התערבויות כסוכריות

 מאת: רותי קרני הורוביץ

פרויקט התערבויות כסוכריות נולד כרעיון לאחר שאחת ממשתתפות הקורס השנת 2009-10 הפתיעה את כולנו כאשר סיפרה באחד השיעורים, שעסק בהתערבויות רפואיות, פרק מתוך סיפור הלידה שלה. "ואז הוא הגיע עם הוואקום", סיפרה ועיניה אורו בתארה את ההצלה הנפלאה מידי הרופא המלאכי עם הוואקום, "ופשוט נתן את הפוש הקטן, העזרה הקטנה שהייתי זקוקה לה באותו הרגע". כולנו ישבנו מהופנטות בכסאותינו, משהו התרחש באותו הרגע, מהפך. שינוי תפישה נדיר, אמיתי.

זה היה הרגע המכונן של תחילת התובנה: כמדריכות להכנה ללידה, אנחנו חייבות להציג גם את הצד המתוק של ההתערבויות.
כסוכנות חברתיות של נרמול האמא, עלינו להביט ישירות בעיניה של לידה ישראלית בת זמננו ולהבין שכל אמא חמישית שנפגוש, בממוצע, לידתה תסתיים בניתוח קיסרי, כל אמא שמינית – מכשירנית, שניה ויותר באלחוש ועשירית בזירוז.

אותן אמהות יתמודדו במהלך הלידה שלהן ועוד הרבה אחריה, עם הנראטיבים שיטוו בהכרותיהן בעזרתנו. חלק מן האמהות יחושו תחושת כישלון ובאמצעות חלקי הנראטיב ש'נשתול' בהן עוד בקורסים, יצעדו בין השאר באדיבותנו, 'הישר אל שדה הטראומה' כפי שאומרת הילה.

חייבים להבין שכמדריכות להכנה ללידה יש לנו תפקיד כפול אם לא למעלה מזה. מסורתית, ומבלי דעת, הפכה אותנו ההיסטוריה לכלי שרת לצורך חיברות האמהות לתוך בתי החולים, חינוכן להפוך מאמזונות פראיות ליולדות צייתניות המוכנות להשיל מעצמן את בגדיהן, הגנותיהן האחרות וחלק גדול מן האינסטינקטים שלהן (דוגמת הגנה בלעדית על התינוק). מצד שני, אנו מונעות בדחף אידיאולוגי אדיר להחזיר להן את מקורות הכוח והשליטה, לעיתים תוך כדי גרימת נזק יאטרוגני תרבותי וחברתי הפוך.

חלק מן המסרים שלנו כפרופסיה כולל הנחיה מובלעת 'לגבור' על ההתערבויות הרפואיות כדי להגביר את תחושת העצמיות (לידה מעצימה..), ומסרים חבויים אלו – הם שעלולים לגרום לאמא לחוש תחושות של כישלון, תבוסה, חוסר מסוגלות וחולשה – והם שיהפכו בזמן הלידה לטראומות ולאחר הלידה, בזמן עיבוד הלידה, כתיבת הסיפור והנראטיבים שיבואו לאחר מכן, להדים של טראומה.

אז לא ניתמם. לא נאמר לאמא שמלקחיים זה הדבר הטוב ביותר שהמציא האדם מאז הגלגל. אבל כן נעשה את האבולוציה, כדי להבין שהתערבות מכשירנית היא חלק מתהליכי התיעוש, המדיקליזציה והאורבניזציה שאין לנו הרבה מנוס מהם, ושיש להם גם צד טוב. לפעמים אנו זקוקים לטכנולוגיה (סכין ציד, אפילו מברשת שיניים) כדי לשרוד טוב יותר, ולהתפנות מהר יותר לשגשוג. תבונת הלב שלנו ושל האמהות מאפשרת לנו בין השאר לדעת לבחור מתי להשתמש בהן ומתי לא – והיא שעושה את ההבדל: מתי נבחר להשתמש בפניהן המאירות של ההתערבויות, ומתי נדחה אותן כסכנה יאטרוגנית קלינית.

הבחירה הזו תבוא לידי ביטוי בסיפורי הלידה. האם ההתערבות הזו נחוותה כסוכריה או כאקט אלים? מה היא כוננה אצל החווה? איך תיחרת בתודעתה? ההתערבויות כסוכריות מאפשרות לנראטיב של האמא סולם 'לרדת מהעץ' של אשמה והלקאה עצמית שהיתה עלולה לאמץ בלעדי ההסבר השלם, של פניה המאירות של ה.. עזרה הרפואית. אכן, אולי אם היינו משאירים את האמא במדבר, היא היתה מצליחה ללדת ללא אותה 'עזרה'. אך המדבר האורבאני הוא המציאות שלנו, ובתוכה עלינו לפעול.

אנחנו גם לא בתפקיד שופטות. סוכריה זה לא לבנות דה-לגיטימציה רגשית, או להקטין את המשמעות הענפה על כל רבדיה של ההתערבות הזו באמצעי כפייה חברתיים – לומר 'מאמי, מה זה פרפר? זו רק דקירה' ובכך לרמוז לאמא שהיא פחדנית ובלתי בוגרת – אלא לתרגם נראטיבית את תועלותיה הענייניות של התערבות לפי הענין, ומבלי לוותר על החובה להכיר בפחד ובחוסר הנוחות הכרוכים בפתיחת וריד, לדיון בתועלותיה וב'חסכוניות' של התערבות זו לעומת האלטרנטיבה, ובעידוד הדיון כקבוצתי או כדיאלוג.

למשל, במקרה של פרפר, נוכל לומר לאמא שמביעה את חששותיה ש'מה שנשאר בווריד זו צינורית קטנה, גמישה – לא מחט, ובמקרה של אפידורל, ממילא צריך להריץ נוזלים, ואם את מתכוונת לקחת, עדיף להתקין את הפרפר בנחת', או 'בזמן ירידה דרסטית בלחץ הדם, איש הצוות לא צריך לדקור בחמישה מקומות כדי לחפש וריד'. אך אני כבר מתחילה לקלף את הצלופן המרשרש מסוכריה שלכן.

מה שאני מבקשת הוא שתיקחו את רשימת ההתערבויות בלידה, ושכל אחת מכן תבחר לעצמה התערבות שלא נבחרה ע"י קודמתה ותתרגם את ההתערבות שבחרה – לסוכריה. אתן תראו כמה מתוק יהיה.