Leida.co.il

התובנה החדשה והמרעישה עבורי היתה באשר לצורך הקריטי בניעור תקופתי שיטתי של אוצר הביטויים שבהם אנו משתמשים כמקצועני לידה. ביטויים אלו הופכים עבורנו שקופים ושגורים בעוד שעבור היולדות 'שלנו' הם חדשים וטעונים. השתמעויותיהם של ביטויים אלו עשויה להטביע חותם גורלי על מהלכי הצירים, הלידה וההנקה של היולדות החדשות. כמדריכות הכנה ללידה, מלוות או כל צורה אחרת שבה נלביש את 'שוטרת המחלקה למניעת פשעים עתידיים' של תשוקתנו הראשונה לעסוק במקצוע, עלינו להביא זאת בחשבון.

כמדריכות וכדולות, אנו פוגשות את היולדת החדשה 'שלנו' בקורס ההכנה ללידה, המתחיל במחצית הטרימסטר השלישי להריונה (סביב שבוע 31). בשבוע זה על-פי-רוב כבר בנוי ביולדת מודל מנטלי של תפישת לידה. מודל זה משרטט ולו בקווים גסים 'תסריט לידה', המצוי היכנשהו על סקאלת האפשרויות הפרושה בין הקטבים: 'מעוניינת בלידה טבעית' מחד, ומאידך 'מעוניינת בקיסרי אלקטיבי').

חלק גדול מהתרבות ומתפיסת העולם שלנו, כך נראה, מכונן ומושרש באמצעות השפה. שפה היא טקסט, או, אם נלך צעד אל הפלסטי, טקסטורה, מרקם, העוטף ומייצג את אותם חלקים, שקופים במקור, במציאות שאנו כחברה בוחרים לתפוש ולהשתמש בהם בתקשורת הבינאישית והתוך-אישית שלנו (הדיאלוג הפנימי), יהיו אשר יהיו מטרותיה. ביטויים ההופכים טבע שני עבורנו כנשות מקצוע, שהוא רטורי מעיקרו, נשמעים לראשונה על ידי היולדות החדשות. האמירה שלנו, ככל אמירה, היא מסר שיווקי של תפישה רעיונית. חמש או שבע חשיפות כאלו (הבחירה במספר היא טיפולוגית), והמסר, כזה או אחר, סביר שיוטמע בתודעת הנמען.

בעולם השיווק קוראים לזה פריימינג Priming (הטרמה), מושג שמקורו בפסיכולוגיה הקוגניטיבית ושנשאב בתאווה גדולה אל עולמות השיווק והפרסום בזכות השלכותיו הסקסיות. המושג מתאר את התופעה הבאה: הפעלת ייצוגים או אסוציאציות שלמות של זיכרון בדמות מילים או ביטויים שלמים או משמעויות שלהם, לפני השלמת משימה קוגניטיבית (חיפוש בזיכרון, קיטלוג, השוואה, וכו'). למשל, אם קראתי באחת הפסקאות הקודמות את המילה 'קטבים', ואקבל רשימת תחיליות של מילים להשלמה המכילה את צירוף האותיות 'קט', הרי שהזיכרון שלי יעדיף לשלוף את הביטוי הזמין 'קטבים' על פני 'קטן' או 'קטנים' היאים יותר הסתברותית משום שהם נפוצים יותר בשימוש בשפה, רק משום שהושלך לאחרונה אל תודעתי והפך זמין יותר לשליפה.

ועוד פרה לענייננו. כולנו מכירים את ה'חידה' הבאה: מה צבע הסיד? (לבן), מה שותה פרה? (הרוב יענו חלב, בגלל הפריימינג של הלבן, בעוד ברור שהיא שותה מים). וחידה אחרונה בהחלט לסיום פסקת הדגמות הפריימינג (והפעם כתבנית משקל). על מה תולים כביסה? (על חבל) מי הרג את קין? (הרוב ישיבו 'הבל', למרות שמדובר בהבל והפעם במובן המורה על שטות: קיין הרג את הבל ולא להיפך).

ככל שהחשיפה למסרים ולמשמעויות גדולה יותר, ואם אפשר צולבת (ממקורות שונים, או עדיף בהקשרים שונים), כך גדל הסיכוי להטרמה. ההשתמעות השיווקית גדולה: ככל שאיחשף למסר מספר גבוה יותר של פעמים, כך בבואי אל המדף לקבל החלטת קניה, אעדיף את המוצר שנחשפתי אליו, על פני המתחרים, רק משום שתודעתי תיצור עבורו עדיפות באמצעות הטרמה.

בלשון הלידה, רעיון שהופיע בספר ההיריון והלידה שליווה אותי, ולאחר מכן שוב בסיפור הלידה ששמעתי מאמי ואז מחברותיי, ושגלגול שלו קראתי באינטרנט ואף שמעתי מחברותיי בקורס ההכנה ללידה, יהיה הראשון שיקפוץ לתודעתי בסופרמרקט הלידה שאחווה. מה זאת אומרת יקפוץ? הוא ממש יקרוץ אלי מן המדף, ויתחנן 'שתי אותי', או 'צרכי והפנימי אותי' בדרך זו או אחרת עד שאמהר לפתוח זרועותיי ולאמץ אותו אל עגלתי, כל הדרך אל הקופה הרושמת של סיפור הלידה ה'אמיתי' שלי.

כך, לדוגמא, מלמדות רובנו את מודל הלידה כתהליך הממוקד בדינמיקה של צוואר הרחם. המודל, המוסכם כתפיסה היסודית בנושא בעולם המערבי, מניח שתהליך הלידה מורכב משלושה שלבים עיקריים. הראשון מתחיל כאשר הרחם מתחיל להתכווץ באופן יעיל עד שצווארו מתקצר ונפתח עד פתיחה 'גמורה'. בשלב השני דוחף הרחם את התינוק החוצה אל אויר העולם דרך תעלת הלידה. שלב זה מסתיים כאשר התינוק מחוץ לגוף האם, והשיליה עדיין בתוך גופה. השלב השלישי כולל התכווצויות נוספות של הרחם עד סיום פליטת השיליה.

מודל זה, הלקוח מתוך התפיסה הרפואית, הוא מבוסס צוואר רחם פאסיבי, מן איבר שהכול קורה לו; הוא מתקצר, הוא נפתח, הוא נמחק, הוא הופך מאחורי לקדמי ומאפשר לתינוק להיוולד, ואז הוא נסגר ומשקם את עצמו לכדי האנטומיה המקורית שלו פחות או יותר. האם בחירה במודל זה למשל ובאבני הבנין הקטנות יותר, הביטויים שהוא מכתיב, היא ניטרלית? מן הסתם לא.

במאמרי זה בחרתי להתמקד במספר ביטויים הנפוצים כיום בהסברת הלידה בישראל, בתשתית הרעיונית ממנה הם יונקים ושאותה הם משרתים, ובבחינת השלכות אפשריות של הבחירה בהם על ידי מקצועני הלידה על פניה של הלידה בת זמננו. מאמר זה הוא בגדר הצעה ראשונית, מתאבן, עבור חוקרים בתחומי השפה והאנתרפולוגיה והמשיקים להם לצאת למסע צבעוני ומעמיק בין הטקסטים העוטפים ומלווים את הלידה כיום בתוך ומחוץ לחדרי הלידה, לסמן, למרקר, לאוורר ובעקבות כך להרהר ואולי אף לערער את יסודות תפיסתנו את הלידה, לפחות אלו שסיימו את תפקידם, ואינם משרתים אותנו אלא להיפך, כובלים אותנו לתפישות מיושנות ובלתי יעילות, שאינן מסייעות בהשגת לידה מיטבית.

הקשר בין שפה ובין המציאות שהיא משקפת הוא מורכב ודינמי. האקדמיה ללשון העברית, שהיא הגוף האמון על התקינה – אישור התקינות של ביטויי השפה, נוהג לקבל ולאשר ולהכשיר ובכך למסד ביטויים המתגלגלים לפתחו באמצעות הוספתם למילון, ומכאן למעשה אל הרשימה המכובדת המרכיבה את פנקס אבני הבניין של המציאות. האקדמיה מאמצת אל חיקה את הביטויים שהמציאות משליכה אליה, לאחר שצברו קילומטראז' סטטיסטי מסוים או במילים אחרות, הפכו שגורים בשפה. אך תנועת העיצוב נעה גם בכיוון ההפוך. האקדמיה מכתיבה תרגומים שרירותיים של ביטויים שמקורם בשפות לועזיות, ודוגמאות לכך נוכל למצוא למשל בעולם האינטרנט הדינמי ובתחדישי השפה העברית בתחום זה מהשנים האחרונות. השפה אם כן משקפת מציאות דינמית, אך מאידך ולעתים גם מעכבת תהליכי שינוי.

תופעה מרכזית בנושא זה הוא עיני סירובה העקבי של הלשון והתרבות הישראלית לאמץ אל חיקה את הביטוי המקובל באנגלית לתיאור צירי לידה (לייבור = עבודה, עמל, מאמץ). מה יש בה בתרבות העברית שאינו מסוגל לתפוס את תהליך הלידה כעבודה? אולי זו האקטיביסטיות המובנית בשם הפועל 'עבודה'? האם אין הדעת העברית סובלת התרסה כה ברורה כנגד הפאסיביות הנשית כפי שהיא עלולה לבוא לידי ביטוי באימוץ המושג 'עבודה' או מקביל לו אל השפה והתרבות שלנו? מדוע מעדיפה תרבות הלידה הישראלית את מושג הציר המתמקד רק בכאב הלידה (משמעויותיו הנוספות של הביטוי ציר: שליח, רוטב/מיצוי, מוט המאפשר תנועה מפרקית סיבובית)?

אולי אני מגזימה. אך בעיני הנוטות לראייה קונספירטיבית יש משמעות בהקשר זה גם ל'עידן הציר' או ל'תקופת הציר', בה משתמשים היסטוריונים לתיאור התקופה שבין השנים 800-200 לפנה"ס במהלכה הופיעו הדתות המונותיאיסטיות המובילות: יהדות נצרות ואסלם. שלושתן נסמכות על התנ"ך המניח אשמה הרובצת לפתח האשה המפתה, והמקפל בתוכו הסכמה שקטה, אפולוגטית, של האשה הבגירה, הממומשת מטבע הריונה, לרֲצות באמצעות סבל את העונש המוכר והנמכר לכולנו בדמות הקללה המשולשת שהשיתו רב המכר העולמי התנ"ך ו'תרבות הציר' על האשה: 'בעצב תלדי', 'ארבה הרונך ועצבונך', ו'אל אישך'.

לתחושתי, יסודותיו העמוקים והרחבים של מודל הציר בתרבותנו 'נמכרים' בין השאר באמצעות סוכני שפה ורעיונות המעלים על נס, ומעדיפים טיפוס יולדת מסוים, המשרת את בעיקר את מטרותיו של מודל הציר. מדובר ביולדת שאני מוצאת שניתנת לתיאור מיטבי באמצעות הביטוי (החדש, לא?, אכן 'עד שקמתי' הוא מהגדולים בפיתויי חיי) פאסיב פוזיטיב. הביטוי, שהינו טייק על תאומו, הידוען האפל 'פאסיב אגרסיב', מקדם טיפוס יולדת פאסיבי, כנוע, הנתון לחסדו של צד שלישי, פגאני ביסודו, של הגוף המשמש בשלב הראשון של הלידה (מתחילת הצירים ועד פתיחה 'גמורה') כ'איתן טבע'.

כיצד 'מוכר' מודל הציר את עצמו ליולדות? כאמור, בין השאר באמצעות הטרמות מגוונות הפזורות בנדיבות בתרבות ובשפה ובעיקר באמצעותנו, מדריכות להכנה ללידה, דולות ומקצועני לידה המשמשים כאמור מבלי דעת סוכני שיווק נאמנים של מגוון מוצריו=רעיונותיו. כאן באה לעזרתו של המודל קבוצת ביטויים 'רכה' והוליסטית לכאורה, שעלי אישית היא מאוסה במיוחד. מדובר במשפחת הביטויים הבאה: 'להאמין' (אם כל דת), 'להתמסר' (שם פעולה בבנין התפעל, אב כל הנחות הפיצול של היולדת לשתיים, ראו הרחבה בהמשך) 'לזרום' (בדרך-כלל מתובל ביטוי זה בתבלין הניואייג'י 'עם מה שהרגע מביא עימו'), 'להשתחרר מעכבות', ושלל תואמיהם. ברוח העידן החדש מקושטות אמירות אלו בשפע של חיוביוּת לכאורה, וכוונות נוטפות קסם. הצצה ספקנית אל שורש ה'משפחה הטובה' הזו, עלולה לגלות מאכלת אש אופיינית של אשמה וקבלה שקטה של ענישה מדעת, מתחת לתכשיט, שלא לומר תכסית, של דברי חלקות.

למעשה, אנו יודעות כי הנחה זו אינה מחזיקה מים, אלא עבור התמימות, מחזיקות דת הסביר, שכידוע נהנות מהגנתו הסטטיסטית של שומר הפתאים. בפועל, יולדות רבות שאינן נמנות עם הקבוצה המוגנת סטטיסטית, מוליכות עצמן אל תנוחות המזיקות להן, מטפסות על הקירות בהיעדר ידיעה פנימית לאן למלט את נפשן והוליך את הכאב, ומיטלטלות במעגל של אשמה-תסכול-כאב, הנובע מהצער שהן 'אינן כשירות' משום שאינן זורמות, מתחברות וכן הלאה.

ההוריה 'לזרום' ו'להשתחרר' מניחה כי יש ליולדת בחירה בין שתי דרכים. האחת, שלילית לכאורה, לקפוץ את שפתי הלידה שלה (צוואר הרחם, שרירי רצפת האגן וכו'), להינעל ולא 'לקדם את הפתיחה'. הדרך השניה, 'לתת אמון בגוף', 'לזרום', 'להשתחרר' וכו'. הדרך השניה מחייבת חיבור ישיר של היולדת אל 'מוח הלטאה' הקדום שלה, אל אינסטינקטים שמקורם בגזע המוח, והמופעלים לכאורה ב'לחיצת כפתור' מילולית, לפי רצונה. היולדת. כבנות תרבות, אין לנו די רפרנסים להפעלת הכפתור על-פי פקודה מילולית. וכי מדוע שיהיו? לא תורגלנו לכך, והלידה היא אישית ומכאן - פתאומית לעד.

מקום של 'כבוד' כתת קבוצה עצמאית תחת כנפי הלהק של עופות הפאסיב פוזיטיב, שמור בעיני לביטוי הכה שגור בחדרי לידה - 'שיתוף פעולה'. ביטוי תמוה זה מעריך את היולדת ה'משתפת פעולה' עם הצוות כ'יולדת טובה' ואת היולדת ש'אינה משתפת פעולה' עם הצוות כיולדת בעייתית, מסומנת. אם נביט לרגע בשימוש הנפוץ במושג משתף פעולה, המוכר יותר בקיצורו 'משת"פ', נירמז בנקל שהוא מקפל בתוכו קונפליקט ופרדוקס טעון במיוחד בין 'טובים', 'רעים' ונאמנויות כפולות.

ראשית, נבחין בין היולדת ה'טובה' 'משתפת הפעולה', ובין היולדת ה'בעייתית', זו שאינה משתפת פעולה. יולדת 'משתפת פעולה' היא זו המצייתת להוראות צוות חדר הלידה בעיקר באשר לתזמון ולאופי הלחיצות שהיא ממצעת או מציגה בשלב המנוחה ובשלב צירי הלחץ. המשת"פית תיענה לבקשת איש הצוות להימנע מלחיצות כל עוד לא ניתן 'אור ירוק' (מטעמי פתיחה לא גמורה, פוזיציית ראש תינוק לא אופטימלית, הישארות שפה בצקתית או אסימטריה כלשהי בצוואר) לכך מחד, או לבקשתו מאידך ללחוץ ולפי הוראותיו (חזק, תלחצי כמו לקקי, קחי אויר, תאצרי בריאות ועוד הוראות כיד הדמיון ועולם האסוציאציות האישי), בהינתן התנאים המתאימים בעיניו לכך (פתיחה גמורה וכו').

שנית, נתבונן במבנה ה'שחקנים' המחויב מזירה של שיתוף פעולה והיפוכו. בין אם מדובר בשיתוף פעולה ובין אם מדובר בהיפוכו, הרי שהוא מחייב קיומם של שלושה שחקנים לפחות. הראשון: זה שפועל (משתף פעולה או לא), השני: זה שעמו משתפים פעולה (איש הצוות) וזה שכנגדו משתפים השניים פעולה, להלן השלישי. במקרה של 'משתפת פעולה' צייתנית, הרי שהיא (הראשונה) מקיימת באמצעות מעשיה (נעתרת ל'ללחוץ עכשיו' או להימנע, 'לקבל כבר אפידורל כדי לא לסבול כל-כך' וכו') שיתוף פעולה עם הצוות (הצד השני) כנגד אותו שלישי. מיהו השלישי? גופה, או נכון יותר אינסטינקט או דחף כלשהו, רגשי או גופני הבא מתוכה, ושכנגדו היא עושה יד אחת עם השני, כאמור איש הצוות. במקרה של יולדת 'בעייתית' שאינה משתפת פעולה, הרי שהיא הפועלת (הצד הראשון) משתפת פעולה עם גופה (הצד השני), כנגד הוריית הצוות שהוא במקרה זה הצד השלישי. יולדת הנשמעת לאינסטינקט במקרה שהוא מנוגד להוריית הצוות, אם כן, נשפטת כבעייתית, מסומנת, ונענשת בהחלשה ובפיצול שמגלגלת אליה ההאשמה כי 'אינה משתפת פעולה'.

ביטוי נוסף המעופף כחרב פיפיות שלוחת רסן בעולם הלידה הוא ה'התמודדות', אבי שמות הפעולה ההדדיים. בדומה למושג ה'משת"פ' המחייב פיצול היולדת לשניים, הרי שגם ההתמודדות (כמו גם האח הנוסף מבנין התפעל שהוזכר קודם - ההתמסרות), אינה מהססת לשלוף את חרבה ולשסע את היולדת לשתי דמויות. הביטוי התמודדות מתאר שורה של פעולות (תנועה, שכיבה ישיבה, שימוש בקול, במים וכו') הננקטות על ידי היולדת בתגובה לפעולתו של צד שני, כאב במקרה של צירי לידה.

הבחירה במונח התמודדות מרמזת על כך שהצירים, הגם שהם מונחתים על היולדת מתוך גופה, אינם באמת חלק אורגאני ממנו. למרות שהצירים מתגלמים בגופה של היולדת הם אינם ממש לגמרי ולחלוטין 'שלה'. אם הצירים לא היו נפרדים ממנה הרי שלא היה 'אויב' להתמודד עמו, כפי שיולדת אינה 'מתמודדת' עם הווריד הנבוב שלה, כל עוד הוא אינו 'עושה בעיות'. (כך, אגב, הופך כל איבר בגופנו למפוצל ולנפרד מאיתנו כשהוא 'עושה בעיות, ואנו ממהרים 'להסגיר' אותו לידי הרופא, כאילו היה צד שלישי, אויב המשותף לשנינו – הרופא והחולה, היוצרים חזית אחת כנגדו).

הביטוי התמודדות מוציא את הצירים מחזקת הפיזיולוגי בגופה של היולדת ומעמיד אותו מחוצה לו, כאויב או כאתגר. הוצאה זו והעמדה מחדש אינה בכדי. היא מחצינה את הפיזיולוגי אל תחום השיפוט החברתי, אל הכלל, ההופך לקבוצת ההתייחסות הראשית אליה תשליך היולדת את יהבה וממנה תבקש להיוושע. במילים אחרות, יולדת המתמודדת עם צירים, עושה זאת באמצעים אחרים מיולדת שאינה 'מתמודדת' עמם.

פועל יוצא של אותה הוצאה מתחום הפיזיולוגי, האורגאני, והעברתו לרשות הכלל, היא אסכולת 'ניהול הכאב' בלידה. חזקה על מי ש'מתמודדת' וחוסה בצל קורתו של החברתי, שתיטה ותצרוך את מה שיש לכלל להושיט כעזרה ובמקרה זה, סל שלם של פתרונות רפואיים-חברתיים המציעים לה ליהנות מהחזרת תחושת השליטה, ומהטבות של הימנעות מהנתפס כסבל בתוך חבילת ה'התמודדות'.

קבוצת ביטויים נוספת המשרתת בעקיפין את תרבות הציר ואת מודל הפאסיב פוזיטיב היא זו הנעדרת משיח הלידה, והמתעלמת מתפקידו של התינוק או לפחות מפחיתה מערכו של גוף התינוק ככלי עבודה, הפותח באופן אקטיבי את צוואר הרחם. הפחתה זו מניחה את מירב האחריות והעול של פתיחת צוואר הרחם על היולדת, ומנשלת אותה מעזרה ביומכנית מרכזית וחשובה שמושיט לה התינוק. במודל הלידה בן זמננו מתואר התינוק וליתר דיוק ראשו (שאפו למציאות שלא נכנעה עד דק והשאירה לפחות את תפקידו של ראש התינוק כ'ראש חץ') כ'יורד' בתעלת הלידה.

הפועל 'יורד' הנו פועל חלש ופאסיבי העושה מניפולציה של הפחתה בתיאור העוצמה האמיתית של השפעת ראש התינוק המתברג כלפי מטה כבורג אדירים אל צוואר הרחם במטרה לפתוח אותו. בשפת הלידה התינוק אמנם מתברג, אך אין הצבעה ישירה על העצמה הביומכנית הנזגרת מכך בדמות עזרה בפתיחהץ להיפך, היולדת מעודדת 'לאפשר' את הפתיחה המתרחשת לכאורה באורח עצמוני של הרחם וללא קשר לפעולת התינוק.

תפקידו של התינוק ו'אחריותו' המכנית של גופו על חלק מתהליך הלידה מוצנע במודל, המתייחס אליו כאל משני ופסיבי ומשליך כאמור את האחריות כולה על גוף האם, ומכאן גם את חרדת הביצוע. אמנם, קרקעית הרחם היא שדוחפת את גוף התינוק מכיוון עכוזו בלידה נורמלית כלפי מטה, אך לפי המודל הקיים היא עושה זאת רק בשלב השני של הלידה. האם ייתכן שישנו סוג נוסף של עבודת רחם לבד מהמשיכה הבלעדית לכאורה של הצוואר למעלה ולצדדים בשלב הראשון של הלידה ושאינו מיוצג כלל במודל העכשווי רב הוותק ועתיר הקונצנזוס? או לחילופין שהתינוק עצמו מייצר בצורה עצמונית חלק מהעבודה? האם ייתכן שהטבלה, המחלקת את הלידה לשלבים ראשון ושני בהתאם לשני סוגים לכאורה של עבודת שריר הרחם, משקרת?

אם הנחתי המרכזית נכונה, הרי שמודל מתוקן יכיל לפחות את התיאור הבא או דומה לו: בשלב הראשון של הלידה, פועל ראש התינוק כבורג רב עוצמה סיבובית החותר אל מרכז צוואר הרחם ופותח אותו. תחילה, מתברג ראש התינוק אל הפי הפנימי של הצוואר, הקרוב יותר אל שק השפיר והתינוק, ולאחר שזה נפתח ונסוג - אל הפי החיצוני. הרחם משתמש בתינוק כבציוד הנדסי כבד: התכווצויותיו דוחפות קדימה ולמטה את גוף התינוק, וראשו משמש ראש חץ בפתיחת ציר המילוט שלו אל אויר העולם.

מעניין בעיני לציין בהקשר זה גם את הבחירה לתרגום המושג Crowning שנעשתה בספר 'לידה פעילה' של ג'אנט בלאסקז. בתרגום לעברית, של אורית כהנא ובעריכתה המדעית של המיילדת מיכל בונשטיין נבחר הביטוי 'כיתור' לתאר את הרגע בו מכותר ראש התינוק בפתח הנרתיק, ברגע שלפני יציאתו לאויר העולם. לו היה נבחר שם הפעולה 'הכתרה', היתה ההצבעה הנבחרת מתארת את הפוזיציה הדרמטית הזו כניטרלית, או אולי אפילו כמוכוונת תינוק. אך הבחירה בשם הפועל 'כיתור' מלמדת במובהק על אקטיביות אימהית, שכן רקמותיה מתוארות כמכתרות (צורה אקטיבית מובהקת) בפועל את ראש התינוק. אישית, איני אוהבת את הבחירה והיא מזכירה לי את הבלתי נעים בגישתו של לבואייה – ההתייחסות לאם כאל תעלת עינויים הצרה על ראשו של התינוק לכתרו (שלא לדבר על האסוציאציה הכוחנית הצבאית-מלחמתית, של מלכודת ומצור).

ואם הזכרנו את הספר 'לידה פעילה' הרי שלא ניתן שלא להתעכב על שמו של הכותר הפופולרי. 'לידה פעילה' היא הביטוי המתאר את הפאזה השניה משלוש או ארבע המתקיימות בתוך השלב הראשון של הלידה. לאחר השלמת תת-השלב הסמוי, הלטנטי, המסתיים כשצוואר הרחם של היולדת פתוח כדי 3-4 ס"מ, עוקב אותו תת שלב שני, בו מאיץ הרחם לכאורה את הפתיחה ומקדם אותה עד פתיחה של 7 ס"מ. בספר, בחרה בלאסקז להמליץ על תרופת נגד למה שזיהתה כשורש הבעיה של פני הלידה בדורנו: הפאסיביות של היולדת, המסכימה לניהול אקטיביסטי של לידתה לפי המודל הרפואי, הגברי הפטריארכאלי.

כמנהגן של אמזונות פמיניסטיות מהפכניות לא עמדה בלאסקז הקטנטונת, שילדה בעצמה תינוק של 5 קילו ובעמידה בפיתוי, וקראה לנשים 'לעמוד על שלהן' בלידה, ובמילים אחרות לקחת את האחריות לתהליך מידי הפטריארך, לקיחה אקטיביסטית שעיקרה התרסה גופנית: קימה מתנוחת הליטוטומי (שכיבה על הגב, רגליים למעלה כאותו ג'וק בדרכו אל עולם שכולו קוטל חרקים) ושימוש במגוון תנוחות המאונכות לאדמה. בכך, אני מהמרת, הפעילה בלאסקז כפתור קמאי אצל מעריצותיה, שוחרות התרבות המטריארכאלית הנכחדת, של הדרישה להחזיר עטרה ליושנה.

כבודה של הגב' בלאסקז, ויש כבוד רב, במקומו מונח. הספר אכן מעולה. עם זאת, יש לנהוג משנה זהירות בעיני בשימוש במושג 'לידה פעילה' שכן הוא אנטיביוטיקה בגלגלי ההיסטוריה. לעודד נשים לשאת בלידה דגל פמיניסטי, זה לגייס אותן חברתית בזמן פגיע כל-כך. בלידה אשה אינה צריכה לדאוג אלא לעצמה, והקריאה לנהוג בדרך מסוימת היא ניכוס מפתה עבור כולנו.

פינה אחרת ברקמת הטלאים של הטקסט הלידתי, שדורשת ניעור ושדומה שקרקע התפיסה הרווחת כבר בשלה אליו, רוחשת בקבוצת הביטויים המתייחסת לשלב השני של הלידה. שלב זה מתואר בלשון העם ומרבית המיילדות אם יורשה לי לחטוא בהכללה גסה, כשלב צירי הלחץ / שלב הלחיצות / שלב הדחיפות. ביטויי הלחץ/דחף לוריאציותיהם נושא מטען אקטיביסטי, יוזם, רב תושיה. בניגוד לשלב הראשון הפאסיבי לפי המודל המקובל, הרי שבשלב השני ללידה נדרשת ה'יולדת הטובה' על ידי עולם הביטוי הסביר לשנס מתניה ולפעול.

המלצותיהן הגורפות והחד-משמעיות של פיזיותרפיסטיות אורוגינקולוגיות, המתמחות בשיקום רצפת האגן, הן להימנע מלחיצה מוקדמת (לפני הופעת הרפלקס) וממושכת בלידה. תוצאותיה של אקטיביות יתר בשלב השני של הלידה ידועות: קרעים ומיקרו-קרעים ברצפת האגן העלולים להתבטא בנזקים לטווח הקצר הבינוני והארוך, לאבדן אלסטיות של רצפת האגן, צניחות איברים באגן הקטן ואבדן שליטה על הסוגרים.

בנוסף, ידוע כי גם אם היולדת לא 'תלחץ' (בלידה פיזיולוגית, ללא משככי כאב ותחושה), הרי שהתינוק יוולד בזכות הדחף האקסולסיבי של הרחם לפלוט את תוכנו (עודף הפרוגסטרון בהריון מונע ממנו לעשות כן). נסיונות ההולדת תחת השפעת אתר הוכיחו כי גם אם האמא אינה מצויה בהכרה, הרי שבהעדר מחסום מכני או פתולוגיה קשה, הרי שהתינוקות יוולדו, ויעשו זאת ביעילות מירבית, כלומר בתוך כדי שלב שני קצר יחסית.

האם הטרמינולוגיה העכשווית תומכת בתועלות הללו ובשמירה על בריאות רצפת האגן? נדמה לי שההסכמה המקצועית הגורפת כיום היא שלא. מה אם כן האלטרנטיבה? אולי להרחיב את השימוש בחלקו הרלוונטי של הביטוי 'הדחף האקספולסיבי' החל כרגע רק על קצהו הסופי של השלב השני – השלמת פליטת גוף התינוק, על כל השלב השני? כלומר, השלב האקסולסיבי, או שלב הפליטה? ימים יגידו.

מתפקידנו, כמדריכות להכנה ללידה, דולות ומקצועני לידה, לפחות להעלות אל סדר היום את הבעייתיות של המושג 'שלב צירי הלחץ', עם כל חוסר הנוחות שבחשיפת לקוחותינו הבאים לבקש תשובות מובהקות, לשדה נוסף של עמימויות. עם זאת, תועלתה של החשיפה לעמימות ולדיון בה על-פני החלפתה במובהקות רעועה ובלתי אתית, רבה וממילא אינה מאפשרת ברירה מוסרית אחרת.

מקום נוסף בו ניתן לראות השפעה מרתקת של שפה על דמות הלידה היא לשון החוק. בשבוע שעבר השתתפתי בדיון של ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה. הוועדה דנה בין השאר בבעיית אי זכאותה של יולדת בית לקבל מענק לידה. תקנות הביטוח הלאומי המסדירות את התשלום, קושרות את זכאותה של היולדת למענק לידה עם היותו של בית החולים בו ילדה זכאי לקבלת דמי האשפוז עבור אותה יולדת, מתוקף היותו משולם באמצעות טופס אותו ממלאת היולדת בבית החולים. המבחן החוקי עבור שתי זכאויות אלו מעוגן בחוק בהגדרה הבאה:"יולדת שהזדקקה לאשפוז". האמנם הזדקקות לאשפוז הינה מבחן יאה? בוודאי שלא, משום שהוא הופך את היולדת ואת התינוק לחולים, בעצם הגדרת היולדת כנזקקת, כתלויה בחסד, כמי שהזדקקה לאשפוז. הגדרת היולדת כנזקקת מקפלת בתוכה תפיסת עולם שלמה בנוגע ללידה. לידה והנזקקות לאשפוז לאחריה או בקשר עמה מעידים על טראומה, ועל מסוגלות נמוכה של היולדת החווה אותה להתמודד עמה בכוחות עצמה. שורשיה העמוקים של תפיסה זו היסטוריים, תרבותיים וחברתיים, וזרועות השלכותיה באות לידי ביטוי בבחירות המילוליות של המחוקק.

עו"ד שלומי פרידמן, שייצג בדיון את תנועת נשים קוראות ללדת טען כי מבחן הזכאות למענק לפי הזדקקות לאשפוז אינו תואם עוד את המציאות ויש לשנותו. נציגת ארגוני הנשים בדיון הוסיפה כי לבד מקיומה של לידה, לא ייתכן מבחן זכאות אחר. "אולי נעניש גם נשים שיסרבו לבצע שורה של בדיקות גנטיות או סקירות אולטרסאונד ע"י מניעת התמריץ? הלא אין לכך סוף!", טענה.

עניין נוסף שהעלה עו"ד פרידמן, מדגים רגע נדיר בחייה של שפת המחוקק בהקשר של לידה. רגע ההפריה, הופעתו הראשונה של מושג חדש, פרי מפגשם הגורלי של זרע 'המענק' וביצית 'המיילדת'. לדברי עו"ד פרידמן, מופלות היום מיילדות הבית לרעה מבתיה"ח בכך שכספי מענק האשפוז המוענק כיום לביה"ח לפי מבחן האשפוז של היולדת למספר שעות מסוים (12 לפחות), מוגדרים כדמי אשפוז. "צריך להרחיב את החוק ולהוסיף עליו את המושג 'דמי מיילדת'", הטעים פרידמן. כספינות של קולומבוס בשעתן, שנעלמו מרשתית עיני הילידים שמעולם לא ראו ספינה קודם לכן, התקבלה הצעתו של פרידמן בשקט אופייני לחשיפת האוזן האנושיה לראשונה, חשיפה בלתי מעכלת, לביטוי חדש, שנולד מתוך צורך של בודדים ושסופו שיעצב את דעת הקהל ועמה את פני המציאות הלידתית.

פרק מעניין אחר המשקף אי הלימה בין לידה פיזיולוגית ובין ביטוייה בשפה, מופיע בכל קורס הכנה ללידה תחת הכותרת 'תנוחות ותנועה בלידה'. הדרישה הלא כתובה למובהקות, גורמת לייצורו של 'כתב תנועה' ייחודי ללידה, המפרט תנועות ותנוחות הגדולות בדרך כלל על דרישותיה הפיזיולוגיים של לידה, ומשאיר מאחור כבני דודיו ביטויי הזרימה וההתחברות, את מי שאינן מצטרפות לחגיגת הסביר. פרק התנוחות והתנועה מדגים היטב את תופעת 'השמיכה הקצרה' שאני מזהה כנפוצה באינטראקציה בין מדריכות הכנה ללידה ובין לקוחותיהן. מחד, הלקוחות דורשות פתרונות ישימים, קונקרטיים, זמינים ומובהקים כ'כלי נשק' אותם יארזו בחמ"ל ה'התמודדות', הבעייתי מטבעו כאמור לפני 'צאתם לקרב'. מאידך, מעוניינות המדריכות להשפיע על לקוחותיהן שפע של מידע ו'כלי נשק' שיהלמו את ציפיותיהם. אולם, בבואם לחדר הלידה, הם מוצאים עצמם מוצפים מחד בתחושות הלידה שאין לעמוד בפני תביעותיהן חסרות הפשרות לתשומת לב, ומאידך בדפים הסטטיים המדגימים אוסף תנוחות קפואות, מובהקות, ושאינן כוללות בהכרח את אלו הקטנות שגופן מבקש.

אם נחזור לנושא המרכזי שלנו, שפה ולידה, הרי שמושג התנוחות לכשעצמו הוא בעייתי משום שהתשובה לתובענות הלידה בוודאי שאינה נמצאת ב'תנוחה' כלשהי, ומאידך גם לא ב'תנועה'. יולדות חדשות עלולות לחשוב כי עליהן לנוע ללא הרף בלידה כדי לזכות בהטבות של הקלה, התקדמות ומהירות, וכי מנוחה או שכיבה על הגב הן אם כל עיכוב בלידה. יולדות 'מחונכות' שכאלו עלולות להתיש עצמן לדעת כתוצאה מתפיסה זו.

כמקצועני לידה, מדריכות הכנה ללידה ודולות, וצוותי חדר לידה, הרוצים לעשות מלאכה נאמנה בשירות היולדות, להגביה מדי פעם עוף מעל טרדות הצרבות והבחילות, סוגי המוצצים ומשחות הטוסיק, ולהישיר מבט אל גלגלי ההיסטוריה הממשיכים ומסתובבים ללא הפסקה שם בחוץ. הרשות האם להיות שמן בגלגלי ההיסטוריה או לנתב את 'היולדות החדשות' שלנו למלט עצמן בדרך הנוספת, שתמיד קיימת עבור מי שמוכנים לסבול את העמימות חסרת הקרקע ברגע הקובע, נתונה.