כדי לבצע בחירה יש להיות מודעות לאופציות השונות. כשאנחנו מגיעות לחדר לידה, איש לא אומר לנו שאנו חשופות יותר למפל הערבויות ולזיהומים. אין ש.ג. שמתריע 'זהירות, את נכנסת למקום מזוהם ומסוכן. חשוב להבין שבית החולים לא מזוהם רק בחיידקים ובפתוגנים גורמי מלות נוספים אלא גם באופנות. גם ברפואה מיילדותית יש טרנדים. רעיונות מידבקים שמתפשטים כמו וירוסים, בדרך כלל מזרחה, כלומר מארצות הברית אלינו.

מגיפה כזו היא מגיפת ההשראות והזירוזים בלידה. אם עד לפני שלוש שנים נחשב הריון תקין כצפוי להסתיים עד השבוע ה-43, הרי שכיום הולך ומצטמצם 'חלון ההזדמנויות' ללדת באופן עצמוני, כלומר בלי שיזרזו אותך. נשים חשופות ללחץ אדיר לקבל השראת לידה כימית מסוף השבוע ה-40, ותאריכים טנטטיביים נקבעים מראש לביצוע ההליך 'במקרה ואת לא יולדת לבד'. מעקבי מוניטור הדוקים בכל יומיים והצעות אסרטיביות מצד אנשי צוות רפואי 'לקחת כבר זירוז ולגמור עם זה' מפעילות עלינו מכבש לחץ כבד. כחלק מתרבות ההפחדה, רופאים לא יהססו ללהטט בנתונים ולאיים על 'סרבניות זירוז' שהן מסכנות את חיי עובריהן ושאחוזי התמותה בשבועות המאוחרים עולה במאות. כל זה היה נכון, לו היו נוקטים גילוי נאות ומצרפים למידע נתון רלוונטי נוסף: סדר גודל סטטיסטי. אם הסיכוי עולה מאחד לאלף לשניים לאלף – הרי שהוא זניח.

מגיפה דומה לזו של הזירוזים וההשראות שמתרחשת בימים אלו שרדה במשך עשרות שנים בחדרי לידה, ושרידיה נהוגים עד היום ברבים מחדרי הלידה בישראל, בעיקר בלידות ראשונות. מדובר במגיפת האפיזיוטומיה – חתך החיץ - הליך כירורגי מהנפוצים בעולם, ומהמיותרים בתכלית ואשר הוכחו לגביו רק נזקים: תחלואה ותמותה בטווחים הקצר הבינוני והארוך, זיהומים, סיבוכים וסבל ולא אף תועלת לבד מקיצור משך השלב השני של הלידה בתשע דקות. מגיפה זו, הולכת ומוכחדת לא מעט בזכות תכניות הלידה שהן הפה שלנו בלידה.

'את יולדת במערכת הצ-י-ב-ו-ר-י-ת' נזפה בי פעם מיילדת בפורום לידה כשדיברתי על זכותה של היולדת להגיש תכנית לידה ולכתוב בה בין היתר כי היא אינה מרשה שייבצעו בה אפיזיוטומיה. ניתן להבחין בתהליך מאלף של אבולוציה של תכניות הלידה בשני העשורים האחרונים. אם לפני שש עשרה שנים כשרק החדרתי את קונספט תכניות הלידה לישראל ונתתי אותו להורדה חינם באתר, כתבנו 'אני מאד מבקשת שאם אפשר יהיה להימנע מחתך החיץ.. מאד אודה לכם', הרי שהיום נשים הופכות דעתניות יותר, ובהבינן את המשמעות המשפטית של המסמכים שהן מציגות בחדר הלידה וביניהם תכנית הלידה שלכן, הופך הנוסח אסרטיבי בהרבה: 'איני מרשה לבצע בי חתך חיץ – אפיזיוטומי'.

כדי לבצע בחירה כלשהיא, חייב להתקיים תנאי הכרחי אחד לפחות: הבחירה חייבת להיות בין דבר אחד לאחר, שהבוחר יודע על עצם קיומם. על מי החובה לידע? זו שאלה מצוינת. ככלל אצבע ניתן לומר שככל שהמדינה נאורה יותר, כך היא תחנך את אזרחיה לדעת על מגוון האופציות השונות העומדות לרשות הבוחר. למזלה של הבוחרת הישראלית, תהליכים גלובליים המעודדים דמוקרטיזציה של ידע הלידה, לא מעט בזכות רשת האינטרנט ומנוע החיפוש גוגל, חושפים אותה למידע עצום בהיקפו ובין השאר לסרטי לידה מגוונים הפוקחים את עיניה באשר לאפשרויות העומדות בפניה והופכים אותה משכילה יותר ובעלת רצון ויכולת לבחור.

לו היינו מדינה נאורה, היה חייב לעמוד בעמדת הש.ג. של כל בית חולים שומר, שהיה מזהיר את היולדת שהיא עומדת להיכנס למקום מזוהם, ושהסיכוי לפגיעה יאטרוגנית (מיד הרופא המטפל) בו עולה עשרות מונים על פני הסיכוי להיפגע פגיעה דומה בלידת בית. לו היינו מדינה נאורה ממש, היה הש.ג. מספר לאם לעתיד שמרגע שכף רגלה תדרוך במחלקה היא חשופה למפל התערבויות בסיכון גבוה, וכך גם תינוקה.

חופש הבחירה בלידה בישראל הוא נושא בעייתי. עצם העובדה שמשרד הבריאות מרשה לעצמו לבצע הליך לא תקין של כתיבה מחדש (שלא בשיתוף מומחים לדבר – מיילדות בית ורופאים המתמחים בלידות בית) אשר תקשיח את ההנחיות לניהול לידות בית לפי גחמת לבם של חברי הוועדה המסתורית היא רק סימפטום המייצג בעייתיות רחבה של החברה הישראלית ביחסה ללידה.

האתוס הקולקטיביסטי שלנו מקדש את הסבל בלידה (בעצב תלדי), ומגנה את היולדות שמעזות לקרוא תיגר על הלידה הסבירה ולבקש עבור עצמן חווית לידה שהן תופסות כטובה ולא רפואית, כזו שתתואר בשאלוני העתיד כמספקת רמת שביעות רצון גבוהה במיוחד. אמירות דוגמת 'קחי אפידורל – בשביל מה לסבול?', 'זה רק חתך קטן, גם אמא שלך עברה את זה' 'העיקר תינוק בריא' 'את מהמטורללות האלו שיולדות בטבע עם דולה' ועוד, ממחישות עד כמה הקולקטיב שאנחנו בלתי סובלני באמת לבחירות שנשים היו רוצות לעשות בקשר ללידה שלהן אך רבות מהן אפילו נמנעות מלהמליל ולחלץ את חזון הלידה המיטבי שלהן ממוחן מפחד ההוקעה המקופלת בביטויים כאלו, השגורים בכל שיחת סופרמרקט. בסופרמרקט הישראלי קשה לחמוק מחיוכים חמדניים שהכל מפנים לעבר הבטן שלך, מחווים ללא בושה את דעתם על גודל הבטן ואף נוזפים בך ש'עדיין לא ילדת'?.

לפי האתוס הקולקטיביסטי הישראלי התינוק העתיד להיוולד כמו גם ההיריון וחווית הלידה לא באמת שייכים ליולדת. מדובר בנכס לאומי. נישאים על גבי תפישה זו, מרשים לעצמם המוסדות הנוגעים בלידה לשלוח יד ארוכה וקשיחה אל החלטותיה של היולדת, ולא רק אם היא מתכוננת ללידת בית.

*רותי קרני הורוביץ היא ראש ארגון הגג של המקצועות הסב-לידתיים בישראל, מנהלת ביה"ס אמנות הלידה להכשרת דולות ומדריכות להכנה ללידה, דירקטור CAPPA-Israel, מנהלת אתר דולות – אמנות התמיכה בלידה, מנהלת אתר לידה – אמנות הלידה, ממקימות תנועת נשים קוראות ללדת ומחברת הספר והתקליטור אמנות הלידה – הכנה מנטאלית מטאפיזית להריון, לידה והורות' הניתן להורדה חינם באתר לידה – אמנות הלידה