הפרעת קשב וריכוז, היא הפרעה שכוללת שלושה סוגי מאפיינים – מאפייני קשב וריכוז, מאפיינים של פעילות יתר או פחות מדי פעילות, ומאפיינים של אימפולסיביות שכוללים עשייה ללא מחשבה, קשיי ויסות וקושי לציית למבוגרים.
עד גיל שנתיים, נוכל לראות פעילות יתר אצל תינוקות, שנמצאים כל היום בתזוזה וחקירה, מתקשים להרגיע את עצמם, וכל גירוי מעניין אותם ומסיח את דעתם מהאכילה. הם הרבה פעמים צמודים להורים ותלויים בהם. פעמים רבות נראה תגובתיות יתר, כלומר מגיבים בעוצמות על כל גירוי ושינוי, ותובענות יתר.
בגיל שנתיים עד שלוש, ניתן לאתר את הילד המתקשה יותר מחבריו לשמור על רמות קשב במצבים שונים. התסמין הבולט בגיל זה הוא פעילות יתר. ניתן גם להבחין בחוסר זהירות, אי יכולת להשלים משימות פשוטות, וקושי למלא הוראות כמנבא אפשרי לקשיי קשב ואימפולסיביות.
בגילאי גן נוכל לראות פעלתנות יתר בבית ובגן, חוסר סבלנות וסף תסכול נמוך, בצד תובענות יתר, וצורך רב בתשומת לב. בנוסף נוכל לצפות בקושי במעבר ממצב למצב – למשל מהבית לגן או מהגן לבית, בין הלילה ליום או היום ללילה, וכן במעבר מפעילות לפעילות.במשחק נראה אימפולסיביות, קושי בפתרון בעיות, קושי להתפשר, ולעתים חוסר ציות ושימוש באלימות.
במעונות וגנים ניתן להבחין בין שתי קבוצות של פעוטות עם הפרעת קשב וריכוז, בעלי רמות תפקוד שונות במערכת: הקבוצה של הילדים הפעילים, התוקפניים והמרדניים יותר, שלעתים נפלטים מהמערכות הרגילות, וזו של הילדים הצייתניים, פחות תוקפניים, שמשתלבים בצורה טובה, בפרט אם מדובר בחצי יום.
אצל ילדים בגילאי 4-5 נוכל לצפות בתנועתיות ודיבור בלתי פוסק. הם אוהבים להתנסות בפעילות מוטורית המסכנת אותם ואת סביבתם. הם מתקשים בזמן מעברים. קשה להם להתרכז, הן בזמן עבודות והן בזמן מפגשים, שדורשים קשב מתמשך וציות לכללים. בנוסף, נראה קושי בעיבוד של הוראות מורכבות – הם יימנעו או ישכחו מה עליהם לעשות. עדיין נצטרך להתמודד עם התובענות, הצורך בסיפוקים מידיים, ולעתים התפרצויות זעם המלוות התנהגות סרבנית.
ילדים ללא פעילות יתר נראים בישנים ומסוגרים. ילדים צעירים עם סימנים של ADHD שמלווים במזג קשה כמצב רוח שלילי, כעס, יכולת הסתגלות נמוכה ואי סדירות פיזיולוגית מקשים עוד יותר על ההורות.הנטייה של ילדים אלה לסכן את עצמם, עקשנותם, דרישתם לתשומת לב בלתי פוסקת והסקרנות הטבעית הופכים את ההורות לאתגר עבור המבוגר, בפרט כשהוא עצמו נמצא במצוקה רגשית, או בנסיבות חיים קשות.
חוסר צייתנות בגילאי שנתיים ומעלה מכפיל את עצמו בתדירות ובעוצמה. האמהות מוצאות את עצמן ביקורתיות יותר, מתערבות ומענישות יותר מאשר אמהות לפעוטות ללא ADHD.
היות וההפרעה תורשתית, כלומר, להורים מאפיינים דומים או זהים – אימפולסיביות, פעלתנות יתר, וקושי לשמור על מיקוד, עלול ליצור התנגשות בין הילד להורה, כשההורה המתוסכל מרגיש כהורה לא טוב ו"אשם" באופי הרע של הילד, ומבטא מצוקה וכעס מול הילד. מצוקה וכעס אלו עלולים להפוך לדיכאון, תחושת חוסר מסוגלות ואין אונים, דחייה ואף אלימות מילולית ופיזית.
לעתים, הילד האימפולסיבי, המתנגד והמרדני, מעמיד את ההורה שוב ושוב מול מגבלותיו וקשייו, והופך להיות "שעיר לעזאזל".
עצם קיום ההפרעה אצל ההורה משפיע בשתי רמות:
מאפיינים המוכרים להורים מילדותם משתקפים באמצעות הילד. זיהוי ההפרעה לעתים מפחיד ולעתים מושך. לעתים, זיהוי ההפרעה בילד, בעיקר אם נעשה תוך הדרכה הולמת ומתן גיבוי ומענה להורים, יכול להוות תיקון בהווה ובעבר.
תהליך האבחון חייב להיות רב מקצועי, כדי לשקול את כל הסיבות האפשריות להתנהגות אימפולסיבית/מתמרדת/תוקפנית של הילד הצעיר. על האבחון לכלול בדיקה גופנית, רגשית, קוגניטיבית/התפתחותית ומשפחתית.
חשוב לזכור כמובן, שפעמים רבות התנהגויות אלה מתאימות לגיל ההתפתחותי, ולהיזהר מאבחון מוקדם מדי.
אמות מידה חייבות לכלול:
1. מינון תסמינים של פעילות יתר, אימפולסיביות, ו/או הסחת דעת בעוצמה ותדירות גבוהות יותר מהמצופה ובשלב ההתפתחותי של הילד.
2. משך התסמינים מעל שנים עשר חודשים.
3. נוכחות התסמינים במצבים שונים ובסביבת אנשים שאינם הורי הילד.
4. ירידה בתפקוד החברתי והמשפחתי, כתוצאה מהתסמינים הנ"ל.
אחת המטרות החשובות במהלך הטיפול בילד היא דווקא ההתייחסות להורים - הצעת אוזן קשבת, ותמיכה ועיבוד של חוויות עבר דומות, כדי לתת מענה לחלק מהותי באינטראקציה בין הילד והוריו.
* נעמי רביד היא מנהלת מכון רביד, פסיכותרפיסטית, מאמנת, מטפלת מומחית ל-ADHD, מטפלת ומדריכה ל-EMDR
