"לא הרעב ולא הצמא אלא האהבה, השנאה, החמלה והכעס הם שחילצו מתוך גרונם את הקולות הראשונים. הפירות אינם חומקים מידינו ואפשר להיזון מהם ללא דיבור, ניתן לרדוף בדממה אחר הטרף שמבקשים לשבור בו את הרעב. אך כדי לרגש לב צעיר, כדי להדוף מעלינו תוקפן בן-עוולה, הטבע שם בפינו טעמי דיבור, זעקות גניחות"." (ז'אן-ז'אק רוסו, 2008).
רוסו מתאר את הקול כאמצעי הבעה טבעי של רגשות שונים כמו, פחד, כעס או שמחה. כך היה גם לפני היות השפה. אנשים תקשרו באמצעות צלילים ווקאליים ותנועות גוף. הם הביעו ותרגמו דרך קול ותנועה את רגשותיהם באופן ישיר. לביטוי דרך קול ותנועה תפקידים שונים: יידוע הסביבה על מהות הרגש, טכס פולחני ותחושת פורקן מתח, אך מאז התפתחות השפה פחת הצורך בשימוש בקול ותנועה ככלי ביטוי והחל שימוש במילים. השפעת השפה הייתה רבה וגרמה לריחוק מן הטבע ומביטוי רגשות ; ויותר מכך הצליל הוחלף במילה מונוטונית ושכלתנית. (Newham, 1994).
בביקור בחדרי לידה ניתן לשמוע מגוון קולות, צעקות, גניחות, שירה ואף שתיקה.
ישנן נשים הנמנעות משימוש בקול במהלך הלידה, ואינן מודעות ליתרון הגדול שלו, ישנן נשים אשר צועקות ומשתמשות בקולן באופן לא נכון ואף מכאיב או מלחיץ, וישנן נשים אשר יודעות להשתמש בקולן על מנת להפחית את כאבן ולעזור ללידה להתרחש.
שימוש נכון בקול במהלך הלידה מאפשר הרפיה וגורם לתחושת ביטחון ושליטה. תחושות אלו מעודדות את שחרור ההורמונים ההכרחיים והמסייעים ללידה. בנוסף, שימוש נכון בקול מבוסס על נשימה עמוקה ושחרור איטי של הקול, האוויר, גורם שלכשעצמו (כמו שלומדים בקורס הכנה ללידה) חשוב להתנהלות לידה טבעית.
הוצאת קול מקבילה לדרך אותה עובר התינוק בדרכו החוצה. הצליל נשלח מהבטן אל מיתרי הקול, הגרון ומשם החוצה, ואילו התינוק יורד מהרחם דרך תעלת הלידה אל שפתות הנרתיק ומשם החוצה לעולם.
קול עמוק אצל נשים
גובה הקול קשור במתיחה והרפיה של מיתרי הקול. קול גבוה מצריך מתיחה והידוק של מיתרי הקול, ואילו קול נמוך מצריך שחרור והרפיה של מיתרי הקול. לנשים קשה יותר להפיק צלילים נמוכים, בשל העובדה שמיתרי הקול שלהן דקים יותר.
הקול הנמוך מייצג מאפיינים שונים העומדים בבסיס הלידה ומאפשר הרפיה, חיבור פנימי ושליטה אשר אנו צריכות לאפשר לעצמנו במהלך הלידה כולה. שימוש בקול נמוך מחבר את האישה אל האדמה, הקרקע, ויוצר תחושת יציבות ותמיכה המגיעה מן האדמה. במהלך הלידה אנו צריכות לחפש את תחושת הביטחון והרוגע. שירה בקול נמוך מאפשרת את אלו, וההפך, תחושת ביטחון ויציבות מאפשרות שימוש בקול נמוך. ביטוי של פחד במהלך לידה מתבטא בהגברה בקצב הנשימה, נשימות קולניות,קולות גבוהים המלווים ברעידות, ודרך הגוף, בתנוחה מתגוננת וסגורה. במהלך הלידה אנו רוצות להגיע למצב הרפיה בו הנשימה היא איטית ומרגיעה. המצב בו אנו רוצות להיות ולשאוף אליו הוא המצב ההפוך, כלומר, נשימה איטית, שאיפה שקטה ונשיפה ארוכה עם קול נמוך. כדי לאפשר התנהלות זו פלג גופנו העליון צריך להיות ארוך וישר כך נוכל לאפשר מעבר חלק של הכנסה והוצאת האוויר. (Newham, 1994).
הקול הנמוך מפגיש אותנו עם בסיס הקול, פנים הקול, היצר, הקול הראשוני. בסיס הקול נשמע לעיתים חייתי, תוקפני ו"לא יפה" כפי שהתרבות מצווה כיום. הדרישה מנשים להיות "יפות" ו"נעימות" יכולה להפריע להן להגיע אל המקום הקולי הראשוני הזה. עד כדי כך, שישנן נשים אשר במהלך הלידה מרגישות אמיצות במידה והצליחו לא להוציא קול, ולשתוק. אך בכך, הן מוותרות למעשה על עוזר נאמן שיכול היה, לו ניתנה לו ההזדמנות, להקל על השחרור, לאפשר רפיון ואף לשכך כאבים. (Newham, 1994).
שירה בקול נמוך, מחייבת הרפיה ומתחברת לעבודה עם כוח המשיכה. גם התינוק זקוק לעזרת כוח המשיכה במטרה לרדת לתעלת הלידה. הגובה של הצליל הנמוך, הקשור אפילו לירידה לתהום, יכול להתקשר לקול "מדוכא" חסר כוחות, ולכן, לנשים שלהן נטייה לדיכאון או חרדה יש קושי בהפקת צלילים אלו. בלידה, אנו צריכות לאפשר לעצמנו להתחבר גם למקום זה ולאפשר לו להיות נוכח על מנת שיוכל לעזור לנו. כדי שהאישה תוכל להגיע לקול נמוך,עליה לבטא קולות של הנאה אל מול הכאב שבלידה, הרי כאב זה הוא כאב המקדם את התינוק אליך. כאשר האישה מתחברת לקולות אלו, היא יכולה לחוש קשר עמוק עם יכולתה ליצור חיים חדשים. השמעת קולות אלו עשויה אף לעורר את אברי המין ולהפעיל אנרגיה ארוטית, שתגרום לשחרור הורמונים חשובים בלידה אוקסיטוצין ואנדרופינים, המסייעים ומקלים על התקדמות הלידה. (Newham, 1994).
בתהליך הלידה אנו עוברות שני שלבים חשובים: הראשון, הרפיה והשני, לחיצת התינוק אל העולם החיצוני. שני שלבים אלו יוצרים איזון : בשלב הראשון עד יציאת התינוק, אנו מרפות ומאפשרות לתינוק לרדת אל עומק התעלה, ובשלב השני של הלידה אנו יוצרות לחץ במטרה להוציאו החוצה. לשלב הראשון אנו נקרא, " de-pression" , כלומר " un-press ". להניח לעצמינו מלחץ, להרפות ולצבור כוח לשלב השני של הלידה. שירה בקול נמוך מסייעת להירגעות ולמציאת תחושת רוגע וביטחון. לשלב השני נקרא ""express משמעו ""ex-press,כלומר ללחוץ החוצה, הצגת התינוק אל העולם החיצוני (Newham, 1994).
נשימה והפקת קול בלידה
תיאורית הצ'אקרות היא תורה הודית בת כ- 2000 שנה, המתארת שבע נקודות (צ'אקרות) שונות בגוף, המקבילות למרכז רוחני ובלוטות עיקריות במערכת הנוירואנדוקרינית. לדוגמא: בסיס עמוד השדרה מקושר עם הצרכים הבסיסיים ביותר של הגוף, ה- solar plexus (מערכת של כלי דם הנמצאת בבטן) מקושר עם מרכז הכוח, הלב כמרכז הרגשות, הגרון כמרכז תקשורת, המצח -העין השלישית, לראיה פנימית והראש כנקודת הקשר של הרוחניות עם היקום. (Sokolov)
המדיטציה היא דרך מקובלת להזרמת אנרגיה בכל המרכזים בגוף. במהלך המדיטציה ישנם המשתמשים בצליל ה"אום", הפותח את הדרך אל המרכזים השונים. במהלך הלידה ניתן להיעזר בצליל האום, שהוא נשיפה ארוכה המשחררת ומרפה. גם המלווה הנוכח בזמן הלידה יכול לעזור בהפקת צליל זה גם על גוף האישה, באזור האגן והסאקרום (החלק האחורי של האגן, עצם העצה), או בכל אזור אחר אשר יכול לגרום לויברציה והרפיה בגוף האישה.
תהליך הנשימה כולל הכנסת אוויר, חמצן ופליטת אוויר, פחמן דו חמצני. בשאיפה עמוקה, הבטן יוצאת החוצה והאגן ואזור הסאקרום מתרחבים. במהלך הלידה אנו רוצות להרחיב את אזור האגן, בו התינוק צריך לעבור. לכן, נשימה עמוקה היא הכרחית. ניתן להיעזר בהנחת ידיים של המלווה או היולדת עצמה על הגב התחתון תוך כדי הנחייה לנשום אל אותו אזור ולדמיין כיצד הוא מתרחב. זרימת האוויר מקבילה לזרימת הצ'י בגוף.
ככל שננשום עמוק יותר לאורך זמן נוכל לפתוח לאוויר את הדרך להגיע אל אזור האגן, ונוכל להרפות את כל השרירים הקשורים לפעולת הנשימה: סרעפת, שרירים בין צלעיים, הדו צדדים ושרירי אגן הירכיים.
שימוש בקול יכול להשפיע באופן ספציפי על הגוף. צליל יכול 'להישלח' לאזור מסוים, כמו האגן. הוצאת קול יחד עם הנחת יד על המקום, ותיפוף על הגב או על החלק העליון של החזה ירפו אותם. כמו כן, שימוש בקול או בשירה מאפשר שחרור איטי של הנשימה ושומר על הפה, הגרון והצוואר רפויים ופתוחים. (Sokolov)
אברי הקול והלידה
ההקבלה בין אברי הלידה והקול, נובעת מן העובדה שהגוף הוא אחד וכי כל פעולה הנעשית במקום מסוים, או איבר מסוים בגוף, משפיעה על אזור ואיבר אחר. הנחת היסוד בשיטת פאולה היא כי הפעלת שריר טבעתי אחד מפעיל, או נוטה להפעיל, את יתר השרירים הטבעתיים. פעולה משותפת ומסונכרנת של כל השרירים הטבעתיים מולידה גוף בריא. החיבור הגופני והנפשי תלויים זה בזה ועוזרים לגוף לעשות את אשר הוא יודע. גוף האישה יודע ללדת. אם נדמיין את דרכו של הקול החוצה נוכל לתאר צינור המתחיל בבטן ועולה דרך הסרעפת אל מיתרי הקול, הגרון ודרך הפה והשפתיים החוצה. אותו צינור מחובר גם כן לתינוק והוא יורד מהרחם אל תעלת הלידה ודרך שפתות הנרתיק החוצה אל העולם.
הלסת מקבילה לאגן. הלסת היא איבר גרמי בדומה לאגן. פתיחת הפה מהחלק האחורי של הלסת מסייעת בשחרור ופתיחת האגן. ניתן להיעזר בלחיצה על מפרק הלסת ועל נקודת המרכז בין השפה התחתונה והסנטר, בדומה לפיהוק אשר באופן טבעי גורם ללסת להיפתח. לסת תחתונה רפויה ופתוחה, השואפת לאדמה, עוזרת לנו להרפות ולא להגיע למצב של סגירת לסתות, ובהקבלה לסגירת האגן.
השפתיים מקבילות לנרתיק. הפה והנרתיק שניהם שרירים טבעתיים ולכן אם נפעיל אחד, הוא יפעיל את האחר. השפתיים הן האיבר אשר דרכו יוצא הצליל החוצה. סגירתם או פתיחתם של השפתיים משפיעה על הוצאת הצליל החוצה או על הישארותו של הקול בתוך גופנו. אם נסגור את השפתיים הקול לא יוכל לצאת, כמו שאם לא תהיה פתיחה התינוק לא יוכל לצאת אל העולם. הנרתיק הוא האיבר האחרון דרכו עובר התינוק בדרך לעולם החיצוני. אם בזמן הלידה אישה מכווצת וסוגרת יהיה לתינוק קשה מאוד להילחם בכוחות אלו. עלינו לשחרר את אזור הלסת, ואת השפתיים. עלינו לפתוח את הלסת והשפתיים בצורה הדרגתית לפתיחה מלאה כדי שנוכל להרפות את דרכו של יציאת התינוק. ניתן לשחק איתן בתנועות של פתיחה, על מנת להביא לפתיחה מלאה אצל היולדת. גם מיתרי הקול, דומים בצורתם לשפתיים. הקול מופק כאשר מיתרי הקול נעים, נפתחים ונסגרים. על מנת לפתוח אותם, ובמקביל ולפתוח את המעבר לתינוק, אנו צריכים לנשום ולהפיק צליל.
הגרון מקביל לתעלת הלידה. הגרון הוא הדרך אל הסוף. מהגרון עובר הצליל לתיבת התהודה והחוצה דרך השפתיים. התינוק עובר דרך תעלת הלידה ויוצא החוצה דרך הנרתיק, השפתיים של התעלה.
הקול מקביל לתינוק, בדומה לתינוק הוא צריך לעבור דרך מספר פתחים על מנת שיופק. וכפי שלסתות פתוחות ומשוחררות עוזרות לקול לצאת בקלות ובמיטבו כך אגן ונרתיק משוחררים יקלו על התינוק לעשות את דרכו החוצה בבריאות ובקלות. באופן סימבולי, קולו של התינוק עצמו מסמל את "הצלחת" הלידה. הצליל הראשון אותו מפיק התינוק מהווה בלידות רבות את הרגע של השחרור המוחלט אחרי כל המאמץ והחשש. התינוק נושם, הוא בסדר.
"שיר למעלות"
באחת הלידות הראשונות בהן נכחתי, הרגשתי את כוחה של השירה. לאורך השלב השני של הלידה שרנו היולדת, בעלה ואני את "שיר למעלות". היולדת שרה גם בזמן הצירים, ולא נתנה לעצמה להיכנע לכאב. שחרור הקול ושירת שיר מובנה שיש לו סוף הכניסו אותה מכוח האינרציה לסיים אותו ולא להפסיק לנשום. הייתה תחושה של התרגשות גדולה. שיר זה הוא שיר תפילה וניתן לחזור עליו שוב ושוב ללא להפסיק להתרגש. השירה יחד והקולות שחוברו יחדיו חיברו את כולנו למטרה הגדולה – לידת התינוק. התינוק התקבל בקולות של התרגשות ושירה. שיר למעלות הינו תפילה שגם על פי היהדות שרים בזמן הלידה. מקבלים את בואו של התינוק גם במילה ובצליל.
מה שטוב לשירה טוב לכאב – סימה אלה (ידיעות אחרונות, 1978)
"שמתי לב, שבזמן שהייתי שרה היו הכאבים בגב נחלשים ולעיתים אף פסקו לחלוטין. הגעתי למסקנה שאותם התהליכים המתרחשים בגוף בזמן השירה, הם גם התהליכים הגורמים להפסקת הכאבים. במילים אחרות: מה שטוב לשירה טוב נגד כאבים". בזמן השירה נתמך הקול מלמטה בזמן שהשרירים הטבעתיים המצויים בחלק התחתון של הגוף התכווצו. "עתה הבנתי גם שעמידה על קצות האצבעות גורמת לסגירה חזקה ביותר של אותם שרירים, ובמצב כזה הגעתי ביתר קלות לשירה בטונים גבוהים, שכן התמיכה מלמטה הייתה חזקה". ראשית, הכותבת מציינת כי שירה מפחיתה כאב. גם במהלך הלידה שירה יכולה להקל על הכאב, שירה המקבלת תמיכה מהקרקע. בנוסף, מצוין כי שירה בטונים גבוהים בדרך כלל מכווצת את המיתרים וסוגרת אותם חזק ההקבלה מה שמחזק את העובדה כי בלידה, כשמטרתנו להרפות את השרירים הטבעתיים, עלינו להפיק צלילים נמוכים, אשר דורשים פחות מאמץ, וסוגרים ומכווצים הרבה פחות את השרירים. לדעת לשיר ממקום נכון ולא דרך הגרון ולהשתמש בקול נמוך מצריך הכנה ולמידה לאורך ההיריון. למידה זו מחברת אותנו אל עצמנו ואל קולנו הפנימי והיא מתנה לחיים בכלל וללידה בפרט.
לסיכום, קולנו הוא מפחית כאבים טבעי אשר קיבלנו מהאל. שימוש בקול ברגעי כאב בכלל ובמהלך לידה בפרט יכול לעזור לנו להרפות ולאפשר לגופינו לעשות את אשר הוא יודע. ללדת.
כותבת המאמר: רותי רייניך, זמרת, דולה ומדריכת הכנה ללידה, מטפלת בקול מוסיקה ותנועה.
