחיצתה, ואין מחסור באנשים האוהבים אותה. ילדיה מאושרים בחברתה משום שהיא גורמת להם להרגיש חשובים ומשום שהיא מבינה את הצרכים שלהם. היא יצירתית, ספונטנית ואוהבת לצחוק משום שללא כל קשר למה שהיא עושה, החיים הם בעיניה משחק, לא עבודה.
            הבודהיזם יכול לסייע לנו להידמות יותר לאם הזאת, אם מאושרת יותר. הדבר מצריך זמן, אולם בעזרת חמלה וסבלנות כלפי עצמנו – ולא באמצעות האשמות עצמיות וטיפוח ייסורי מצפון – אנו מתקרבות במעט לאידיאל הזה ככל שאנו מתקדמות בדרכנו הרוחנית. אין הכוונה שהבודהיזם ישבט המון אמהות מושלמות – יש מיליון דרכים להידמות לאם כזאת ועדיין להגשים את התכלית המייחדת אותנו.
מה אומרות אמהות בודהיסטיות?
עיקר ההשפעה של הבודהיזם על חיינו הוא ביכולתנו להיות נוכחים. במהלך חיינו, אנו שואפים לנכוח כאן ועכשיו, ולא לנדוד במחשבותינו למקומות אחרים, כפי שאנחנו מרבים לעשות. בפרק השני בספר אעמיק לחקור את הרעיון הזה, אולם הבה נשמע מה אומרות כמה אמהות בודהיסטיות בנוגע להשפעה של תורת הבודהא על חיי היום-יום שלהן.
            אן, אם לשתי בנות צעירות:
 
הבודהיזם עזר לי לראות את האמהוּת כמסע רוחני. בתקופות גרועות בחיי אני מזכירה לעצמי שהורות היא סוג של עבודת מעשית, ועבודה מעשית מהסוג התובעני ביותר. הילדות שלי הן המורות שלי, והן מאלצות אותי שוב ושוב לחיות ברגע ההווה ולוותר על הפנטזיות על כל הדברים המרגשים והמלהיבים שהייתי יכולהלעשות.
           כאמא עלייך לשאול תמיד את השאלות: "מה מצריך הרגע הזה?" "מהו הדבר החשוב כאן?" בימים קשים אני שמה לב שהבנות שלי חוזרות על דבריהן באופן אוטומטי, כאילו הן יודעות שאני מין זומבי מרוחק שאינו באמת נמצא איתן. כשזה קורה אני יודעת שאני צריכה לשלוף את עצמי מהיכן-שלא-אהיה ולחזור להווה ולהעניק להן תשומת לב רבה. תורת הבודהא מסייעת לי לגדל את הילדות שלי מתוך מודעות וערוּת לדרישות של רגע ההווה ולא להפוך אותן לקורבנות של תגובותי האוטומטיות.
 
     הספר "למה בודהיזם? אנשי המערב מחפשים אחר חוכמה" מביא ראיונות עם בודהיסטים. בספר משוחחת ויקי מֶקֶנזי עם אם אמריקנית, איבוֹן ראנד, שהיא גם כוהנת זֶן ומורה. איבון מבטאת היטב את תחושתה של אן שהורות היא סוג של תרגול רוחני.
 
המדיטציה סייעה לי במלאכת ההורות, אף על פי שילדי היו מודעים לכך יותר ממני. פעם אחת ביקרה בתי חברה לספסל הלימודים, ואמה שאלה: "למה אמא שלך עושה מדיטציה?" בתי השיבה: "טוב, נחמד יותר להיות איתה והיא כאילו מרגישה טוב יותר." דבריה היו מדויקים למדי. הודות לבודהיזם הרגשתי כאילו התעוררתי מתרדמה ארוכה. התחלתי לראות עד כמה אוטומטית הייתה התנהגותי. הרגשתי גם שמצאתי בית...
התחוור לי מעבר לכל ספק שאם היחסים עם ילדי אינם עולים בקנה אחד עם מה שלמדתי בבודהיזם, כי אז אני במובן מסוים מזייפת. רציתי להיעזר במערכת היחסים שלי עם ילדי כדי ללמוד על דרכי חשיבתי שלי, ולפתח מודעות עצמית. ברור היה לי שהלך הרוח שלי משפיע מאוד על ילדי.
 
מליסה היא אם לשתי ילדות בנות שלוש וחמש. גם היא נעזרת בבודהיזם כדי לשלוט ברגשות שלה. נראה שמליסה הצליחה להגיע למידה מסוימת של קבלה עצמית בלי לשקוע בשאננות.
 
הבודהיזם סייע לי להיות ערה יותר לדרך החשיבה שלי. בכל פעם שאני נזכרת בכך אני משתדלת להיות מודעת לאופן שבו אני מדברת לעצמי. זה מצריך תשומת לב וריכוז שאני מפתחת בעזרת מדיטציה.
לאחרונה, באמצעות מודעות רבה יותר למלמולים הפנימיים שלי, אני מנסה לתפוס את עצמי בהלכי רוח שליליים. ביום גרוע עם הילדות, רבות מהמחשבות שלי מתמקדות בתלונות ומביאות אותי לידי ייאוש. כשאת מפתחת את היכולת להתבונן בתהליך הזה את משפרת את היכולת להתמודד עם התפיסות שלך ולחסוך מעצמך סבל.
 
כל הדוגמאות שלעיל מראות לנו שכאשר אנו נעזרות במחשבה צלולה ושפויה נוכח אתגרי היום-יום, רוב הסיכויים הם שנגיב בצורה מועילה.
 
 
ביטוח נגד סיוטי הורים
אישית, אני רוצה להיות מוכנה לכל תקופת מבחן עתידית, בייחוד לתקופת גיל ההתבגרות של בנַי. אני רוצה שיהיו לי המשאבים הפנימיים שיהפכו אותי לנכס בחייהם, אִם כידידה, כאשת סוד או כמישהי היודעת מתי אינה צריכה לתחוב את אפה. כמו רוב האמהות, הפחד הגדול ביותר שלי הוא שיום אחד התינוקות היקרים שלי יסבלו. ברגעים קודרים אני מתייסרת ומדמיינת שהם חווים בדידות, דיכאון או השפלה. ואם מישהו מהם יתאבד חלילה, הרי אמות מצער.
            האינטואיציה שלי אומרת שככל שאחכים אהיה נגישה וקרובה יותר לילדי, וכך גדל גם הסיכוי שאוכל לעזור להם בשעת מצוקה. ככל שהם מכבדים אותי עולה הסבירות שיבטחו בי. ייתכן שיתקשו לכבד אותי אם יראו שאני מנותקת מעצמי, לא מסוגלת לשלוט ברגשותי או נטולת חמלה. הם ודאי לא ישתפו בדאגותיהם מישהי הנתפסת בעיניהם כמקובעת בדעותיה. בהיותנו מודעים יותר לעצמנו, הבודהיזם מסייע לנו לקלף בהדרגה את השכבות המיומנות פחות של אופיינו, ועל כן אנו נעשים נגישים וקרובים יותר לילדינו כאשר הם סובלים.
            אף כי ילדים להורים מיומנים עדיין עלולים להיקלע לצרות, כשמדובר בהורים נבונים יותר האפשרות שילדינו יהיו אומללים קטנה בהכרח. הדלאי לאמה ביטא זאת בספר "לב דרכו של הבודהא": "באופן כללי ניתן לומר שאם ההורים הם אנשים חמים, רגועים ושלווים, גם ילדיהם יפתחו גישה והתנהגות דומות."
            הבודהיזם עשוי להחכים אותנו, והחוכמה היא מושא השאיפות שלי – ולוּ רק למען ילדי. אולם מהי חוכמה? כשילדינו במצוקה הם אינם מחפשים בהכרח מומחה או דמות סמכותית. אפשר שהם אינם רוצים שנעזור להם לפתור את הבעיה באמצעות ספרים שקראנו, חוויות שחווינו או מסעות שבהם השתתפנו. בבודהיזם החוכמה אינה מוגדרת כיכולת להחליט החלטות או לדעת תשובות. קבלת המסתורין שבחיים, הסירוב לקפוץ כהרגלנו למסקנות אוטומטיות, גישה ענווה המודה באי-ידיעה – אלה הן התכונות העוזרות לנו להיות פתוחים ורגישים במגעינו עם בני אדם אחרים.
 
 
סיבת הסבל – האמת הנאצלת השנייה
 
כאמהות, רובנו הספקנו לחוות מידה מסוימת של אי-נעימות או כאב, ולכן קל לנו יחסית להבין את האמת הנאצלת הראשונה ולקבל אותה. האמת הנאצלת השנייה יש בה יותר מן הגילוי. היא מסבירה לנו שסיבת הסבל ואי-הנחת היא התאווה. העולם שבו אנו חיים הופך אותנו ליצורים המתייסרים במאוויים לאין ספור. המאוויים אינם מביאים לנו מרגוע, ולעתים קרובות אנו עיוורים לתוצאות מאמצינו האינסופיים להשיגם.
            אנו מתאווים להיות חשובים ונערצים, להרוויח הון תועפות, לשאוב ריגושים ממקורות רבים מספור. אנו רודפים כאחוזי דיבוק אחר המטרות שלנו ואומרים לעצמנו שחיינו יבואו על תיקונם מרגע שנשיג אותן. אנו אוגרים כמויות אדירות של דברים משום שאנו מתאווים להיות אופנתיים, בעלי טעם טוב, משתוקקים להגיע גבוה יותר או רחוק יותר, לכל מקום רק לא לכאן. אף על פי שאנו רואים במאוויים שלנו קרש קפיצה בדרך לאושר, למעשה הם מסרסים כל אפשרות לאושר ברגע ההווה.
            אדריֶין הַאוּלי, אם לשניים ונזירה בודהיסטית אוסטרלית שהוסמכה על ידי הדאלי לאמה בשנת 1982, שוחחה עם אחד מבניה:
 
הבעתי את צערי, ולא בפעם הראשונה, על כך שלא משנה מה עשו בשביל אמי ומה נתנו לה, היא מעולם לא הייתה מרוצה. מובן שהייתה לוקחת את מה שנתנו לה, אבל גם הבהירה מעבר לכל ספק שהצבע או הצורה לא מתאימים או שזה לא מה שבאמת רצתה. אמרתי שלא נראה לי שהיא יודעת מה היא רוצה. בני חייך ואמר בשקט, "אמא, את לא מבינה אותה. זה הכול. היא כן יודעת מה היא רוצה – היא פשוט רוצה את הכול." כולנו קצת כאלה, וכמה מבינינו משתוללים מזעם כשאיננו מצליחים להשיג את הכול, וסובלים מאוד וגורמים סבל גם לאחרים.
 
            חיים ללא מאוויים אין פירושם חיים ללא מאמצים, שאיפות או אפילו משאלות לב. הסבל מתחיל משעה שאנו הופכים את המטרות או את ההעדפות שלנו לדרישה או לצורך: כדי שאהיה מאושר אני מוכרח להשיג את א', ב' וג'. כשאנו משתוקקים למשהו ומתעקשים להשיגו, אנו סוללים את הדרך לתחושות חרדה ותסכול כאשר הדבר שלו אנו מתאווים אינו נראה באופק. אפילו כאשר מאוויינו מתגשמים, איננו זוכים לאושר בר קיימא – אנו מוצאים לנו מאוויים אחרים.
            אנו סובלים מתשוקה למה שאין לנו, אך גם סובלים מתשוקה לאבד את מה שיש לנו. סלידה – היפוכה של  היקשרות – עלולה לגרום אותה מידה של אומללות והיא רלוונטית בייחוד לאמהות. את עומדת בגן המשחקים והילד שלך מסרב לבוא איתך הביתה. נדמה לך שאת נמצאת שם כבר שעות. קר לך ואת רעבה. גלים של תסכול ושל חוסר אונים שוטפים את גופך בשעה שאת מנסה לשכנע את המורד הקטנטן לבוא איתך הביתה.
            מקרה נוסף: הגשם לא פוסק לרדת במשך ימים. לא ישנת די הצורך ואת תקועה בחדר המגורים הרועש שלך כבר כמה שעות. הילדים מתווכחים איתך, מנדנדים לך ומאלצים אותך להקשיב למוזיקה הנוראית שלהם. את מאבדת את קור רוחך בגלל מיץ שנשפך ואחר כך חושבת לעצמך, "אני שונאת את זה. אני לא יכולה להיות אמא! הכול טעות אחת נוראית!" סלידה.
            במקום להיאבק בכל אחד ממושאי ההיקשרות שלנו, הבודהא טוען שיש מושא היקשרות אחד שהוליד את כל האחרים, ואם נצליח להתמודד איתו, האחרים ייעלמו: האמונה שלנו באני יציב, נפרד ועקבי – באגו. האגו שלנו הופך אותנו לעבדים לכל ימי חיינו, מחזק את הדימוי העצמי השברירי שלנו, תר אחר הנאה ובורח מכאב. בפרק תשע אבחן תובנה זו, שיש בכוחה לשנות את חיינו.
  
הסבל יכול לבוא אל קצו – האמת הנאצלת השלישית
 
האסכולות הבודהיסטיות השונות מציעות הגדרות והסברים רבים להארה ולקצו של הסבל. ההארה מתרחשת כאשר החשיבה שלנו מתנקה לחלוטין מהלכי רוח שליליים. לא עוד נבערים מדעת, אנו מתפכחים מאשליותינו. בראותנו את האמת בבהירות, אנו יודעים שעלינו להפסיק לרדוף אחרי הנאות ושאל לנו לברוח מהכאב. מרגע שכבשנו את האנוכיות, לבנו מתמלא אהבה. לפי הזן בודהיזם, אנו יכולים להגיע להארה בכל רגע נתון. אסכולות אחרות טוענות שלצורך כך נדרשים כמה גלגולי חיים וכי תהליך זה מורכב מכמה שלבים. אולם יש הסכמה כללית שההתעוררות הסופית היא דבר שאין לתארו במילים וכי מדובר בחוויה שהחשיבה הלא-מוארת אינה מסוגלת לתפוס. עוד מסכימות כל האסכולות שהאינדיבידואל הוא זה שעליו מוטלת האחריות להגיע להארה – אין בנמצא מושיע או כוח מאגי כלשהו המחליט מתי אנו מוכנים.
            כשהבודהא הגיע להארה בעת שעשה מדיטציה מתחת לעץ שלו, הוא אמר: 
הכול צלול להפליא. אני רואה את הנוף שלפני במלואו. אני רואה את ידי, את כפות רגלי, את בהונותי ומריח את ריחו העשיר של בוץ הנהר. אני חש מוזרוּת עמוקה ופליאה גדולה בשל היותי בחיים. פלא פלאים! ההארה הזאת היא טבעם של כל בני האדם, אבל הם אומללים משום שלא הגיעו אליה
 
המדיטציה מאפשרת לנו להציץ לתוך הנפש המוארת, המעודדת אותנו. חוויה מעין זו נוכל להשיג ברמות הריכוז הגבוהות ביותר וסביר להניח שדרושות שנים כדי להגיע אליה. כפי שהאמת הנאצלת הרביעית קובעת, לצורך כך יש ללכת בדרך רוחנית.
  
הדרך המובילה אל מחוץ לסבל – האמת הנאצלת הרביעית
 
הבודהא הסביר את משמעותה של הדרך המובילה אל מחוץ לסבל ולאומללות – האמת הנאצלת הרביעית – באמצעות הדרך-הנאצלת-בעלת-שמונת-ההיבטים, על שלושת חלקיה: חוכמה, מוסר ומשמעת עצמית. למעשה, כל מרכיב בתורה הבודהיסטית כלול באחד משמונת ההיבטים האלה.
 
חוכמה
  1.  מיומנות הבנה.
  2. מיומנות חשיבה.
 
מוסר
  1. מיומנות דיבור.
  2. מיומנות פעולה.
  3. מיומנות מחיה.
 
משמעת עצמית
  1. מיומנות מאמץ.
  2. מיומנות מודעוּת.
  3. מיומנות ריכוז.
 
מיומנות הבנה היא היכולת לראות את החיים כפי שהם באמת, ובייחוד להבין את האמת בדבר הארעיות, אי-הנחת והאין-אני. מיומנות חשיבה היא היכולת לנקוט גישה רצינית לבודהיזם, הנחישות לשפר את המודעות ולטהר את המחשבות מחמדנות, שנאה ואשליות.
            מיומנויות דיבור, פעולה ומחיה מעניקות לדרך הרוחנית את הבסיס המוסרי. עלינו לדבר, לפעול ולעשות למחייתנו בדרך של חמלה, של חסד אהבה ושל הגינות כלפי אחרים. הדרך לחוכמה מצריכה אורח חיים מוסרי. לפי הבודהיזם רק מי שחי חיי יושר יכול ליהנות מפירות המדיטציה במלואן.
            מיומנויות מאמץ, מודעוּת וריכוז נוגעות לתרגול מדיטציה, ובכך אעסוק בפרקים הבאים.
            אני מניחה שלעת עתה הפרטים הכלולים בהסבר זה מספיקים. תוכלו למצוא הסבר מעמיק יותר על הדרך-הנאצלת-בעלת-שמונת-ההיבטים בנספח 1, ומקצת ההיבטים יידונו בפרקים שיבואו בהמשך.
 
 
*שרה נפּתלי חיה באוסטרליה, אם לשני ילדים קטנים, פעילה למען זכויות האדם, שואבת חוכמה מהמסורות העיקריות בבודהיזם. לפרטים נוספים - מרב שאול 050-7400317