זה בכלל לא היה הריון מתוכנן. אחרי שני הריונות עם טיפולי פוריות עד הפרית מבחנה, לא האמנתי בכלל שאני יכולה להרות באופן טבעי, ספונטני. וזה היה קצת מגוחך להשתמש באמצעי מניעה אחרי כ 8 שנים שבהם הוברר לי שאני להריון נכנסת רק עם התערבות רפואית.
ואז פתאום, בזמן הכי לא נכון מבחינה זוגית, ומבחינת העבודה ומכל בחינה אחרת, גיליתי שאני בהריון. הייתי מופתעת. או יותר נכון מזועזעת מהגילוי ומהאירוניה שבו - דווקא עכשיו???!! אבל זה הרי תמיד קורה כשממש לא חושבים על זה...
ומיד היה לי ברור שלא משנה מה יהיה עתידי המקצועי או המשפחתי את ההריון הזה אני שומרת. מתנה כזאת אי אפשר להשליך. מה גם שכאמא לילדות אני לא יכולה להעלות בדעתי אפשרות להפיל ולאבד ילדה.
תחילת ההריון היתה קשה. בחילות איומות ומשתקות והרגשה כללית כל כך קשה שהייתי מנוטלת מפעילות ימים שלמים.
אחר כך זה השתפר, והקטנה גדלה יפה בבטן ונראתה טוב בסקירות המערכות שעשינו. אבל מה? היא התעקשה על מצג עכוז. לא רצתה להתהפך. דיברתי אליה, הבטחתי לה שגם כשתצא אחזיק אותה קרוב ללב, דמיינתי עבורה את הדרך להתהפך, ביקשתי שוב ושוב. עשיתי חימום סיני ערב ערב ויצאתי לחופש זוגי שהיה יומיים של התרגעות ושלווה וזוגיות אוהבת ומקרבת.
ואז היא התהפכה - אמנם בשבוע 36 , אבל עדיין בזמן. איזו הקלה.
עכשיו התמקדתי בחיפוש מיילדת ללידת בית. רונית קופליס שיילדה אותי בפעם הקודמת היתה בחופש, ומשא ומתן עם מיילדת אחרת לא עלה יפה, כיוון שהיא הרגישה לא בשלה ללידות בית עדיין.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. הרגשתי שוב איך הזמן אוזל והולך ואני לא מתקדמת.ואז קיבלתי שני שמות של מיילדות שאחת מהן עובדת בבית חולים ומידי פעם מיילדת בבית והשניה מיילדת רק בלידות בית.
למודת אכזבות ביקשתי מהאיש שלי שידבר הוא עם המיילדת, שיצור הוא את הקשר, הרגשתי שאין לי כוח להתאכזב שוב.
יצרנו קשר עם קרול, נפגשנו להיכרות והרגשנו שזהו זה! מצאנו מיילדת שמתאימה לנו, שאנחנו מרגישים איתה בטוחים ושכל מה שנשאר זה רק להמתין ללידה. הסתבר שטעינו.
בביקורת האחרונה אצל רופא הנשים התברר שהתינוקת גדולה. ועקב חשש לתקיעת כתף הופעלו עלי לחצים לקבוע תור לניתוח קיסרי. בלידה הקודמת היתה ספק תקיעת כתף שהלחיצה את הרופאים נורא.
קבעתי תור לתאריך שהייתי בטוחה שאלד לפניו והתחלתי בנסיונות זירוז טבעיים: סקס, גירוי פטמות, דיקור, רפלקסולוגיה ו...כלום!
בעקבות סקס היו מופיעים צירונים למשך כמה שעות ונעלמים. ביום שבת בבוקר , יום לפני שהייתי אמורה להתאשפז לניתוח החלטתי שזהו, היום אני יולדת ויהי מה! לקחתי שמן קיק לפני ההוראות ויצאנו לדרך.
גם כאן התחילו צירים בצהריים שהלכו ונחלשו ככל שהתקדם היום. החלטנו לנסות לקיים גם יחסי מין בתקווה לעודד את הצירים הגוועים. ואכן לאחר קיום יחסי מין התחילו לחצים מלווים בכאב קל בבטן תחתונה כל 2-3 דקות.
התקשרתי לקרול כדי לשאול אותה לדעתה, זה לא נראה כמו לידה, אבל מה כבר יש לי להפסיד?. קרול הקשיבה ואמרה שהיא יוצאת לדרך. עד שהיא באה עשינו טיול רגלי, אחר צהריימי ונעים. מדדנו את תדירות הלחצים, שלא יברחו לנו. במעמקי ליבי הייתי משוכנעת שסתם הזמנתי את קרול ושכל הנסיעה שלה תהיה לשווא.
כשקרול הגיעה בקשתי ממנה לבדוק אותי לראות אם יש שינוי ושאלתי אותה אם אני בלידה לדעתה, היא אמרה שכן ואני לא כל כך האמנתי... ככה יולדים? בלי כאבים? הרי כבר ילדתי פעמיים ואני יודעת שזה כואב! טוב החלטתי לא להרוס לאחרים ושתפתי פעולה עם ההכנות. הכנו מרבץ משטיח ושמיכה עבה וניילון וסדינים וכריות. כיבינו את האור והדלקנו נרות וקטורת. שמנו מוסיקה נהדרת (הדיסק החדש של אחינועם ניני - מומלץ ביותר)וישבנו יחד, צחקנו ודברנו הקשנו למוסיקה ונהננו מכל רגע. מידי כמה דקות שאלתי: אתם בטוחים שאני אלד היום? והם היו אומרים שכנראה שכן.
בשלב מסוים הכנתי לי אמבטיה ורבצתי בתוכה בחושך כשאישי לידי, באינטימיות ושלווה גדולה. כל כך נהניתי! אמרתי לעצמי שאם כבר ללדת - אז רק ככה! בכייף , בלי כאבים בשלווה ורוגע. אחר כך שמתי לב שבמיים הצירים נחלשו והתכיפות שלהם ירדה והחלטתי לצאת.
כנראה שהאמבטיה קדמה מאד את הפתיחה כי קצת אחרי שיצאתי ממנה זה התחיל לכאוב. היה שינוי באופי הכאב ובעוצמתו שאמר לי שמשהו מתקדם.
קרול בדקה ואמרה שיש פתיחה מלאה כמעט מלבד שפה של צוואר שמפריעה לראש לרדת ולכן התינוקת עדיין גבוהה. ניסיתי לשכב , לכרוע , לעמוד, להתנדנד , ללחוץ וכלום. הכאבים הולכים וגוברים והראש לא יורד - אין התקדמות. קרול רצתה לבדוק שוב אבל אני התחלתי להקיא והרגשתי אומללה ביותר. גם כואב כל כך וגם להקיא.. אני יודעת שהקאה עוזרת בהרפיית רצפת האגן ומקדמת לידה, אבל יש הבדל בין לדעת ובין לחוות את כל זה בזמן אמת כשהכאבים הם בלתי נסבלים.
קרול בדקה ואמרה שיש התקדמות קטנה, חשבתי שהיא בטח אומרת את זה רק בשביל לעודד אותי והודעתי בכעס גדול שאני הולכת לאמבטיה כי כ ו א ב לי והם לא עוזרים לי בכלל.
באמבטיה גיליתי שהמים לא מועילים בשלב הזה, זה כאב נורא, והרגשתי מתוסכלת וכועסת על חוסר ההתקדמות והכאב הזה.
בציר הבא לחצתי מתוך כעס והרגשתי כמו בחלום, איך הראש מחליק במהירות במורד תעלת הלידה, הרגשתי מתיחה קלה בפתח הנרתיק והראש היה בחוץ! קרול לקחה את היד שלי כדי שארגיש שהראש בחוץ אבל אני כבר ידעתי. נחתי, אמרתי לעצמי שעוד ציר אחד וזה נגמר.עצמתי עיניים וחיכיתי בשקט פנימי ובטחון.
והוא הגיע. גדול וגורף. צעקתי לקרול שתוציא אותה כבר ולחצתי חזק.
קרול והאיש שלי הבטיחו לי שהיא יוצאת ובקלות, ואכן תוך שניות היא היתה מונחת אצלי ביידים, ורודה ויפה ובוכה בקול. התינוקת שלי נולדה!!
איזה אושר, איזו הקלה, אני לא מאמינה שזה מאחורי ושהיא מונחת לה בזרועותי מביטה על העולם בשתי עיניים פקוחות וגדולות ויפות, כל כך יפות!
השעה היתה בדיוק חצות וירח מלא זרח בחוץ.
קראנו לה סהר.
|
