סיפור הלידה שלי
ברצוני לספר את סיפור הלידה שלי, אשר , כפי שאני רואה אותו, מורכב משני חלקים טראומתיים.
חלק א':
הגעתי למיון יולדות בבי"ח בינלינסון בתאריך 10/10/2001 שעה 7:15, עקב תחושת הפחתה בתנועות עובר, כאשר אני בשבוע 40 ו 6 ימים להריוני.
חוברתי למוניטור, אשר הראה כי מצב העובר תקין ונבדקתי ידנית ע"י דר' חכמון, שקבעה מחיקת צוואר 60% פעור ל 1.5 ס"מ . נשלחתי לבדיקת אולטראסאונד ע"מ להעריך את משקל העובר . הרופא התקשה להעריך את המשקל וציין כי זה כתוצאה מכך שראש העובר נמצא במצג רוחבי ביחס לגוף (כלומר פונה במבטו לצד הגוף שלי). כתוצאה מכך ההערכה היתה בין 3.500 ק"ג ל- 3.900 ק"ג, הערכה גסה יחסית.שוחררתי לביתי לקראת הצהריים, אך כאשר נכנסתי לנוחיות הבחנתי בדימום, מייד נסענו שוב לבלינסון (שעה 13:00), נבדקתי שוב במוניטור ובדיקה ידנית, שקבעה מחיקת צוואר 90% ופתיחה של 2 ס"מ, הוסבר לי שהדימום הוגינלי הוא כתוצאה מהבדיקה בבוקר ושוב נשלחתי לביתי.
בבית, הדימום המשיך במשך כ- 5 שעות עד שהחלטנו להגיע שוב לביה"ח. שוב עברתי בדיקות, והוחלט להשאיר אותי לאישפוז במח' להריון בסיכון גבוה, ואם עד הבוקר לא יתחילו צירים, יבצעו זירוז לידה. במשך הלילה חשתי בצירים ובבוקר נבדקתי ונמצאה פתיחה של 3 ס"מ. הועברתי לחדר לידה בשעה 7 בבוקר, 11/10/2001. התקבלתי ע"י מיילדת נפלאה ומקצועית בשם נירית, אשר הרגיעה ותמכה. בכל שעה בערך היתה פתיחה של ס"מ נוסף. נשאלתי אם אני מעוניינת באפידורל ועניתי שכן, כי כבר חוויתי שעות עם כאבים, אך שמעתי מישהי צועקת בחדר סמוך ואמרתי למרדימה, שאני מסכימה שתיתן את הזריקה קודם לבחורה הזאת (למדתי מכך שאני מסוגלת לסבול כאבים וזה חשוב להמשך). בשלב פתיחה של 4-5 ס"מ ניתנה לי זריקת אפידורל, אשר פעלה יפה. בערך בשעה 15:00, הגעתי לפתיחה מלאה והגיע שלב הלחיצות. בשלב זה בעלי ואני התחלנו ללחוץ, למרות שהייתי מאד מאד עייפה (להזכירך הייתי לאחר יום קשה- שלוש ביקורים בבית החולים ולילה ללא שינה + צירים) לחצתי בכל כוחי, יחד עם הנשימות שלמדנו. כך במשך 3 שעות. נירית,המיילדת, אמרה לי שהיא אכן מרגישה את הראש בפתח הנרתיק ושאני לוחצת יפה. לאחר מכן היא סיימה את המשמרת והגיעה מיילדת אחרת (אינני זוכרת את שמה). בזמן זה גם הגיעה רופאה מרדימה (אחרת מזו שנתנה לי את האפידורל) אינני זוכרת את שמה, אך היא בעלת מבטא אמריקאי. היא שאלה אם אני מעוניינת בשיכוך כאבים נוסף (מנה נוספת של אפידורל) לקראת צירי הלחץ, שאלתי אם זה לא יעקב את הלידה, אך היא אמרה שהיא בעצמה לקחה מנה נוספת בצירי הלחץ שהיא חוותה ושזה מומלץ. התחלתי להרגיש מעט צירים והסכמתי לעוד מנה. לאחר 3 שעות של לחיצות ללא סוף... התחיל לעלות לי החום. הרגשתי מותשת מאד. אל החדר נכנסו 2 רופאים : רופאה ועוד רופא שאינני יודעת את שמו (אף אחד מהרופאים לא הציג את עצמו). אצבעות נדחפו לתוכי והרופא ביקש שאלחץ חזק, הוא אמר שהוא מרגיש את הראש וביקש ללחוץ ממש חזק, 2 הרופאים והמיילדת דחפו את הרגליים שלי לכיוון הבטן ואמרו לי ללחוץ, חסרת כוחות עשיתי מאמצים כבירים כדי ללחוץ. בשלב זה התחלתי להלחץ מעט. הרופאים החליפו מבטים בינהם והרופאה אמרה משהו לגבי מצג הראש, הרופא אמר שהוא מרגיש את אוזן התינוק (כלומר פני התינוק לכיוון צידי) הבנתי שמשהו לא בסדר (לא שמישהו טרח להגיד לי מה קורה). הרופא ביקש שאחתום על טופס לניתוח, חתמתי ובזמן הזה הרופאה יצאה ונכנסה באמרה משהו לגבי בעיה בחדרי הניתוח (לא כ"כ הבנתי) הרופא הלך "לסדר את העניין" ואמר לי להמשיך ללחוץ בכל זאת, הרגשתי שזה אבסורד כי הבנתי שהוא הולך לסדר את עניין הניתוח, אז למה להמשיך וללחוץ??! שני הרופאים נראו עצבניים מעיניין הבעיה בחדר הניתוח, בנוסף הם התווכחו ביניהם על עניין הקיסרי כן או לא לפני ולפני בעלי ההמומים.
הופרדתי מבעלי, ניתקו אותי מהאפידורל והובילו אותי לחדר הניתוחים מותשת מאד ועם חום (אך עדיין אופטימית), מכאן הרגעים הפכו לסיוט. הושארתי מחוץ לחדר הניתוח, כנראה החדר לא היה מוכן. התחלתי להרגיש צירים חזקים מאד וביקשתי שיזריקו לי חומר הרדמה, ידעתי שאני הולכת לניתוח, אז למה לסבול כל-כך? הרופאה המרדימה רק אמרה "עוד מעט, עוד מעט..." כך חלפו בערך 15 דקות, כאשר הרופאים נראים מעוצבנים ומתוחים. הוכנסתי לחדר הניתוח, בחדר היו מספר אנשים, אחד ביקש ממני לעבור למיטת הניתוחים ואני חשבתי 'איך? אני עוד מעט מתעלפת מכאבים ובקושי יכולה לזוז...'. ביקשתי עזרה ועברתי למיטה . בשלב זה הזריקו לי חומר הרדמה מקומית לתוך הוריד , פרשו את הסדין, קשרו את ידי ורגליי, ומישהו בדק את התחושה שלי בבטן, הוא שאל אם החומר שאני מרגישה הוא חם או קר ועניתי שאני מרגישה משהו קר, אז אמרו לרופאה המרדימה להוסיף עוד חומר... לאחר מכן החלו לחתוך. התחלתי לצעוק שאני מרגישה את החתך, צעקתי ובכיתי, זה היה סיוט נוראי. הרופאה שאלה אם אני רוצה הרדמה כללית. פחדתי. עניתי שלא. המשכתי לצרוח ולהרגיש את החתך. הרופאים נראו לי אפטיים לנוכח הסיוט אותו אני חווה. הוציאו את התינוק מתוכי – הרגשתי הכל. לאחר מכן הראו לי את התינוק ואני חשבתי לעצמי 'בגללו סבלתי כל-כך הרבה..' ואז הרדימו אותי – הרדמה כללית (מאוחר יותר נאמר לי ע"י דר' אפרת זאב, שמכיוון שכיווצתי את המעיים שלי וזה הפריעה לתפירה אז הורדמתי – זאת אחרי שסבלתי והרגשתי את רוב הניתוח).
התעוררתי מסוייטת. בכיתי וצעקתי. אמרתי לבעלי, לאימי ולאחותי "אתם לא יודעים מה הם עשו לי". לא נתתי לאחות לגעת בי על-מנת להחליף לי את החלוק. בעלי, אימי ואחותי נראו מבוהלים מאד (לאחר מכן סיפרו לי שהניתוח שאמור היה לקחת 20 דקות או חצי שעה ארך כ-שעתיים ויצאתי עם פנים מאד נפוחים, אימי כמעט שלא זיהתה אותי והאחות שאלה "למה היא כ"כ מבוהלת, מה קרה לה?". באותו הלילה בכיתי המון, צעקתי והתעקשתי שבעלי ישאר בכורסא לידי, האחות שראתה את עוצמת הפאניקה שלי הסכימה שבעלי ישאר (דבר חריג מאד במחלקה).
חלק ב':
אושפזתי במחלקת יולדות ב' שהינה מחלקה עם ביות במשך כל שעות היום (מלבד שעתיים בצהריים). הילד שלי נלקח לפגייה בבי"ח שניידר בשל החום שהיה לי בלידה. הרופאים הסבירו לבעלי, שהילד יצטרך לקבל אנטיביוטיקה במשך 4 ימים ולכן יאושפז בשניידר, למרות שלו לא היה חום. בחרתי בבי"ח בלינסון בגלל אפשרות הביות, שקסמה לי ובגלל התנאים, שנראו לי כ"כ טובים. לא הסבירו לנו בסיור לפני הלידה, שעל כל בעיה קטנה נלקח הילד לבניין אחר. כ"כ רחוק ממני. שהיתי במחלקה שם היו אמהות צמודות לתינוקות שלהן, מניקות אותם, מטפלות בהם ואני לבד. ראיתי שהאחיות עוזרות לשאר האמהות ומסבירות כיצד להניק, לחתל, לרחוץ וכו' ואני נאלצתי להגיע אל ילדי רכובה על כסא גלגלים ומרגישה כל מהמורה בדרך אל בית החולים שניידר. שם אף אחות לא הסבירה לי כיצד להניק או לטפל בילד. כל נסיעה אל הילד היתה קשה מנשוא. חשתי שאני אמא גרועה. לא מניקה את הילד ולא מטפלת בו, למרות שהיום אני מבינה שלא הייתה זו אשמתי. היו הסעות במונית לשניידר פעמיים ביום, אך הכאבים בנסיעה היו עצומים, לכן לעיתים העדפתי להגיע באופן עצמאי לשם. הרגשתי פגועה וכואבת. אך הכאב הנפשי היה עצום יותר מהכאב הפיזי של השיקום לאחר הניתוח. אני חושבת שהימים הללו היו קריטיים ליחסיי עם ילדי מאוחר יותר. כ"כ מרבים לדבר על ההנקה מייד לאחר הלידה ועל הקרבה שצריכה להיות בין האם לילד. אך איזה חוסר רגישות זה היה, לתת לי להיות במחלקה עם ביות, אך ללא הילד שלי.
באופן כללי, האחיות במחלקה היו חסרות רגישות למצבי לחלוטין. לאחר חזרתי הביתה חשתי נורא. הייתי מדוכאת מאד, אך למרות זאת ולמרות חמשת הימים הראשונים בהם לא הנקתי את בני, התחלתי להניקו וההנקה הלכה יפה.
לסיכום,
עד היום, כשלושה חודשים לאחר הלידה, אני נמצאת במצב פוסט טראומתי. בלילות אני בוכה ונזכרת ברגעים הנוראיים של הניתוח. אני אוהבת את ילדי עד אין קץ, אך לעיתים קרובות מתייחסת אליו ברובוטיות מסויימת, כאילו הוא זה שגרם לי לסבל הנוראי. אני חושבת שקרבה גדולה יותר ביננו בבית החולים היתה גורמת לקשר טוב יותר. הרי בני לא סבל מכלום ובכל זאת שהה בפגייה (במשקל קרוב ל 4 ק"ג...).
נשארתי עם שאלות פתוחות ללא תשובות: האם לא ניתן היה למנוע את הלידה במשך 12 שעות ואת הניתוח הבהול אם ראו באולטראסאונד שהראש במנח רוחבי? מדוע הייתי צריכה לחוש כאבים כאילו אני בניתוח שדה??? מדוע אושפזתי במחלקה בה יש ביות כאשר ילדי לא איתי? בכלל למה הפגייה ממוקמת כ"כ רחוק מבלינסון(בעיקר עבור אישה שעברה ניתוח קיסרי)?
|
תוכן התגובה:
|
