תמיד יש לי התלבטות כשאני מספרת על עצמי, ועל התהליכים שאני עוברת. מצד אחד, אני יודעת שכשאני כותבת שאני מתמודדת עם קשיים, זה מאוד מעודד את כולם. אם לסאלי קשה, אז כנראה שגם אני בסדר... אז זו מטרה טובה לכתיבה. כי להרגיש בסדר עם עצמנו היא נקודת התחלה מצוינת. ומצד שני, ככל שאני כותבת על משהו יותר גרוע, אני חוששת שיחשבו שאחרי כל העבודה שאני משקיעה (20 שנה!) עדיין החיים שלי לא עובדים היטב, וזה יכול לייאש. המזל הוא, שזה לא נכון. הם באמת עובדים מצוין. אז אני מקווה שתשארו עם עידוד בלבד.
אז מה היה לנו? מכל האתגרים שעמדתי בהם בחיי, אני חושבת שאחד הגדולים ביותר הוא הקשר שלי עם ביתי הבכורה, שהיא היום בת 8. זה לא היה קשה בשנים הראשונות, אחרי שעברנו את שלושת החודשים הראשונים. אז היינו בגן עדן יחד. נשארתי איתה שנים בבית, ישנו יחד כולנו על מזרונים, היתי אמא מאוד רכה ומתמסרת. אני זוכרת שהגדרתי את עצמי כבת 16 מאוהבת. בה. אהבה פיזית מטורפת. שנים נפלאות. הקשיים שצצו פה ושם היו לגמרי בתחום יכולת ההתמודדות שלי. אם יש דבר כזה אמא מושלמת, אני חושבת שהיתי די קרובה לזה, לפחות מכמה בחינות.
ואז ביום בהיר אחד, כשהיא היתה בת 3 ושלושה ימים, היא השתנתה. הפכה לגדולה, מפריעה, מכעיסה, עושה דווקא, והרבה הרבה פחות מתוקה. זה לא קרה סתם. זה קרה אחרי שילדתי את אחיה. ילדתי אותו במידה רבה בשבילה. חשבתי שאח הוא דבר נפלא, שהיא תיהנה ממנו רוב חייה. היא לא העריכה את המתנה. יותר נכון, הרגישה שחייה נהרסו. הדבר הטוב ביותר בחייה עד כה – אני – נעלם. באמת נעלמתי. האמא המאוהבת בטירוף, המשקיעה בלי סוף, הרכה, הסלחנית, שרואה רק את הטוב בילדתה – הפכה לאמא שמניקה תינוק אחר, שישנה עם תינוק אחר, אמא עייפה שאין לה זמן כמעט למשחקים, וסבלנות עוד פחות מאשר זמן. אמא שכועסת על דברים שפעם היתה צוחקת מהם, כמו זריקת אוכל על הרצפה. לזרוק אוכל על הרצפה מפתח את התפיסה המרחבית, לא? ככה חשבתי כשהיתה לי ילדה אחת. אותה.
לקח לי שמונה חודשים ארוכים להבחין כמה נמוך הדרדרנו. ביום בהיר אחד, כשהיינו מחוץ לבית חודש שלם במלחמת לבנון השניה, היא הרביצה לאחיה התינוק, ואני הרבצתי לה. פליק קטן ואחריו עוד אחד. לא כואב פיזית, כנראה, אבל פוגע. מאוד. היא הסתכלה בי בתדהמה, ואמרה: הרבצת לי! באותו יום הבנתי כמה גרוע הקשר שלנו, כמה גרוע היחס שלי אליה, כמה גרוע המצב הרגשי שלי עצמי, ובהתאם, שלה. הסתכלתי למציאות בעיניים, והכרתי בכך ששמחת החיים שלה נעלמה כמעט.
זהו. הגעתי לתחתית הבריכה, ומשם אפשר היה רק לעלות. באותה תקופה הטכניקה הרגשית שהכרתי היתה "יעוץ הדדי", והתחלתי להשתמש בה בסדירות. המון. כל יום, בשבועות מסוימים. לקחתי את עצמי בידיים. עבדתי על הכעסים שלי שנשארו לי מהילדות ויצאו עליה, על הפגיעה שאני נפגעתי כאשר אחותי הצעירה נולדה. התחלתי ליישם הרבה רעיונות לגבי הקשר שלנו. להשקיע בה בצורה אקטיבית, זמן לבד, הרבה חיבוקים, התחלתי לשים לב לחוסר הסימטריה ביחס שלי לשני ילדי, ולתקן אותו באופן אקטיבי. תרגלתי את עצמי לומר לה את אותן המילים שאני אומרת לאחיה התינוק, ולעשות את אותן פעולות. אם חיבקתי אותו בספונטניות, רצתי אליה ונתתי לה חיבוק. אם אמרתי לו שהוא מתוק, אמרתי גם לה. היא ביקשה שאמרח גם לה בייבי-פסטה כמו שלו, וכך עשיתי. השיפור היה מיידי, אם כי איטי. החיבוקים היזומים האלה יצרו אצלה וגם אצלי שינוי.
אחרי שלוש שנים ציינתי לעצמי בסיפוק, שיצאנו מהמשבר. שוב היתה לי ילדה שמחה, מלאת חיים, אוהבת. שוב אהבתי אותה מאוד, לא רק בתיאוריה, אלא פיזית. שוב היתי במקום רגשי טוב בעצמי.
ואני ממשיכה לעבוד. תמיד. כי תמיד אני מוצאת על מה. עוד כעס צץ ועוד חוסר סבלנות, גם אם לא במנות קטלניות. אני יודעת שאפשר אחרת. אני משווה את הקשר שלנו היום, לקשר הנפלא שהיה לנו פעם. אפשר לומר שזה לא הוגן. הקשר עם תינוק יחיד לא יכול להמשך כך. אבל ההשוואה הזו טובה עבורי. היא מכוונת אותי לשאוף למעלה. אני זוכרת שפעם לא היה לי כל כעס עליה, כל טינה, כל חוסר סבלנות – כמעט. אהבה פיזית חזקה. ולשם אני שואפת גם היום, וגם מגיעה לשם בחלק מהזמן. אני גם אוהבת את הדרך.
ועכשיו אספר על העבודה האחרונה שלי בתחום הקשר עם ביתי. בזמן האחרון אני עובדת המון עם "התמקדות", עם עצמי ועם מתאמנים. אני מתרגלת התמקדות לפחות פעם בשבוע, ולפעמים הרבה יותר. ואספר על תרגול אחד כזה. לא קל לספר ולהסביר התמקדות, כי זו חויה. המילים הן תיאור חיוור שלה. אבל זה מה שיש לנו, אז קדימה.
יום אחד הגעתי לאסוף את ביתי מביה"ס. ראיתי אותה דרך הגדר, לפני שהיא ראתה אותי. היא צעדה בתוך קבוצת חברים, שמחה, מתלהבת, מדברת ומנופפת בידיה בהתרגשות. כל פניה אור וחיים. והנה קלטה אותי במבטה, ומיד פניה התקדרו. עד שפגשתי אותה כבר היתה על סף בכי. מה שלומך? אני רעבה! אני עייפה! מה הכנת לי לאכול? מה, אותו אוכל של אתמול, למה שוב?... מדברת אלי בקול יללני.
לכאורה, מה הבעיה? אנשים משלמים לי כסף טוב כדי לספר לי על הקשיים והרגשות הלא פשוטים שלהם. וזה נהדר. אחרי שעצובים ומשתפים בזה, מרגישים יותר טוב. רואים כוונים חדשים לפעולה, וגם מפיקים תוצאות חדשות ומרגשות. למה שביתי לא תעשה אותו דבר איתי? והרי אין אנשים רבים שמוכנים לשמוע את הקשיים. רוב האנשים מיד יציעו לה פתרונות. ועם מי היא יכולה להיות קצת עצובה, נרגזת, מתלוננת? בעצם כמעט רק איתי. אז למה לא לתת לה את זה? את המתנה הזו?
אבל משהו בי ממש התקומם. למה עוד תלונות? למה כל פעם? למה הטון היללני הזה? הוא ממש מנסר לי במוח! ואני לא יכולה לבשל עבורה בכל יום! למה אני צריכה לספוג את זה בכל צהריים? זה היה לי ממש קשה. ולא ידעתי אפילו למה. כשאנשים מספרים לי על הקשיים שלהם, זה לא קשה לי בכלל. אני יודעת שהם יכולים להתגבר, ושעצם השיתוף הוא תחילת הדרך קדימה. ולמה איתה זה שונה? מה כל כך גרוע בזה? ככה הרגשתי תקופה מסוימת. תרגלתי התמקדות בנושא הזה מספר פעמים, ובכל פעם היה שיפור קל, אבל עדיין, המצב נשאר. יום אחד, כאשר עמדתי ליד השיש והכנתי לה ארוחת צהריים אחרי ביה"ס, והיא קיטרה ויללה באותו צליל קול מנסר, משהו בי אמר את המשפט: הילדה הזו היא הדבר הגרוע ביותר בחיי.
וואו. לשמוע את המשפט הזה הרגיש כאילו שמישהו הכה בי בפטיש בראש.
אז בשביל זה יש "התמקדות". התמקדות בדיוק טובה בשביל להקשיב לתחושות ולרגשות שלנו, ולהקשיב בצורה שגם משחררת אותם מהתקיעות שלהם, ומאפשרת להם להתחיל להתפתח. תרגלתי התמקדות עם שותפה לתרגול. בהתחלה היה לי קשה מאוד להתרכז. היה לי קשה אפילו לעצום את עיני. היה קשה מאוד להגיד לעצמי שוב את המשפט הזה לגבי ביתי. אבל רציתי לעשות זאת. רציתי לשמוע. משהו בפנים מרגיש שהיא דבר גרוע בשבילי, ולא רציתי לנפנף את זה. לא רציתי להדחיק. אני לא אוהבת את הכוון של הדחקה, והוא לא עוזר לי בכלל. אז ישבתי עם זה. במשך עשרים דקות הרגשתי את כל התחושות הרעות שהיו לי בגוף, כשדימיינתי את הקול המתלונן הזה שלה. והגיעו דברים מעניינים. ראיתי שמשהו בי מרגיש מותקף עם הטון הזה שלה, שבאים לקחת ממנו משהו. ממש הרגשתי כאילו שאני מקבלת בוקס בבטן, כשהיא מתלוננת שלא בישלתי היום. הרגשתי שהיא מאשימה אותי, ושאני מאוד לא בסדר, אמא לא טובה. ככה ישבתי והרגשתי. זה לא היה נעים. אבל ידעתי שאני בכוון הנכון. אם זה חזק כל כך בגוף שלי, כדאי מאוד שאני אקדיש זמן לזה. זה חזק. היה בי גם ספק. ידעתי שאני כבר הרבה זמן עם זה, וזה לא השתנה. בד"כ, כשיושבים בהתמקדות עם תחושה רעה, בתוך כמה דקות, היא משתנה, הופכת לקלה יותר, שונה, משהו חדש קורה. ופה לא... ובסוף כן. אחרי עשרים דקות טובות, המשהו הזה שמרגיש מותקף, נרגע. עבר. פתאום הרגשתי את העצב שלי על העצב שלה. היא עצובה ואני עצובה יחד איתה. תחושה שונה לגמרי. עצב, וגם אהבה יחד איתו. הרגשתי כמה שאני אוהבת אותה, ועצובה איתה, מבינה אותה. היא עייפה, ועצבנית, ומאוכזבת מכך שהאוכל של היום הוא האוכל של אתמול. במשך כמה דקות הרגשתי את העצב, והאהבה שלי אליה. התחושה הפיזית בגוף שלי היתה שונה לחלוטין. כל מה שהיה כבד וכואב קודם – נעלם. עכשיו היו תחושות של דמעות. ואז גם זה עבר, ונשארתי רק עם התחושה של כמה שאני אוהבת אותה. את הילדה שלי. שהיא גדולה, אבל מכילה בפנים את התינוקת שהיתה. התינוקת שאני עדיין רואה בעיניה הבורקות, ובקפיצותיה השמחות. בדקתי שוב את המשפט שקודם זעזע אותי כל כך, שהיא הדבר הגרוע ביותר בחיי. כלום. הוא לא הדהד לי שום דבר נכון בפנים. זה כבר בכלל לא הרגיש כך. מה פתאום, היא האהובה שלי. בדקתי עוד. דמיינתי את הטון שלה כשהיא חוזרת מבי"ס. וגם זה היה בסדר בשבילי. דמיינתי שאני מחבקת אותה (במקום החצי-התעלמות שהיא קיבלה לאחרונה, כשהתלוננה), והרגשתי שמחה על השירות הזה שאני נותנת לה. מישהו מוכן לשמוע אותה עצובה ועצבנית, כמה שהיא צריכה. מישהו שלא משתיק אותה. מישהו שאוהב אותה מאוד בדיוק כפי שהיא – אני.
האם התמקדות תמיד עובדת כך? כן ולא. התמקדות עובדת מהר לפעמים, ולפעמים לאט. לפעמים צריך לעבוד על משהו שעה, ולפעמים שנה. אבל משהו קורה שם בפנים, תמיד. עם תשומת הלב וההקשבה המתאימות, דברים מתחילים לזוז.
יש לי על השולחן חבילת קלפים יפים, עם ציורים מעניינים של אנשים וחיות. כשאנשים מגיעים אלי לעבוד בהתמקדות, הם בוחרים בתחילת השיחה כמה קלפים, שמייצגים את התחושות שלהם באותו הרגע. באופן כללי בחיים, או לגבי נושאים מסוימים. הם מסבירים לי בכמה מילים מה בציור מתאים לתחושה שלהם, ואנחנו מתחילים לעבוד. בסוף השיחה, ואחרי תרגול התמקדות, הם בודקים שוב את הקלפים. הם זה מתאים לתחושה שלהם כרגע? ואני יודעת את התשובה תמיד תמיד מראש. כמובן שלא. התחושה שונה לחלוטין. אולי לא הכל נפתר, אבל דברים קרו, משהו השתנה. למשל, לא מזמן אישה בחרה בתחילת השיחה קלף ובו אנשים משוטטים במדבר, סוחבים משא של ענפים. הם נראים כפופים, עייפים. אני חסרת כוון, אמרה, לא יודעת איך להתקדם, כמוהם. בסוף הפגישה, שאלתי, איך את מרגישה עם הקלף? היא עשתה פרצוף. לא קשור אלי בכלל, זרות מוחלטת לקלף הזה. אז מה כן? איזה קלף מתאים עכשיו לאיך שאת מרגישה? היא בחרה ציור של אדם עומד ביער ורואה מולו רקון קטן. סקרנות, אמרה. אני סקרנית לראות איך הדברים יתפתחו עכשיו.
זהו להיום. אני ממשיכה לעבוד על כל תחום בחיי. על כל קושי שצץ, בעזרת קצת אימון והרבה התמקדות, אותה תרכובת שאני בד"כ מציעה ללקוחותי. ככל שאני עובדת יותר, כך צצים על פני השטח נושאים גדולים ומורכבים יותר, נושאים עמוקים שרק עכשיו יש לי מספיק כוח ושלווה לשמוע, אבל ההתמודדות איתם קלה יותר. קצת כמו גולשים שמוכנים להכנס יותר עמוק לעומק הים. הגלים שם גבוהים יותר, ומפחידים לעיתים, אבל הסיפוק והחויה גדולים יותר, ואיתם התוצאות.
סאלי תדמור היא מאמנת אישית 13 שנים. בעלת תואר שני במחשבים מן הטכניון. מומחית בתהליכי אימון אישי, ובנושא התמקדות
|
