www.leida.co.il   
 

סיפור הלידה של ר. פ. איטליה

 מאת: רוית

אז ככה, מועד הלידה המשוער שלי התקרב ועדיין לא מצאתי מיילדת שתיילד אותי בבית, גם כאן באיטליה כמו בישראל הרוב המכריע של הלידות מתתרחש בבית החולים וכאן בצפון איטליה ישנן מיילדות מעטות מאד שמבצעות לידות בית.

מיותר לציין שהייתי צריכה להדוף ביקורות מכל עבר לגבי ההחלטה שלי ללדת בבית, הייתי צריכה גם לשכנע את משפחתי ומשפחתו של בן זוגי בהחלטה....
בן הזוג שלי לעומת כולם , עמד לצידי וקיבל את ההחלטה שלי. אני מצידי הסברתי לכולם שהרבה יותר מפחיד אותי ללדת בבית חולים. בבית חולים לא תהייה לי הסביבה שאני רוצה(לבד, בלי אנשים מסביבי, כדי שתוכל להתפתח לידה טובה ומהירה) והסיכויים להתערבויות רפואיות הם גד'ולים הרבה יותר. 
וככה עברו להם הימים והגיעו הצירים. ביום חמישי אחד בערב התחילו צירים ואפילו הראו נכונות להיות סדירים....(אם את זוכרת אפילו דיברנו בטלפון , אני רכשתי אפינו עבור חברה ואת היית באיקאה).באחת בלילה הצירים התחילו להיות יפים וכואבים אבל עדיין לא הערתי את בן זוגי...נעזרתי בכדור מנסה להלחם בעייפות...
בארבע בבוקר כבר בקושי יכלתי לדבר , הערתי את בן הזוג ואת אמא שלי והם קראו למיילדות. שתי מיילדות היו לי, אחת עובדת במישרה מלאה בבית חולים באיזור והשניה בחצי משרה, הם שתיים כדי שאם אחת צריכה ללכת השנייה תהייה איתי....
המיילדות הגיעו וככה העברנו שעות של צירים, אני בקומת המרתף, מזרן גדול עם מלא כרים על הרצפה...כדור... נרות... מקלחת... ביקשתי להיות לבדי וכולם ישבו ושתו קפה למעלה בסלון....
כך עברו מספר שעות, הלידה לא היתה מהירה כמו הראשונה שלי כנראה מפני שהייתי מאד עייפה והצירים כל הזמן ברחו... הם ברחו ואני עשיתי ישיבות צפרדע כדי לחזק אותם......
בערך בעשר בבוקר פקעו מי השפיר... שישו ושמחו....הינה היא באה... תוך זמן קצר כבר לא ממש תיקשרתי והעברתי את הצירים בעמידת כלב נשענת קדימה על הכדור.
די מהר התחיל שלב הלחיצות ואחרי מעט מאד כבר הרגשתי אותה בתוך התעלה...המיילדת התיישבה מאחורי ואחרי עוד ציר או שניים היא הייתה בחוץ.....
הלידה היתה מקסימה...כאן אצלי בבית, לאור נרות ועם מינימום אנשים מסביבי באה לעולם נעמי שלי. הנקתי אותה כשהשיליה עדיין בפנים והמיילדות כיסו אותה בשמיכות חמות.
אחרי זמן מה, כשהשיליה עדיין לא יצאה ביקשו ממני לשבת קצת יותר גבוה, אולי השיליה תצא...אחר כך עברתי לישיבת צפרדע..התינוקת עברה לאמא שלי (מי חשב שייקחו עוד יומיים שלמים עד שאראה אותה שוב.....)...בשלב מסויים ביקשו ממני לעבור ולשכב על המזרן. אחת המיילדות החילה לעסות לי את הבטן, תחילה בעדינות ואחר כך בכח..ומשכה ומשכה בחבל התבור שבצבץ מהנרתיק. היא הרגישה בבודקה את הבטן שהשיליה עדיין מחוברת לרחם ולחצה בכח באותו המקום...
קשה לי לומר כמה זמן נמשך כל זה היינו כולם בתוך בועה ולא הרגשנו איך עוברות השעות. כשהבטתי בהן ראיתי שאחת מהמיילדות היתה קצת לחוצה, היא הזריקה לשיליה אוקסיטוצין ובהמשך פתחה לי וריד וחיברה עירוי... אבל איש לא קרא לאמבולנס.....
הינה הינה היא יוצאת המשיכה לקרוא המיילדת השנייה לוחצת לי בכח רב על הבטן..יצאה עוד קצת...והזמן עובר... עד עכשיו כמעט לא היה דימום הן אומרות, שום דבר חריג...
אבל כבר עברו יותר משעתיים מאז יציאת התינוקת.....ואיש לא קורא לאמבולנס....
אמא שלי יושבת בצד עם התינוקת ביד, המיילדות ליידי ובן זוגי מחבק אותי. אני מייבבת שאני פוחדת , ממה הוא שואל, מדימום אני עונה...הכל בסדר הוא אומר הינה המיילדת אומר שכבר יוצאת השיליה.... ואיש לא קורה לאמבולנס....
ואז החילו זירמי הדם, קולחים מבין הרגליים, פלופ פלופ על המזרן, הרצפה ואני מבוהלת, שמע ישראל...שמע ישראל....אני מרגישה שאני מתעלפת ומבקשת שירימו לי את הרגליים, המיילדת עדיין מתעקשת שכמות הדם נורמלית...
אני לא זוכרת מה גרם בסוף לבן זוגי לקום ולהתקשר סוף סוף לאמבולנס הארור.... לקחו עוד דקות יקרות עד שהוא הגיע..
כשנכנס רופא האמבולנס לחדר הוא התרגז מאד... איך אפשר לראות מה קורה באור עמום שכזה ... במצב כזה פותחים את האורות...הוא פתח לי וריד והעלה אותי מייד לאלונקה.
אני זוכרת את הנסיעה באמבולנס, ראיתי את הביניינים עוברים בחלון והזרמים המשיכו לצאת מביין הרגליים. היייתי צמאה והתחננתי שיתנו לי לשתות.... הייתי ירוקה.
נעמי נולדה בשעה 11:07 , הגעתי לבית חולים בשעה 15:20 ... במצב של שוק עם לחץ דם 60 – 30 . נכנסתי מייד לחדר ניתוח בו ניתקו לי ידנית את השיליה ונתנו לי 3 מנות דם.
אחר כך סיפר לי הרופא שהמזל שלי היה שהיה דם מהסוג שלי בחדר ניתוח , דם שנשאר מניתוח קודם... אם היו צריכים לחכות לדם שיגיע מבנק הדם מי יודע אם הייתי שורדת...
את השיליה הצליחו להוציא בלי שיהייו עוד דימומים ואת הרחם מילאו בגאזות כדי לעצור דימום אפשרי... הדיאגנוזה היתה placenta acreta  או בעיברית "שילייה נעוצה" סיבוך שאי אפשר היה לראות בסקירות ושגם בבית חולים היה נגמר בגרידה.במשך יומיים הייתי בטיפול נמרץ כשהרופא המנתח בהיכון , אם יהייה דימום הוא מוכן לכרות את הרחם. את נעמי ראיתי רק בבוקר היום השלישי....
אז ככה, בנס ניצלתי ובנס ניצל הרחם שלי מכריתה...ואחרי שבוע חזרתי הביתה.חווית הלידה שהיתה מקסימה בסך הכל עמדה בצילה של ההתרחשות שלאחר הלידה ובעצם קשה לי היום לזכור מה התרחש במהלך הצירים.
כמה שחשוב לי להיות דולה עדיין קשה היה לי לעסוק בנושא ורק לאט לאט אני חוזרת..... כשאני מנסה להגדיר לעצמי למה התשובה היא שאיבדתי את האמון במילדות שלי, הן איכזבו אותי. לדעתי המיילדות לא עשו את עבודתן כראוי וניסו להשאיר את הלידה בבית במחיר של לסכן אותי. המיילדות במחלקה אמרו לי שבפרוטוקול נקבע שלא מחכים יותר משעה – שעה וחצי לשיליה וכזכור אני הגעתי כמעט אחרי 4 שעות לבית החולים. 
אז זהו, לסיפור שלי יש סוף טוב אבל מי יודע מה יכול היה לקרות...... והלידה הבאה? אני כבר לא כל כך בטוחה איפה......
*רוית היא דולה ואם ליהונתן  שנולד בלידה טיבעית בבית חולים ולנעמי שנולדה בבית שלחו מייל לרוית ravitfree@hotmail.com