עצמאות, רוגע
זהו קורס מאד מצומצם - יש בו רק חמישה מפגשים על מודל המשולש המשפחתי, ולכן בכל מפגש אני בוחרת לדבר על נושא חשוב ביותר. הפעם בחרתי בנושא עצמאות, ואני מתכוונת לעצמאות של הילד הקטן. אני רוצה לציין מהי ההתכוונות שלי כלפי הילד הקטן - עבור כל אשה שמגיעה ללידה, או באופן כללי עבור מי שמתחיל להבין את התהליך. אני בעצם מתארת את התהליך שמתחיל מיד לאחר הלידה, ובינתיים אנחנו נמצאים בשלבים הראשונים. השאלה העקרונית שלי היא כיצד האמא הצעירה מתייחסת לילד שעדיין לא מדבר? אל מה היא מכוונת את עצמה? מה היא רוצה לאחל לו - ללא מילים. הרבה אמהות שהכרתי היו מכוונות לכל מיני דברים, אך כמעט ולא פגשתי אמא שמהרגעים הראשונים דווקא איחלה לילד שלה שיהיה עצמאי. אני הייתי אמא כזו; מלכתחילה רציתי מאד שהילדים שלי יהיו עצמאיים - לא במובן הכללי, אלא בחשיבה שלהם.
חשוב לדעת מה לבחור מכל אוסף המחשבות, ההתכוונויות וביטויי השמחה שמגיעים בבת-אחת לאחר הלידה - לבחור משהו חשוב שישמש לנו כקו מנחה. האופן שבו האמא חושבת ומעבירה מסרים משפיע ברמה המחשבתית על הילד הקטן. הוא עדיין לא מדבר, אך הוא קולט מסרים. לכן כדאי לשים לב, ולבחור מה חשוב יותר להעביר ומה פחות. אנחנו מוקפים בים של אינפורמציה שמציף אותנו בעוצמה רבה. משום כך, חשוב מלכתחילה לדעת במה לבחור ובמה להתמקד כדי להבין מה חשוב יותר, ורק אחר-כך להתעסק בדברים הפחות חשובים.
אני לא יודעת כיצד אתם מבינים מה זו בחירה. כאשר אני למשל בוחרת בדבר מסוים שחשוב לי, הוא כאילו נכנס ונשמר באיזו תוכנה בראש. אני רק מחליטה לבחור וזה כבר עובד מאליו; ואם אני לא מוותרת - כך זה נשאר. אני כאמא במודל הזה, רוצה לבחור בדברים חשובים מהרגעים הראשונים שהילד בא לעולם ולא לגעת בהם בהמשך החיים. כך, מתחילת הדרך, במסגרת המשולש המשפחתי, אני קודם כל בוחרת לאפשר לילד חיים עצמאיים ברמה המחשבתית - זהו הדבר החשוב בעיניי.
אני חוזרת ומציינת שאנחנו נמצאים במודל של משולש משפחתי, וקיימת הבנה בין ההורים שהילד שלהם נמצא בקודקוד העליון של המשולש. אפשר להגיע להרבה הבנות ביחס לכל מיני דברים חשובים; אבל זהו הדבר הכי חשוב מבחינתי לכן אני מבליטה אותו. דבר נוסף שחשוב לי לציין הוא שקיימת הבנה בין ההורים על כך שהילד נולד ברמה מחשבתית התפתחותית גבוהה יותר ביחס אליהם. שתי ההבנות האלו מהוות בסיס למודל המשולש המשפחתי, כמודל אנרגטי של התפתחות. אם נמשיך לצעוד קדימה ונאבד את ההבנות האלו, כל המודל יקרוס; הוא פשוט לא יעבוד.
באופן כללי הייתי אומרת שלאנשים יש קושי לראות מודל. למעצבי בגדים למשל, יש מודל שלפיו הם מפתחים קו מסוים, והם לא זזים ממנו. אני מדברת על מודל מחשבתי של משולש משפחתי; אלא שבסיטואציות שאני מתארת מי בכלל חושב על מודל כל-כך אבסטרקטי? אנשים מעדיפים לשמור לעצמם את הזכות בכל רגע נתון להתייחס באופן שונה לדברים. לי חשוב להישאר תמיד במודל הזה - מודל שקיים בו קונצנזוס על כך שהילד נמצא בקודקוד העליון של המשולש, ברמה גבוהה יותר מהוריו, כשהדגש הוא על-כך שזרימת ההבנה שקיימת בין ההורים ביחס לקונצנזוס הזה חייבת תמיד להימשך, על-מנת למנוע נפילות.
בואו נמשיך ונעשה צעד נוסף קדימה דרך הציורים שהכרתם במפגשים הקודמים. דברנו על כך שהילד הקטן נמצא בתהליך התפתחות ברמה המחשבתית, ודברנו על המגמה שקיימת בתהליך הזה – להרחיב את הספירה.בציור הבא אני מוסיפה את הספירה הזו למסגרת המשולש המשפחתי. כך אני משלבת בין שני דברים מנוגדים זה לזה - התרחבות הספירה ושמירת המסגרת. בהתכוונות להרחיב את הספירה קיימת סכנה לשבור את המסגרת של המשולש. אם מניחים לילד להתפתח יותר מדי, באופן טבעי, מבלי שהילד ירצה לכך, הכוח בתהליך שמכוון החוצה יהיה חזק יותר מהכוח של שמירת המסגרת. במקרה כזה הילד פורץ את המשולש והמסגרת נשברת או נפתחת יותר מדי. השילוב בין שתי המגמות דורש איזון, כי מסגרת המשולש היא זו שנותנת לילד את היכולת ואת החוזק להימצא בתהליך. כלומר, על-מנת לפתח כלים מחשבתיים אבסטרקטיים בתהליך שאינו נראה לעין, הוא חייב להימצא בתוך מסגרת מסוימת שדרכה יתאפשר לו לראות משהו.
כאמור, התפתחות תהליך מחשבתי של ילד קטן לא מתקיימת מחוץ למסגרת. משום כך חשוב לדעת כיצד לאזן בין שתי המגמות המנוגדות על-מנת לאפשר את קיום התהליך בתוך המסגרת. אם מבינים זאת, קל יותר לבדוק שהילד לא יתפתח יותר מדי. בכל מקרה אין משמעות להתפתחות יתר כאשר המסגרת נשברת, כי תהליך ההתפתחות ללא מסגרת צפוי בשלב מסוים להיעצר. כשמאבדים את האיזון רואים שהילד הופך להיות עצבני או היפראקטיבי; אך אם אנו מבינים את הסיטואציה, קל לנו יותר לשנות כיוון בחשיבה - לאזן בין המגמות, במקום לנזוף בילד על התנהגותו הרעה.
בואו נתייחס שוב לסמלים בציור: אנחנו רואים את הספירה שהיא העולם האישי של הילד ברמה המחשבתית, ואת המגמה להתפתחות הספירה. הילד שרק נולד שוכב במיטה רוב הזמן ואין מה לצפות שהוא יתחיל לדבר או ללכת בחודשים הבאים, אולם התהליך המחשבתי שלו - כבר התחיל. אני כאמא לא יודעת מהו התהליך, אך כל העניין הוא בכך שאני לא יודעת. בשלב הזה אני רוצה להעביר מסר מאד חשוב: לא רק שההורים לא יכולים לדעת מהו התהליך המחשבתי האישי של הילד, אלא גם אסור להם לדעת. מדובר על נתינת אמון בתהליך שלא נראה לעין, ובתוצאות שאותן נראה רק בשלבי התפתחות מאוחרים יותר. וכך, אני כאמא לא שואלת על מה הילד חושב ומה הוא קולט - אני מניחה שקיים אצלו תהליך התפתחות מחשבתי שאותו אני מכבדת.
לי כהורה, אסור להיכנס לתוך העולם האישי של הילד. הסקרנות, השאלות, וההרהורים על המתרחש בראשו - מיותרים. בשפת הסמלים שאני מציגה, זוהי גישה של פלישה לתוך הספירה - פלישה מנטלית כמובן. ברמה הפיסית או הרגשית זה לא כל-כך נורא, אם לא נדע למשל כיצד לחבק את הילד בחמימות הנדרשת או בתכיפות הרצויה לו; אבל פלישה מנטלית, בכל מקרה, היא אסון עבורו.
נניח לרגע לילד הקטן ונראה מה קורה כאשר שני מבוגרים מדברים ביניהם. בדרך-כלל במהלך השיחה, כל אחד מהם פולש מנטלית לתוך עולמו של השני. אתם מוזמנים לבדוק זאת, ולהיווכח בעצמכם שנדיר לפגוש אנשים שלא נוהגים כך. הנטייה שלנו היא לפלוש לתוך העולם המחשבתי העדין הזה ולהימצא בתוכו. כאשר מדובר על מפגש בין שני מבוגרים, יש להניח שהם פיתחו מומחיות מסוימת להסתדר עם זה; אולם כשמדובר באנרגיה מחשבתית של אבא או אמא הפולשת לתוך העולם של הילד הקטן, קשה לו לשאת זאת - זוהי מעמסה כבדה עליו. כך אנחנו כהורים, מבלי שנדע, מפריעים להתפתחות טבעית של תהליך דיסקרטי ועצמאי. המגמה שלי כאמא, היא להיות "על-יד" התהליך ולא בתוכו; על-יד פירושו לקחת מרחק. ברמה המחשבתית, ככל שאדם מתרחק יותר, כך הוא מפריע פחות ומאפשר לתהליך להתפתח בכיוון הרצוי.
במודל הזה חשוב שכל אמא תפתח את היכולת לקחת מרחק מנטלי, לשמור על הגבולות ולתת אמון בתהליך. לשם כך אני משתמשת בסמל של התמרור - אין כניסה. הרעיון הוא שפשוט אין כניסה. לי באופן אישי קל לציית לתמרור הזה, אבל אצל הרבה אנשים קיימת סקרנות טבעית לדעת מה מתרחש אצל זולתם (לא שזה טוב או רע - זה פשוט קיים אצלם). הסקרנות הזו מיותרת כשמעלים את העניין לרמה מחשבתית; ברמה הזו יש צורך לשקול האם זה מפריע, האם זה משפיע, ובאיזה אופן. אני רואה שהסקרנות תמיד משפיעה ומפריעה לתהליך. השאלה היא האם אבא, אמא או כל אדם אחר מודעים לכך, כי לפני שהילד נולד - יתכן והם לא ייחסו חשיבות למצב של הפרעות מהסוג הזה. כאן נדרש מכל אמא להפעיל את שיקול הדעת. לפני הלידה מצב שכזה היה טבעי ורגיל בחייה; לכן לאחר הלידה היא לא במיוחד תדרוש מעצמה להשתנות, אלא אם כן היא יודעת שזה הכרחי לקיום התהליך.
בקורס הזה אני מעלה באמצעות מודל המשולש המשפחתי, נושאים חשובים הקשורים בהתפתחות תהליך מחשבתי של ילד קטן. דרך הכרת המודל יתאפשר לנו בהמשך להימצא בעצמנו בתהליך הזה, ונוכל להבין את ההפרעות בחיים שלנו. בינתיים אני רוצה להתמקד בסיטואציה של ילד קטן והורים, ולפתח את נושא העצמאות אותו בחרתי. לשם כך אתן דוגמא שאני תמיד נוהגת להשתמש בה, כתמונת מצב המתארת היכן נמצא הילד והיכן נמצא האמא ביחס אליו:
נאמר שהילד כבר בן שנתיים, ויש צורך להעביר לו מסר על הסכנה הכרוכה בחציית כביש. אם לפני כן הילד לא הגיע לחשיבה עצמאית, הוא לא יקלוט את המסר ולא יהיה מודע לסכנה. בכל פעם כשהאמא תלך עמו ברחוב והוא יתקרב לשפת המדרכה לפניה, היא תרוץ אליו בהיסטריה מחשש שהוא יחצה את הכביש לבד. ילד בגיל הזה, שהחשיבה העצמאית שלו כבר בנויה, יגיע לשפת המדרכה ויעצור. זוהי אינדיקציה לכך שהוא קלט את המסר שאמא העבירה לו על הסכנות בכביש. יש ביניהם תקשורת מחשבתית, והוא יודע לעצור ולהמתין עד שהיא תתקרב, כדי שיחד יחצו את הכביש. אין הרבה אמהות שמסוגלות להתמודד עם מצב כזה שיש בו סכנת חיים; לא רק בכביש, אלא בכלל.
אנחנו רוצים לאפשר לילדים, בזמן המתאים, לצאת לחיים עצמאיים משלהם. ילד שנכנס לגן-ילדים, במובן מסוים, עובר לחיים עצמאיים; זוהי כניסה למסגרת אחרת ולשם כך נדרשת הכנה. כאשר מסגרת המשולש המשפחתי נשמרת בבית, נוצרים תנאים המאפשרים בצורה טבעית להעביר את הילד למסגרת רחבה יותר. גן-ילדים למשל זוהי מסגרת, וקיימים בה קשיים שלא כל ילד מסוגל להתמודד עמם. הקשיים האלו יכולים להשפיע עליו, להפריע לו, ולגרום לו הרגשת מחנק. הדגש שאני שמה על שמירת המסגרת הוא לא סתמי; הרעיון הוא לאפשר לילד לדעת בהמשך החיים שמסגרת היא דבר נכון, ושמירת המסגרת היא תנאי חיוני להתפתחותו. כך, לא יהיה לו צורך כבוגר לשבור את מסגרות חייו כדי לנשום לרווחה. שבירת המסגרת היא תופעה מאד נפוצה, שבודאי מוכרת לכם.
ישנו ניגוד אינטרסים מסוים שנוצר כאשר מאפשרים לילד הקטןהתפתחות מחשבתית בכיוון עצמאי. כיצד אפשר לתת אמון בראש ובגוף הקטן של הילד? גם אני, כמו כולם, רואה את מימדיו הקטנים, אלא שבתוכו אני דווקא רואה אישיות גדולה - אישיות שיש לה יכולת לקלוט דברים כמונו. כמובן שמדובר בסוג אחר של דברים; אחרי הכל ילדים לא עוסקים בפוליטיקה, מדע או כלכלה. אולם הם קולטים היטב את הדברים שקשורים לתהליך ההתפתחות שלהם במסגרת המשולש המשפחתי. לכן לתת אמון בילד הקטן, זוהי גדולה מצד ההורים. אם הם לא נותנים אמון, הם מקטינים את הראש של הילד וכך הוא מקבל מה שנקרא - "ראש קטן". כשאדם מבוגר מתייחס אל עצמו כ"ראש קטן", הוא ככל הנראה לא זכה בילדותו לתמיכה ואמון בצעדיו המחשבתיים.
במודל הזה אנחנו כהורים נותנים אמון בראש של הילד הקטן; אנחנו תומכים בכל צעד מחשבתי ובכל רעיון שעולה בראשו. זהו התפקיד של ההורים - להבין מה הם רואים בילדים שלהם מהרגעים הראשונים, ולהבין שמה שהם ייראו בהמשך, תהיה התוצאה של מה שהם אפשרו או לא אפשרו בתחילת הדרך.
במודל המשולש המשפחתי הילד הקטן הוא זה שנותן את האינדיקציה לאופן החשיבה של ההורים. צורת החשיבה שלהם באופן כללי ובמיוחד ביחס אליו, משפיעה על התפתחות התהליך המחשבתי שלו. אני חושבת שהתופעה הזו לא כל-כך מוכרת לרוב האנשים, ולכן הם לא מייחסים חשיבות לקשר בין החשיבה שלהם לתהליך המחשבתי של הילד. הם לא מודעים לכך שהחשיבה שלהם משפיעה עליו גם כשהם יושבים לידו ולא אומרים דבר. היא יכולה להשפיע באופן חיובי או להפריע ולעצור את התהליך. דווקא בתקופה הראשונה של חייו, כשהילד עדיין לא מדבר, זה מאד חשוב לאן הראש של האמא מכוון - בשתיקה. כאשר הילד מתנהג בצורה מסוימת, אני כהורה לא יודעת אם זה טוב או רע; אני יכולה לדעת רק בצורה יחסית, בהשוואה לילד נוסף. במשך הזמן, בערך מגיל שנה-שנתיים והלאה, נקבל מהילד אינדיקציה מאד מדויקת על תהליך ההתפתחות שלו. בשנים האלו, במידה וייווצר פיגור בהתפתחות הילד במסגרות מחוץ לבית - בגן-הילדים או בבית-ספר - נדע שאנו כהורים במודל הזה לא הצלחנו מתחילת הדרך.
יש צורך לקחת בחשבון שילד בתקופה הראשונה של חייו מתפתח מחשבתית במהירות מאד גבוהה. עם הזמן מהירות ההתפתחות מואטת, שהרי אי-אפשר להתפתח בלי סוף במהירות כה גבוהה. את תוצאות הפספוס המחשבתי שלנו בתחילת הדרך, יהיה קשה יותר לתקן בהמשך בגלל פער המהירויות שנוצר, לא בגלל משהו אחר. זו הסיבה שקשה לשנות או להגיע לתיקון, וזו הסיבה שבחרתי לדבר על התפתחות תהליך מחשבתי בכיוון העצמאי, מהרגעים הראשונים בהם התפתחות הילד היא בשיאה. אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי לתקן מאוחר יותר, אך בגלל הפיגור בזמן נצטרך לעבוד כמה שנים במקום כמה חודשים. מניסיוני אני יודעת שבמצב כזה קשה יותר לגלות סבלנות ולתת אמון בתהליך. לכן אני אומרת - בואו נאפשר זאת מלכתחילה.
אני פונה באופן כללי לכל אדם, לא דווקא לאמא שצפויה ללדת. מי שמשתתף בקורס, מכניס את עצמו לתהליך שאני מתארת. כך אני מזרזת את תהליך ההבנה שלו כאילו הוא נמצא בתחילת הדרך; אנחנו כאילו חוזרים לילדות, לראשיתו של התהליך שהוא בשיא מהירותו, וכך מקבלים את הזריזות הזו בהבנה וביכולת שלנו לדעת במה להתמקד כדי להימצא בו. ישנם הרבה דברים בהם בן-אדם יכול להתמקד; אולם כדי להימצא בתהליך מחשבתי, יש צורך לבחור להתמקד בדבר אחד. זהו אחד מהמסרים המרכזיים שאני רוצה להעביר - בתהליך מחשבתי שכך או אחרת מתפתח במהירות גבוהה, אנחנו יכולים אולי לעבור מדבר לדבר ולדעת ברגע נתון מה אנו רואים מול העיניים; אך העניין הוא לדעת מלכתחילה במה אנו בוחרים להתמקד על-מנת להבין משהו - למרות שלא נבין זאת מיד.
בואו נמשיך ונתבונן בסמלים של בניית הספירה וחיזוק הקו המחשבתי. אין משמעות להרחיב את הספירה סתם כך - מרחיבים אותה לפי הקו הייחודי של האדם. זהו קו שנע אצלו תמיד בכיוון מסוים ומאפיין אותו. זהו קו מחשבתי בכיוון נבחר שיש צורך כל הזמן לחזק. מי יכול לחזק אותו? רק אבא ואמא. הסיבה לכך היא מאד פשוטה: אף-אחד אחר לא נמצא במודל המשולש המשפחתי שאני מתארת; המודל נבנה רק משלוש דמויות - אבא, אמא וילד. כיצד אם כן ההורים מחזקים את הקו מבלי לראותו? התהליך המחשבתי שאני מציירת הוא תהליך אבסטרקטי. אני מציגה תמונה כוללת שמתארת מה מתרחש בתהליך שלא נראה לעין. גם אני לא מסוגלת לראות את התהליך הזה, לכן אני מציירת את מה שאני מבינה. גם אני כהורה לא רואה את הקו, אבל ממרחק מסוים אני רואה משהו שמאפיין את הילד שנולד; אני רואה שמשהו מאפיין אותו בלי לרצות לדעת מה זה. אני יודעת שאסור לי להיכנס לתוך העולם שלו; אני לא פולשת, לא מפריעה - אין לי כניסה.
אנחנו כהורים לא יודעים איזה ילד אנחנו מגדלים - אולי הוא יהיה ראש-ממשלה, אולי מנצח מפורסם. לא כתוב על המצח של אף ילד מה הוא יהיה בהמשך חייו. לכן מתחילת הדרך כדאי להתייחס אליו כאל מישהו שיתכן ויהיה מאד חשוב לחברה ולעולם. הכי חשוב כמובן לא לפספס את הדרך בשבילו, דרך להיות עצמאי, מקורי - לא להיות כמו כולם. הרבה אנשים דווקא רוצים להיות כמו כולם, כי הם איבדו בילדותם את הקו הייחודי שלהם. כמרפאה, אני פוגשת הרבה הורים שלא מאפשרים לילד להתפתח לפי הקו - הילד שנמצא בתהליך מחשבתי המתרחש במהירות כל-כך גבוהה, מאבד אותו כבר מהרגעים הראשונים, ואף-אחד לא שם לב לכך. אחת המטרות של הקורס היא לחדד את העובדה שהקו הזה ישנו אצל כל אדם. לשם כך אני מציירת בשפת הסמלים קו התפתחותי ייחודי ברמה המחשבתית - קו שניתן יהיה לראות אותו ולאפשר את קיומו.
אנחנו עוברים לנושא הבא - הרגעה.
ישנו זמן שבו ניתן באופן טבעי להגיע להרגעה ברמה המחשבתית - זהו זמן ההשכבה של הילד. אני מציירת ספירה שמייצגת את העולם האישי של הילד המתפתח לפי הקו הייחודי לו - הוא נמצא בתהליך מחשבתי ותמיד מתפתח לפי אותו הקו. מה הילד בעצם עושה? הוא כל הזמן ממשיך לראות משהו נוסף שאותו הוא רוצה להשיג. בניגוד אלינו המבוגרים, שמשיגים משהו מסוים, מרגישים טוב ונעצרים לכמה שנים - ילד אף-פעם לא מסתפק במה שנותנים לו; הוא תמיד רוצה להשיג עוד משהו. חלק מהאנשים יחשבו אולי שזה פסול, אבל מבחינתי זה טוב מאד - זה מראה שהילד הולך קדימה.
אנחנו כהורים רוצים שהילד ימשיך להתפתח לפי הקו הייחודי שלו. כיצד נאפשר זאת? נאמר שהערב מתקרב ומגיע הזמן להשכיב את הילד לישון. הילד נמצא במשך כל היום בתהליך התפתחות. את המגמה הזו בתהליך - מגמת הרחבת הספירה, אני מציירת כשהחצים מופנים כלפי חוץ. בסוף היום, על-מנת להירדם, הוא חייב לעבור למגמה המנוגדת - מגמת השמירה על הריכוז. אולם הילד הקטן לא יכול לשנות לבד את כיוון החצים במאה ושמונים מעלות, כלומר לשנות את הכיוון פנימה על-מנת להירדם. הוא באופן טבעי רוצה כל הזמן להמשיך להרחיב את הספירה. אך מאחר ואי-אפשר להתפתח בלי סוף, לנו כהורים ניתנת הזדמנות טבעית להפסיק את התהליך כאשר אנחנו משכיבים את הילד לישון.
כשבן-אדם מבוגר מתעייף, הוא פשוט הולך לישון. הילד לעומתו, חייב לשנות את כיוון מגמת ההתפתחות כדי להירדם; עליו לעבור למגמה המנוגדת על-מנת לשמור על רמת הריכוז - אחרת הוא יתחיל להיות עצבני או היפראקטיבי. כאמור הילד לא מסוגל באופן טבעי לעבור לבד ממגמה למגמה; לכן כאשר המעבר לא מתרחש בזמן, כבר אין לו כוחות וקשה מאד להחזיר אותו לריכוז.הסיבה שהילד לא מסוגל לשנות לבד את הכיוון במאה ושמונים מעלות נובעת מרמת האינטנסיביות הגבוהה של תהליך ההתפתחות שלו. לנו המבוגרים אין התפתחות כזו אינטנסיבית, לכן קל לנו יותר ללכת לישון.
התפקיד של האמא או האבא הוא לסייע לילד לשנות את הכיוון. עליהם להבין שהילד כל היום התפתח והוא חייב להירגע. לפעמים קורה שמשכיבים את הילד לישון והוא מיד נרדם. ילד גם יכול פשוט להירדם כי הוא הרוס מעייפות. אולם כאשר אנחנו מרגיעים את הילד לפני השינה על-ידי שינוי כיוון מגמת ההתפתחות למגמת הריכוז, הילד נרדם ברמת ריכוז גבוהה שקושרת אותו לקו המחשבתי. בדרך-כלל ילד שנרדם כשהוא מחובר לקו שלו מתעורר בבוקר רענן - אפשר לראות שהוא קם ממיטתו ומיד מגלה עניין בדבר מסוים. אם קורה שהוא קם עצבני או לא מרוכז, זה אומר שלא הרגענו אותו כמו שצריך.
בלילה ילד צריך לישון מרוכז ושקט כדי להתעורר בבוקר ולהמשיך את התרחבות הספירה. כאשר משכיבים אותו לישון בצורה רגועה, הוא באופן טבעי סופג את הכוח בשינה להמשיך להתפתח ברמה המחשבתית. משום כך האווירה שנבנית בבית לפני השינה מאד חשובה. בדרך-כלל נדרשות לפחות שעתיים כדי להרגיע את הילד ואת האווירה בבית, אך יש ילדים ששעתיים לא מספיקות להם ויש צורך להשקיע יותר זמן. האמא היא זו שצריכה להכיר מהו הקצב ומתי נדרש להתחיל לשנות את הכיוון מהתפתחות לרגיעה. אפשר להקריא סיפורים או להקשיב למוזיקה שקטה, העיקר לא ליזום התפתחות נוספת. חשוב להבין שהאמא לא יושבת סתם כך ליד הילד ומקריאה לו סיפור; בזמן הזה נבנה ביניהם קשר במסגרת של שניים, כאשר האמא היא זו שמשמשת ככלי המאפשר את אספקת הכוח לתהליך ההתפתחות של הילד.
אני מייחסת חשיבות רבה דווקא לזמן ההשכבה. המעבר המתרחש ממגמה למגמה לא רק מאפשר לילד להתפתח, אלא גם מלמד אותו לדעת לשמור על עצמו. כפי שיש צורך לשמור על המסגרת, כך חשוב לשמור על מגמת הריכוז שהיא לא פחות חשובה ממגמת ההתפתחות, ולמעשה, אי-אפשר בלעדיה. הילד יכול להרחיב את הספירה יותר או פחות, אין זה משנה כל-כך; מה שחשוב הוא לשמור על כיוון ההתפתחות. גם אם קורה והאמא לא מצליחה להשכיב את הילד באופן רגוע, היא יכולה למחרת שוב לשאוף לכך. אנחנו כמובן עושים טעויות, אך אסור לנו לאבד את הכיוון להתפתחות; כלומר חייבת להיות תמיד שאיפה לחזק אותו - מיום ליום, מלילה ללילה. זהו המסר שבחרתי כמסר חשוב ביותר שאני יכולה להציע לאנשים.
ריכוז במשחק, צמצום
הקורס הזה בנוי משלושה-עשר מפגשים בהם אני מדברת על עקרונות התפתחות תהליך מחשבתי. דווקא במסגרת העברת עקרונות התהליך, אני מעלה נושא לכאורה שולי בשם ריכוז במשחק, ואני רוצה להסביר מדוע. בקורס הזה אנחנו לומדים דרך הילדים הקטנים שעדיין לא מדברים. יתכן שזה קצת נועז מצדי, אבל דרך הילד הקטן רציתי לאפשר להורה במודל הזה, או באופן כללי לכל מי שרוצה להבין את התהליך, להגיע תוך תקופה קצרה יחסית ליכולת לחשוב נכון ולראות את התוצאות.
מה בעצם עושה הילד הקטן בשנות הילדות? אם לא נתייחס לתהליכים הפיסיולוגיים והרגשיים, נראה שכאשר הילד לא אוכל או ישן, הוא רוב הזמן משחק. הוא לא עסוק בטרדות הפרנסה או מעורב בענייני הבית - הוא פשוט משחק. מאחר ואנחנו לומדים דרך הילד את עקרונות התפתחות התהליך המחשבתי, יש לנו הפעם הזדמנות ללמוד באווירה מאד טבעית של משחק, כי זה מה שהילד רוב הזמן עושה. השאלה היא היכן אנחנו כמבוגרים נמצאים כאשר הילד משחק? מה אנחנו קולטים? מה אנחנו מבינים? כאשר אני רואה ילד משחק, אני לא מתבוננת בו בהנאה וחושבת - איזה ילד חכם שמשחק יפה. הכוונה שלי היא ללמוד; ועל-מנת ללמוד דרך הילד הקטן, עלי לאפשר לו לשחק ללא הפרעה. בראש ובראשונה - לא להפריע.
במפגש הקודם כשדברנו על הצורך לאפשר לילד התפתחות מחשבתית בכיוון עצמאי, השתמשתי בסמל "אין כניסה" כדי להראות שאסור להפריע לתהליך הזה. גם הפעם אני ממשיכה באותה גישה ואומרת - לא להפריע. הורים נוטים להתלהב מהמשחק של הילד. אך כשאני רואה ילד משחק אני לא מתלהבת מהמשחק עצמו, כי היום הוא משחק כך ומחר אחרת. כאמא במודל הזה או כבן-אדם מבוגר, הדבר שחשוב לי תמיד הוא לשמור מרחק, על-מנת לאפשר לילד להימצא ברמת הריכוז גבוהה.
במסגרת עבודתנו כמרפאים טיפלתי בהרבה תינוקות ובילדים עד גיל שנה, וראיתי שיש חשיבות מיוחדת לשנה הראשונה. הגעתי למסקנה וקיבלתי לכך הוכחה דרך הטיפולים, שילדים בגיל הזה נמצאים ברמת ריכוז מאד גבוהה, אותה כמעט ולא רואים אצל אנשים מבוגרים. כאשר ילד לא עצבני, בוכה או חסר מנוחה מסיבה כלשהי, אפשר לראות שבזמן המשחק הוא נמצא בשיא רמת הריכוז שלו. יש הרבה מה ללמוד כשרואים את התופעה הזאת, אלא שרוב האמהות בכלל לא מודעות לכך.
שתי המגמות החשובות שהצגתי במפגש הראשון - מגמת התרחבות הספירה ומגמת החזרה לרמת הריכוז, הן שמאפשרות תהליך התפתחות. הסיבה לכך שרוב המבוגרים לא ממשיכים להתפתח, היא כי הם לא נמצאים ברמת ריכוז מספיק גבוהה כדי לראות לאן ללכת. הילד הקטן שמשחק נמצא ברמת ריכוז גבוהה; הוא ממשיך להתפתח על-ידי המשחק. כשאני רואה ילד משחק, אני תמיד תופסת דרכו, אם לומר זאת בלשון בוטה, "טרמפ" לריכוז. הייתי אומרת שרמת הריכוז של הילד ממש "מדבקת". אפשר להידבק מאנשים בוירוס; אבל למה להידבק במשהו רע? עדיף להידבק במשהו טוב. אני תמיד "נדבקת" מרמת הריכוז של ילדים קטנים, והתופעה הזו בכל פעם מדהימה אותי מחדש.
ילדים קטנים תמיד משחקים בנוכחותי; אני מאפשרת זאת בטבעיות כי אני כל-כך רוצה לראות את התופעה הזו של רמת ריכוז גבוהה, אותה אני כמעט ולא פוגשת בעולם המבוגרים. אני בדרך כלל לא נהנית מהצגות תיאטרון שהרמה בהן משתנה בכל פעם, אבל אני מאד אוהבת לראות הצגה שילד מציג במשחק שלו. אני נהנית כי הוא באמת משחק, וההצגה שלו היא ברמה גבוהה של התפתחות מחשבתית. יש אנשים שמתפעלים מהדיבור של הילד. זה באמת מאד מעניין לשמוע ילד קטן מדבר, אבל הדבר שבעיניי חשוב יותר הוא להבין כיצד הוא מתרכז, וכל הזמן לאפשר לו זאת. כשאני פוגשת ילדים, ההבנה הזו גורמת לכך שרק עצם הנוכחות שלי יכולה להקפיץ אותם לעולם החשיבה. זו הסיבה שילדים אוהבים אותי למרות שאני לא עושה עבורם משהו מיוחד. במפגש בינינו אני מקפיצה אותם לעולם החשיבה והם לא מתנגדים. זו האוכלוסייה היחידה שאני מכירה שלא מתנגדת לקבל את הדבר הכי נכון עבורה.
אנשים באים אלינו לטיפולים או לקבל ייעוץ בנושאים שונים, אך הם לא באים מתוך כוונה מפורשת להחזיר את עצמם לריכוז. כמרפאה, אני תמיד חייבת להימצא בריכוז. לכן אם מסיבה כלשהי אני מאבדת את הריכוז, אני לא פוגשת אנשים; אני רק מחפשת את הדרך לחזור לריכוז. בכל סוג של מפגש - כשאני קונה בגד או אוכל בחנות, נמצאת עם ילד או מעבירה קורס - אני קודם כל דואגת לא לאבד את הריכוז. במידה וזה קורה, אני ממש רואה זאת כאסון עבורי ועבור האנשים אותם אני פוגשת.
כשקיימת הבנה מהו ריכוז במשחק, זה עניין די פשוט לאפשר לילד לשחק. אך מה קורה כשההבנה הזו לא קיימת? אני רוצה להביא שתי דוגמאות קלאסיות לכך:
ילד יושב וצופה בתוכנית טלוויזיה. זמן הארוחה מגיע והאמא מכריזה שהאוכל מוכן. מבחינתה כבר הגיע זמן הארוחה, אך הילד לא זז ממקומו ולא מתייחס. אני מכירה את התופעה הזו מהילדים שלי. הם אמנם כבר גדולים, אבל כשהם מרוכזים במשהו ואני קוראת להם לאכול, הם בכלל לא מגיבים. מאוחר יותר כשאשאל אותם אם הם שמעו אותי, הם יאמרו לי - בודאי ששמענו. כאשר מבוגר מרוכז בעניין מסוים ומישהו קורא לו לאכול, הוא מתנהג בנימוס ומשיב שהוא תיכף מגיע, או שהוא פשוט מפסיק את עיסוקיו ובא. העניין הוא שילדים קטנים לרוב לא כל-כך מנומסים כפי שמצפים מהם. אפשר לומר בעצם שהם בכלל לא מנומסים; הם נמצאים בריכוז ושם אין נימוס. זהו מצב מרוכז של יכולת עוד מעט לראות משהו, עוד מעט להבין משהו. זה כל-כך חשוב, שפשוט חבל להחמיץ את הרגע. העניין הוא שכאשר הילד לא מגיב לקריאת האם, היא מתעצבנת כי הוא לא שומע בקולה, וכשהיא מתעצבנת - הוא כבר יוצא מהריכוז.
הדוגמא השנייה מראה כיצד אפשר להפריע לילד להתפתח במשחק כדמות עצמאית. בציור אני מראה את הילד המשחק כמי שנמצא כל הזמן במעברים בין התרחבות הספירה לריכוז, וההורים מוצגים במרחק מנטאלי מסוים. לא מדובר במרחק פיסי, אלא במרחק מנטלי עליו קשה מאד לשמור. בדרך-כלל כשילד משחק עם הוריו, גם ההורים עצמם נמצאים בתוך המשחק. אני כאמא מאפשרת לילד את עולם המשחק, אך אני עצמי לא משחקת; כבן-אדם מבוגר פשוט לא מתאים לי לשחק. חייבת להיות הפרדה מוחלטת בין עולם המשחק של הילד לנוכחות של ההורה המאפשר לו את המשחק, כדי שהוא יתפתח ברמה המחשבתית. בחודשים הראשונים, למרות שעדיין לא מקריאים לו ספרים או מלמדים אותו, כבר מאפשרים לו כיוון התפתחות עצמאי. רק כשמאפשרים לילד להימצא בעולם המשחק ולא נכנסים לתוכו, הוא ירגיש עצמאות ואחריות על עולמו. רוב המבוגרים נכנסים לתוך המשחק של הילד, לעיתים ממש בהתלהבות, ורק מעט מהם נמצאים על-ידו, כלומר שומרים על מרחק. לפעמים הילד דווקא שמח כשנכנסים לתוך המשחק שלו, אבל אז יתכן שכמבוגר הוא לא יהיה מסוגל לחשוב באופן עצמאי ולא ייקח אחריות על חייו - הוא תמיד יצפה שמישהו יעשה זאת עבורו. אלו הם דברים מאד עדינים; כאשר נאפשר ונתמוך במשחק של הילד כבר בגיל המוקדם, נראה כיצד קו מחשבתי עדין וייחודי מתפתח אצלו בהדרגה. אך אם לא נאפשר זאת לילד בזמן המתאים, אלא רק מאוחר יותר כשהוא ילך לגן או לבית-הספר, מבחינת התהליך הוא כבר יימצא בפיגור.
בואו נביט בסמל הבא:
אני מדברת על התרחבות הספירה של הילד הקטן ברמה המחשבתית, כאשר קיימת אצלו רמת ריכוז גבוהה ויש לו יכולת לראות דברים קדימה, להציב לעצמו מטרות ולהגיע אליהן לפי הקו המחשבתי שלו. דרך המשחק של הילדאנחנו רואים כיצד התהליך המחשבתי מתפתח על-פי העקרונות שאני מתארת. הילד שהרחיב את הספירה, חוזר לריכוז, רואה קדימה לפי הקו המחשבתי שלו רעיון מסוים ומגיע לבחירה. כאשר אני כאמא מבינה את העקרונות האלו, הנוכחות שלי ליד הילד הקטן היא הרבה יותר משמעותית. בהבנה הזו אני מעלה את עצמי לרמה שמאפשרת לו התפתחות מחשבתית במהלך המשחק. הורים שלא מודעים לכך, מכניסים את עצמם למשחק של הילד, כאילו לא אפשרו להם לשחק כשהם היו קטנים. כפי הנראה, בילדותם הוריהם לא סיפקו להם דרך המשחק את ההנאה לנהל באמת את העניינים.
המשחק הוא עולמם הענק של הילדים. לראות במשחק ביטוי לקו הייחודי והמקורי של הילד, זה לאפשר לו להימצא ברמה גבוהה ביותר. כאשר מתפתחת אצל הילד יכולת להתרכז לפי הרמה שלו ולראות לאן הוא מוביל את עצמו, הוא יוכל להמשיך את אותו הקו כשהוא יגדל (אני רואה אצל ילדיי הגדולים את אותו קו שראיתי כשהיו קטנים). אנשים שמגיעים אלינו לטיפול, בין אם הם יודעים זאת או לא, מקבלים בניה של רמת ריכוז. שיקום מגמת הריכוז מאפשר לאדם לזהות את הקו שלו ולהתפתח לפיו.
הורה שתומך בקו המקורי של הילד, יראה אותו מתפתח לפי הקו גם כשהוא יעזוב את הבית. לראות אצל הילד תמיד את אותו הקו - זו אינדיקציה עבור ההורה. עם השנים הוא ממשיך לחזק את הקו ממרחק גדול יותר ויותר. למעשה, ככל שמתרחקים יותר, כך מחזקים אותו ללא הפרעות. כשהקו קיים וממרחק רואים כיצד הוא הולך ומתחזק, זה יימשך עוד ועוד; בשלב הזה כבר קשה לילד הגדול לוותר על דבר נפלא כל-כך - התחזקות הקו הופכת למגמה טבעית.
אנשים גדולים בדורם כמו אינשטיין למשל, גילו או המציאו דברים מאד משמעותיים שהביאו למהפכה בתחום מסוים. בעצם הם העבירו לעולם מסר אחד פשוט, ממנו האנושות כולה התפתחה וזזה קדימה. מי יודע איזה ילד אנחנו מגדלים? אולי הוא יהיה האינשטיין של דורו? אנחנו אף-פעם לא יכולים לדעת מה הוא יהיה; לכן כדאי להתייחס ברצינות רבה לכל ילד ולאפשר לו להתפתח לפי הקו הייחודי שלו.
קו ההתפתחות הייחודי של הילד ברמה מחשבתית הוא זה שיאפיין אותו בהמשך חייו. אם אנחנו כהורים לא נאפשר את קיומו ולא נחזק אותו - הוא יאבד. אפשר לחזק את הקו, אך אפשר גם לאבד אותו; זהו תהליך אנרגטי, ותמיד קיימות בו שתי מגמות - בניה והרס. אין מנוס מכך, זהו החוק. אני חושבת שזו משימה מאד מכובדת לאמא ולאבא ולחזק לילד את הקו כדי שילך בדרך עצמאית. כל מה שנדרש מהם זה רק להתרחק קצת ולא לשחק בעצמם. אם תראו אבא משחק כדורגל עם הילד שלו, תראו איך האבא רוצה לנצח. כשהילד יגדל האבא ישחק אתו שחמט, ושוב הוא ירצה לנצח; הוא לא יוותר אף-פעם. חשוב להבין שהילד יכול להתמודד במשחק עם ילדים אחרים רק כאשר ההורה לא מנצח אותו כל הזמן. אני למשל ישבתי על השטיח ליד הילדים ו"שיחקתי" אתם - הם שיחקו ואני כאילו שיחקתי, כי הרי אי-אפשר באמת לא לשתף פעולה. צריך לעשות הצגה מאד אמיתית כדי שהילד לא יגלה שלא באמת משחקים אתו; להפעיל אסטרטגיה מחשבתית המאפשרת בניית רמת ריכוז באווירה טבעית של משחק. זהו הנושא בצמצום רב. אפשר לפתח אותו שעות רבות ולהביא הרבה דוגמאות, אך את האופציה הזו אני משאירה לאנשים שירצו לעשות זאת.
הנושא הבא עליו בחרתי לדבר הוא - צמצום.
זהו אחד מהנושאים המרכזיים ביותר בקורס. בתהליך מחשבתי המתפתח במהירות מאד גבוהה אין אפשרות לבחור כמה אופציות. יש צורך לבחור בדבר מסוים, להבין אותו ואת החשיבות שלו עבורנו ורק אז להמשיך להבין דברים נוספים. אני למשל בחרתי לדבר על משולש משפחתי; ועל-מנת להעביר את החומר לאנשים אני חייבת לדבוק בבחירה שלי. אפשר לשאול אותי כל מיני שאלות, אך על שאלות המוציאות אותי מהנושא אני לא עונה. בקורס הזה ישנו רק מסר אחד אותו אני רוצה להעביר, ובסופו אגלה מהו. אולם אני חייבת מלכתחילה לבחור בכך, לדעת שזה חשוב, על-מנת שיבינו אותי ויסכימו שאכן זהו המסר החשוב ביותר. בחירה או התמקדות בדבר אחד ברמה המחשבתית זהו לא דבר קל. נדרשת גישה מסוימת המפתחת אצל האדם יכולת לבחור דבר אחד מאוסף של אופציות. לגישה הזאת אני קוראת - צמצום.
מכל החומר של הקורס אני בחרתי להעביר רק מסר אחד. החלטה זו אפשרה לי לצמצם חומר מאד אנרגטי ורחב לשלושה-עשר מפגשים של הקורס. זו הייתה המטרה שלי ואתם יכולים לבדוק בהמשך אם הצלחתי. אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה להבין מהו תהליך מחשבתי וכיצד ניתן להשתמש בו בחיי היום-יום, הוא צריך לדעת לצמצם דברים. לא ניתן להבין שני דברים בו-זמנית; כבר ראינו קודם לכן כיצד הילד שרק נולד לא מסוגל לראות בבת-אחת את אבא ואת אמא - זה מבלבל אותו. גם אני כמבוגר לא מסוגלת, לכן על-מנת להבין אני חייבת לצמצם שניים לאחד.
בואו נביט בסמל הריכוז:
נאמר שאני רואה שני אובייקטים - כסא וכורסא. באופן טבעי אני מאחדת אותם למילה אחת בשם - ריהוט. זה ברור לכולם שאדם הפותח חנות רהיטים לא יתלה שלט שבו כתוב - כסא וכורסא; הוא ישתמש במילה אחת המאחדת את שני האובייקטים. בדוגמא הפשוטה הזו קל לעשות קפיצה מחשבתית, כלומר לאחד את שני האובייקטים ולהגיע למילה - ריהוט; כולנו מבצעים את המעבר הזה באופן טבעי. הקושי הוא לבצע את אותו סוג מעבר במפגשים עם אנשים. אני רוצה להראות לכם כיצד אני בוחרת להתייחס באותה גישה לשני אנשים. אני מכנה אותם: בן-זוג ובת-זוג, באותה התייחסות מרוחקת שמכנים כסא וכורסא. אני בוחרת לסמל את בן-הזוג באות ז’ ואת בת-הזוג באות ג’, על-מנת לצמצם מילים ומשפטים.
כמרפאה, כאשר אני פוגשת 'בת-זוג' שמגיעה אלינו לטיפול, היא עשויה לספר מה היא רואה על בן-הזוג שלה בבית (או להיפך - בן-זוג מדבר על בת-הזוג), אולם אני באופן טבעי נוהגת לשמוע ולמחוק אינפורמציה שדרכה אין לי אפשרות להבין מה קורה. בשיחה מהסוג הזה, כשאני מסתכלת על 'בת-זוג' אני רואה גם את בן-הזוג, וכשאני מסתכלת על 'בן-זוג' אני רואה גם בת-הזוג. אני מתבלבלת רק מהמעבר ביניהם, וכך אין באפשרותי לעזור להם. כיצד בכל זאת אני מצליחה לעזור? כאשר באופן טבעי, ללא מאמץ, אני מאחדת את שניהם ליחידה אחת. אני רואה ביניהם קשר פונקציונאלי ואני מתייחסת אליהם כמערכת אחת בשם - זוג. כאשר בן-זוג או בת-זוג מגיעים אלינו לטיפול, הם באים כחלק ממערכת זוגית. במערכת זו בדרך-כלל נתקעים כאשר אין לבני-הזוג יכולת לקיים תהליך התפתחות משותף ברמה מחשבתית. האחד רואה את השני, והשני רואה את הראשון - הם לא מסוגלים לראות את עצמם כזוג.
בתהליך ההתפתחות יש צורך כל הזמן לאחד שניים לאחד כדי להגיע להבנה מסוימת. וכך בהמשך כבר ניתן להבין דברים נוספים, כאשר מסתכלים על אותו הדבר ממקום אחר, מרמה גבוהה יותר. לפעמים בן-אדם מספר לי סיפורים על בן-הזוג או על בת-הזוג, ונראה שכבר שנים הוא מספר בדיוק את אותם סיפורים ונמצא באותו מצב. אני לא רוצה להיתקע יחד עם האנשים בסיפור שאני שומעת; לכן באופן טבעי אני מעלה את עצמי לרמה גבוהה יותר, כדי לראות קשר פונקציונאלי ומערכת אחת. אני מסתכלת על אותו הדבר דרך הקשר הפונקציונאלי של מערכת אחת שבתוכה נמצאים שני אנשים. ברגע שאני רואה אותם כזוג במערכת, הכל משתנה; אנשים מפסיקים להסביר לי מה קורה ביניהם, כי זה כבר לא כל-כך משמעותי עבורם. מהירות המעבר משני אובייקטים לאובייקט המאחד אותם לפונקציה אחת, מקפיצה אנשים לרמה מחשבתית גבוהה יותר, וברמה הזו כבר אין להם יותר עניין במה שראו קודם.
כדאי להתאמן בכל הזדמנות לצמצם שניים לאחד. כשעושים זאת הכל משתנה, כלומר לא נשארים באותו מקום ביחס לסיטואציה. ישנם אנשים שסיטואציות מסוימות בחייהם לא משתנות הרבה שנים. אחת מהסיבות לכך היא חוסר היכולת שלהם לצמצם ולאחד במהירות, או באופן כללי לנהל כל הזמן תהליך התפתחות ברמה מחשבתית. אני מפעילה את היכולת הזו גם כאשר אני נמצאת במכולת או בחנות בגדים - אני עושה זאת באופן טבעי. כשאני רואה שני בני-זוג המחזיקים חנות בגדים אחת (ויש חנות כזו שבה אני נוהגת לקנות), אני רואה אותם כזוג. אני לא רואה פרטים מסוימים על כל אחד מהם שאנשים אחרים אולי יראו. היכולת שלי לראות אותם כזוג, מכניסה אותי לעולם אחר שבו המהירות והזמן שונים. אני לא מספיקה לראות פרטים, וזה גם לא חשוב לי.
במפגשים הקודמים דברנו על הקשר בין אמא וילד. כמרפאה, אני אף-פעם לא רואה אמא וילד בנפרד; אני רואה את השניים כאחד, כפונקציה מסוימת. זה מאפשר לי במהלך הטיפול לקלוט ולהבין דברים במהירות וכך אני מחזקת את הקשר ביניהם. אם נחזור לדוגמא של בן-הזוג ובת-הזוג, נראה כיצד הם עוצרים את התהליך כשהם מסתכלים זה על זה ורואים את האובייקט הממשי שנמצא מולם. רק כשנמצאים בתהליך מחשבתי אפשר לצאת מהראיה הזו כדי להבין מה קורה, כי על-מנת להבין את תהליך מסוים שמתרחש בין שני אנשים, חייבים להימצא במהירות הגבוהה של רמת החשיבה. זהו אחד מהנושאים הקשים להבנה והקשים לשימוש בחיי היום-יום, וזו אחת מהסיבות לכך שבן-אדם לא נמצא בתהליך מחשבתי זמן ממושך; הוא יוצא לנוח קצת, כדי לראות את עצמו ולא את השניים כאחד. כאשר אני מאחדת שניים לאחד ומגיעה להבנה, זו הבחירה שלי להזיז דברים - זהו המסר בצמצום רב.
