www.leida.co.il   
 

ההיסטוריה והפילוסופיה של הדולה ושל הליווי בלידה

 מאת: רותי קרני הורוביץ

מקור הביטוי דולה, אינו ברור כפי שמקובל לחשוב. ביוונית עתיקה המילה דולה (ואגב, מבטאים דולֶה בסגול ובמלרע, בדומה ל'בול-עץ') מתארת משרתת ובעיקר עוזרת אישית של אישה בעלת מעמד, מי שיכולה להרשות לעצמה משרתת אישית. אך גם לשפה העברית יש מה לומר בנושא. מקור המילה דיילת, המשרתת נוסעים במטוס, או מבקרים בסביבה מסוימת הזקוקים לשירות כלשהו, היא במילה דלאי. ומהו דלאי? משרת, זה היוצק מים על ידי אדונו, ומכאן מקור הביטוי דייל. האם הדולה היא דיילת לידה? נשמע שייתכן. 

האטימולוגיה (גזירה, ירידה לחקר המובן וההקשר האמיתי של המילה) של הביטוי דולה, מוצאת שהמינוח היווני העתיק Doula שלא נעשה בו שימוש שנים רבות הוקם לתחייה על ידי אנתרופולוגית בשם דנה רפאל. רפאל אימצה את הביטוי בספר Tender Gift: Breastfeeding שכתבה בשנת 1973 כדי לתאר את התופעה של תמיכה באמהות חדשות על ידי אמהות ותיקות, בעיקר בנושא ההנקה.
 
היוונים של היום, אגב, לא משתגעים על השימוש המחודש בביטוי דולה, בגלל הקשרו המעמדי, אך לכוחות ההיסטוריה רצון משלהם. כידוע, הביטוי דולה עבר מזמן את נקודת האל חזור של תהליך אזרוח ואידיומיצזיה והדולה, ירצו או לא, היא כאן כדי להישאר. גם נשות מקצוע לא מעטות אינן מחבבות את משמעות הביטוי העתיק משררת, ולכן מבכרות להקרא מלוות לידה, או תומכות לידה.
 
קלאוס, קנל וקלאוס, אימצו את הביטוי שחידשה רפאל, ועשו בו שימוש נרחב בספרם 'לחבק את האם – ספר הדולה' שפורסם לראשונה ב-1992 והניח את היסוד הכתוב הראשון לתפיסה המקצועית של הדולה בעת החדשה. הספר מהווה כיום רפרנס עבור הציבור הרחב בהפנמת מושג הדולה ובהבלעתו אל תוך המיין סטרים. לבד מהבאת מחקרים וחיבור שיר הלל עבור תועלות התמיכה בלידה, הניח הספר את היסוד לסוגיהן השונים והראשוניים של תתי-התמחויות הדולה: תמיכה בהריון (אנטי-פרטום), תמיכה בלידה (פארטום) ותמיכה לאחר הלידה (פוסטפארטום).
 
הדולות צברו את עיקר התאוצה שלהן משנות השמונים של המאה העשרים באמריקה בעיקר, עם העליה החדה במספר ההתערבויות הרפואיות בלידה, ובעיקר לנוכח שיעור הניתוחים הקיסריים שנסק אז לשיא חדש של כל הזמנים. שיעור זה נבע מתהליך התיעוש של הלידה, שהחל בשנות החמישים, וטיפס בד בבד עם הפיכת בתי החולים לזירת הלידה העיקרית המקובלת.
 
היולדות, שהחלו לפחד יותר ויותר מחדרי הלידה בבתי החולים על שלל התערבויותיהם, לא הסתפקו עוד בהכנסת בני הזוג שלהן עמן ללידה. הגברים, מסתבר, היו חסרי אונים כנגד הממסד הרפואי, מבוהלים מתהליך הלידה שמעולם לא נכחו בו, ומזוהים מעצם טבעם, עם טבעם האקטיבי של רופאים. יחד עם נטייתם לקבל מרות ממסדית, הוכיחו הגברים תועלת קטנה מאד בהדיפת גל ההתערבויות, והיולדות חשו שמשהו חסר.
 
המשהו הזה היה נשים אחרות שיודעות משהו על לידה. על פי רוב, פנו נשים שחשו בצורך להגן על עצמן בחדרי הלידה לידידותיהן הותיקות יותר, המנוסות בלידה, וביקשו מהן להתלוות עימן ללידה הראשונה שלהן. יולדות חדשות הזמינו את חברותיהן המנוסות והאסרטיביות, ולעתים קרובות גם את המדריכות שלהן להכנה ללידה, כדי שיעמדו לצדן בלידה. לעיתים הוזמנו גם אחיות מיילדות שהיו בעלות זיקה מיוחדת של קרבה ליולדות כדי ללוותן במסדרונות המערכת אותה הכירו היטב מבפנים.
 
הצורך לעטות על עצמן שיריון הגנה דחף את היולדות באופן ספונטני לעצב לעצמן את ראשונות הדולות בעת החדשה, שהחלה להפוך למגמה מתעצמת מראשית שנות השמונים.
 
ניתן אם כן לראות בדולה בעת החדשה בעיקר תופעה חברתית ספונטנית שפרצה מתוך מצוקתן של יולדות כנגד עוולות הלידה המתועשת. כמחאה נגד הסכין השקט של הניתוחים הקיסריים, ושאר הכלים החדים והקהים של פסי הייצור של לידה בעידן התעשייתי.
 
בשנת 2002 התפרסם מאמרו של א. ג'ילילאנד "מעבר ל'להחזיק את היד' - תפקידה המודרני של הדולה המקצועית", בירחון לרפואה מיילדותית וניאונטולוגית, והצביע על תופעת השיריון לקראת לידה, של נשים המגייסות לעצמן עוזרות לידה כהגנה מבעוד מועד לקראת הקטנת הסיכוי שלהן להיפגע מעוולות הלידה המתועשת דוגמת חשיפה מוגברת לניתוחים קיסריים.
 
במאמרו מ-2002 מתאר לראשונה ג'ילילאנד קונפליקט אפשרי בין דולה ובין אחות מיילדת. "תפקיד האחות המיילדת והדולה המקצועית שונים באופן מובלט, אך עדיין ייתכנו חפיפות מסוימות שעליהן להיות משלימות זו את זו". ג'ילילאנד השכיל לראות את פוטנציאל ההתלקחות בין שתי הפרופסיות ה'מתחרות' על אותה זירה ויעץ לדולה ולאחות המיילדת מבעוד מועד לפעול בתיאום ובהרמוניה. "כדי להגיש ליולדת עזרה ותשומת לב עליהן לעבוד יחד כצוות בלידה ולפתח מערכת יחסים המושתתת על כבוד הדדי כלפי תפקידיה השונים של האחת מהשניה. קונפליקט בין הדולה והמיילדת מאד לא רצוי. .. ועלול לפגוע בתחושת הביטחון שיש ליולדת כלפי האחות, הדולה, בית החולים, או כל צירוף שלהם".
 
בשנת 2002 ביצע ג'ילילאנד סקירה נרחבת של 30 עבודות ומחקרים על אודות השפעת התמיכה בלידה על יולדות. נשים שקיבלו תמיכה מתמשכת בלידה נזקקו לפחות אנלגזיה (שיכוך כאבים תרופתי) וללידות מכשירניות, ונהנו משלבי לידה קצרים יותר ומרמת שביעות רצון גבוהה יותר. מחקרים נוספים הראו תוצאות מעודדות נוספות לפיהן יולדות מלוות נהנו מבונדינג חזק יותר ומשיעור נמוך באופן משמעותי מחברותיהן שלא זכו בתמיכה מתמשכת בלידה.
 
למרות התוצאות החד משמעיות בדבר ההטבות שבליווי דולה עבור היולדת ועבור הילוד כאחד, הנקודה שהעלה ג'ילילאנד, אותו חיכוך נפיץ שבין מקצועניות חדר לידה, החל לבעור מיד עם כניסתן של נשים תומכות לחדרי הלידה. במחקרים נוספים תושאלו מיילדות על אודות דולות, וחלק גדול מהן הודה שהן חשות לעיתים כלפי הדולות איבה ותרעומת.
 
ספר לי על כך ג'ילילאנד..בישראל, המתעקשת לשמש אור לגויים גם תחום זה, הגיע המתח בין מיילדות ודולות לשיאים חדשים בשנת 2007. במכתב שפרסמה ראש ארגון המיילדות איריס רז ושהופנה לראשי חדרי הלידה בבתי ההחולים ושנשא את הכותרת המעמד המקצועי של מיילדות בישראל.
 
מאבק זה בין הדולות והמיילדות יתגמד כך אני מקווה עם הזמן, לטובת היולדות. נוסחים טובים יותר, ומחייבים יותר של הקוד האתי ייכתבו ויאוחדו, פרוטוקולים לניהול עבודה משותפת ינוסחו ומעל לכל – קול ההמון יעשה את שלו, ועורמת התבונה תמצא את הסדקים לחלחל את עובדת קיומה של הדולה אל תוך המציאות. דולות ידעו לכלכל צעדיהן בתבונה כשהן מתארחות בבתי היולדות שבתוך בתי החולים, ובה בעת ילמדו המיילדות באמצעות ניתוח מקרים ועיבודם, תבונה, והפרוטוקולים כאמור, להסדיר את היחסים ולהפיק את המיטב מהמומחיות החדשות ללידה, ככל שאלו האחרונות יהפכו מקצועיות יותר, באמצעות תהליכי הכשרה מקיפים ואיכותיים יותר.
כיום, בשנת 2009, ניתן לומר כי הדולות הופכות למומחיות החדשות בלידה. בתי ספר בישראל וברחבי העולם מציעים תכניות מגוונות להכשרת דולות, וידע הלידה הופך נישתי ופרופסיונאלי יותר ויותר. עדיין, מצויות תכניות הכשרה דלות, המעניקות תעודות שהן בעלות ערך לכאורה שווה לאלו של תכניות ההכשרה המקצועיות והאיכותיות באמת, אך תכנית הכשרה טובה או לא, עדיין זה הדחף האידיאולוגי והאתי החזק שמניע דולות טובות ללמוד ולהצטיין במקצוע, הנמצא בהתהוות. 
עדיין, לא הושלמו תהליכי הסטנדרטיזציה והרגולציה שרק התחלתי בהנעתם בישראל, ושאני מקווה שתהפוך אור לגויים, בשנה שעברה. עדיין, הקוד האתי אינו אחיד ואינו נהיר לכל העוסקות במקצוע, ושגיאות מבוצעות רובן בתום לב, הן ע"י הדולות והן ע"י צוותי חדר הלידה במגע ביניהם. עדיין, בתי חולים מסוימים בישראל נוהגים שלא על פי חוק ואוסרים כניסת דולות, דבר שאין לו אח ורע בעולם. אני מאמינה כי כוחות השוק והתרבות, וגלגלי השיניים של ההיסטוריה ישחקו את הבליטות כפי שמים שוחקים אבן, והישות הישנה-חדשה דולה תהפוך לחלק מהנוף המקובל בחדרי לידה בישראל, כפי שהיא בעולם כולו.
כפי שאני רואה זאת, הדולה תישאר איתנו שנים רבות אך לא לנצח. בדומה לפועל היוצא מהגדרתם של קלאוס קנל וקלאוס את הדולה כתרופה, בפוטנציה, נדמה לי שהדולה היא היום יותר מתמיד צרי ומרפא לתחלואי הלידה המתועשת, ומשאלו ישככו, יקטן גם הצורך בתרופות נוגדות. במבט לעתיד, סביר כי גם מקצוע הדולה ישנה פניו, יחד עם פני הלידה המשתנים.
עם זאת, עוד רחוק היום בו נזדקק פחות לשירות התיקונים המגוון של הדולות. פס היצור של לידה תעשייתית המתרחשת בבתי חולים, מוליד טראומות, באותו אופן תעשייתי, כפי שטוענת האנתרופולוגית שילה קיצינגר בספרה Birth crisis. תיעוש הלידה, הבא לידי ביטוי בתהליכי חברות מזורזים ונוקשים המלווים בשכר ועונש ליולדת הקונפורמית והנון-קונפורמית בהתאמה. אך החינוך לקונפורמיות ולפסיביות הינו רק קצה קרחון תרתי משמע, גופני ופסיכולוגי, שפס היצור של לידות מזמן לפרט ובמקרה זה ליולדת.
תחלואי הלידה המתועשת מתבטאים לא רק בהפעלת לחץ חברתי-פסיכולוגי עצום על היולדת להתאים עצמה למערכת ההירכית, הנוקשה, של חדר לידה, אלא גם ובעיקר בהשריית התערבויות שתפקידן לגשר בין הדיספונקציונליות לכאורה של הלידה, חוסר התקדמותה, הנובע בין השאר מקשיי ההסתגלות החברתיים פסיכולוגיים לתביעות סוכני הלידה בת זמננו – אנשי צוות חדר הלידה. אלו מצפים מהיולדת לבצע את התהליך הפסיכוסקסואלי של לידה לנגד עיניהם, כשבידם שעון עצר. הסתגלי באופן בזק למודל שלנו, או שנסגל אותך אליו באמצעות מכשירים, זה המסר התעשייתי הראשי של לידה. ראש וסמל להתערבויות אלו רואה קיצינגר באפיזיוטומיה, טקס הסגלת גוף היולדת לתהליך הלידה התעשייתי, כשבנוסף אליו מתגלגלים במסדרונות הלידה המתועשת רעמיו השוצפים של מפל ההתערבויות הקלאסי: זירוז, לידות מכשירניות וקיסריות, להשלכותיהן הפוסט-טראומטיות המגוונות על האם והילוד בטווח הקצר, הבינוני והארוך.
הפילוסופיה של הדולה בת זמננו מבוססת על ליווי רציף של היולדת מרגע הכנסה ללידה אקטיבית, ולעיתים עוד קודם לכן ועד לאחר סיום השלב השלישי בלידה - צאת השיליה, ושלב ההנקה הראשונה. אופי הליווי הוא לשמש קרקע יציבה עבור היולדת והמלווה שלה מבית באוקיינוס הסוער של דרמות הלידה, תוך שימוש בארגז כלים מגוון בו היא מיומנת להשתמש. ארגז הכלים של הדולה כולל בין השאר טכניקות של הקלה על הלידה באמצעות הנחיה נשימתית, תנועתית, מחשבתית, עיסוי, מגע, אלמנטים מהרפואה המשלימה, תמיכה רגשית ופיסית, כשהבחירה והשימוש בהם מונחים על ידי צרכיה ורצונותיה של היולדת.
מטרתה של הדולה לסייע ליולדת למצוא בעצמה את הגישה אל משאביה הפנימיים: הפיסיים, ההורמונליים-פרמקולוגיים ואחרים, ואל אלו המנטליים והנפשיים, החל בידיעה 'לאיזה מדף לגשת' בספריית היכולת והמסוגלות שלה, ועד אלף אתגרים נוספים, שפני הלידה מציבים בפניה.
הדולה אינה מחליפה את השותף האורגאני ללידה, בן או בת זוג, ואת הצוות הרפואי, אלא פועלת לצידם ומציעה את עזרתה בהפיכת הלידה לנוחה חלקה ובריאה יותר.
הדולה היא במובנים רבים גם סוכנת אכיפה מעודנת של החוק, המעודדת את יישום חוקי המדינה הלכה למעשה באירוע הלידה. בעצם קידומה את התקשורת הטובה בין היולדת ובין הצוות הרפואי מעודדת הדולה את היולדת מחדלקבל החלטות מדעת וליישם את זכותה על גופה, ומאידך את הצוות הרפואי לקיים את חוק זכויות החולה בכך שהוא מעודד ליידע את היולדת באשר להשלכות לכאן ולכאן של כל בחירה רפואית שלה. 
הדולה, ככל תרופה, נושאת על כתפיה תקווה ואחריות גדולה, בחלקה אפילו יומרנית, לריפוי תחלואי הלידה בת זמננו המשקפים את חוליי החברה, המדע והתרבות בני זמננו. יולדות רבות מבקשות להתקשר עם דולה כדי לרכוש לעצמן 'מגן אנושי', סניגוריות למפרע שיגוננו עליהן מפני עוולות היילוד המתועש, אך גם מפני פחדיהן האורגניים, שאולי גם בהם משתקפים חוליי החברה שלנו, כבמראה.
נסמכות על הוכחות מחקריות תקפות ההופכות את יעילותן ותועלותיהן המוכחות ו(תוצאות לידה טובות יותר במובהק) לתרופה ממשית, מעוּדדות הדולות בנות זמננו לשכלל ולעדן את מיומנויות התמיכה והליווי שלהן לכדי אמנות, אמנות התמיכה בלידה, ההולכת ומתפתחת מדי יום. ממש. אני רואה זאת בעת חיבור הסילבוס שלי בתחילת כל שנה. גוף הידע והמיומנויות פשוט גדל לי בידיים, ובתוך השנה שעברה גדל היקף הלימודים בבית ספרי בלמעלה מעשרים אחוז.
אנתרופולוגית אם כן ניתן להבחין בתהליך האופייני לאישור תרופות ומכשירים רפואיים, אותו מחקה פרופסיית הדולה בתהליכי ההתהוות שלה, בחתירתה הבלתי נלאית אל הזרם המרכזי, של ההכרה והאישור החברתיים. 
היסטורית מבטאת הדולה תופעה חברתית המעידה על משב רוח חזק של רצון היולדות להביא לידי ביטוי את חופש הבחירה שלהן בלידה, את זכותן להחליט על הנעשה בגופן ובתינוקותיהן, ואת הרעב העמוק שלהן להנגיש לעצמן את משאביהן הפיסיים, המנטליים ואחרים, ולגשר על פערי ההמשגה ואחרים המונעים מיולדות גישה אל הלידות הבריאות שלהן, הממתינות, לתחושתנו, ממש מעבר לפינה. 
בואו לדבר עם רותי בפורום לידה