בעקבות דחיית הבקשה, הגישה לייסנר תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, בטענה שאותו סעיף 42 לחוק מעולם לא ייושם על-ידו מבלי להכיר בחריגים בפועל, למשל, במידה ונשים שילדו בבית והגיע לבית חולים רק לאחר מכן. זאת ועוד, בשנת 1973 תוקן החוק והוכנס בו הוראה המאפשרת במפורש לתת הן מענק האשפוז והן מענק הלידה גם ללא מילוי תנאי האשפוז "מטעמי צדק."

לגישת המוסד, ובית הדין קיבל דעה זו, חריג זה ניתן ליישום בהתאם לתקנות הרלבנטיות בלבד, אשר מאפשרות מתן המענקים רק כאשר היולדת נמנעה מלהתאשפז עקב נסיבות שלא היו תחת שליטתה. אלא שלגישת לייסנר, הניסוח של תקנות אלה בכל הקשור ללידה כלל אינו ברור. זאת ועוד, הן הותקנו בשנת 1975, ובתור שכזה, אינן לוקחות בחשבון את המציאות הנוכחית בה לידת בית הפכה לבחירה לגיטימית ומוכרת בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל.

בהקשר המקומי, המגמה ללדת בבית החלה בשלהי שנות השמונים והיא הלכה ותפסה תאוצה עם השנים. כיום מתבצעות כמה מאות לידות מן הסוג הזה בכל שנה וב2008 משרד הבריות פרסם לראשונה הנחיות רשמיות לניהול לידת בית בישראל.

עתה, כשערעורה נדחה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, מתכוונת לייסנר לפנות לבג"ץ בעניין. לדבריה, כיסוי הוצאות לידה מהווה זכות יסוד שהיא חלק מזכותה של האשה כאדם לקיום בכבוד מינימלי. בתור שכזה, לא ניתן לשלול אותה זכות אלא בהוכחת הצדקות משמעותיות ביותר, כגון, סכנה קרובה וודאית. למרות האמונות הרווחות, סכנות מן הסוג הזה מעולם לא הוכחו בקשר לשיטה במאפשרת לידת בית מתוכננת ובצורה מבוקרת. לראייה, המדינה עצמה מעולם לא אסרה על קיום לידות בית, היא פשוט מסרבת לממן אותן, וזאת למרות שעלותן ככלל פחות מחצי הסכום שמשולם לבתי החולים על כל לידה המתבצעת שם.

"בשורה התחתונה," אומרת לייסנר, אשר גם כתבה בזמנו דוקטוראט בנושא, "מדובר במאבק נגד מונופול רפואי חזק על גוף האשה היולדת כשמשרד הבריאות הוא אחד המרווחים הגדולים ממנו. מכאן שניצחון עבור יולדות הבית אמור להטיב במיוחד דווקא עם אותן נשים שרוצות או נאלצות ללדת רק תחת אשפוז – הכניסה של נותני שירות מתחרים לתחום צריכה לשפר את השירות שניתנת בתוך בתי החולים. מעבר לכך, במדינה שמעודדת לידה כמעט בכל מחיר, העובדה שכמעט ואין לאשה ברירה בדבר הדרך בה היא תלד, מגוחכת בלשון המטה."

עניין הערעור בבקשה שהגישה נעמי (אומי) לייסנר למוסד לביטוח לאומי באוקטובר 2009, כחודשיים לאחר לידת בנה בלידת בית מתוכננת. המוסד סרב לשלם את הוצאות הלידה (התשלום למיילדת המוסמכת) וכן את מענק הלידה בטענה כי על-פי סעיף 42 לחוק הביטוח הלאומי, כספים אלה משולמים רק במידה והיולדת אושפזה בקשר ללידה.