סיפור שלא כתבתי במלואו ובפרוט עד היום, אבל אף פעם לא מאוחר מדי. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב אותו. נדמה לי שכתבתי פעם גירסה מקוצרת לפורום "להיות הורים" בתפוז, אבל הנה הגירסה היותר מלאה.
מילות מפתח:
הריון עודף
לידה במשגב לדך
קשר בחבל הטבור
סטריפינג
לידה עם אפידורל
מאיפה להתחיל? נראה לי שאם אני צריכה להתחיל ממש מההתחלה, אני צריכה להגיע לפגישה הראשונה שלי עם בעלי... אבל בכל זאת, שלא יהיה ארוך מדי, אספר בקצרה על ההריון ואתחיל מסוף השבוע ה 40.
כשנה לאחר שנישאנו החלטנו שהגיע הזמן לילדים. בחודש שלאחר מכן היה אחור במחזור, אך בדיקת דם הראתה שאין הריון ומדובר בחוסר סדירות בגלל הפסקת הגלולות. בחודש שלאחר מכן שוב היה אחור. בדיקת שתן ביתית טענה שאני לא בהריון. ליתר בטחון עשיתי גם בדיקת דם בקופת חולים. עמדתי מול המדפסת וראיתי לאט לאט כיצד מודפסת המילה: POSITIVE. לא האמנתי. יצאתי החוצה, הראתי לבעלי את הטופס. הוא חיבק אותי והניף אותי באוויר, היו לי דמעות מרב התרגשות.
ההריון עבר בקלות. הרגשתי מצויין, המשכתי לעבוד כרגיל. הבדיקות לעומת זאת כל פעם הראו על חשד לבעיה שנשלל בבדיקות הבאות. סקירה מוקדמת הראתה שזו בת, כמו שכל כך רציתי. תוצאות החלבון העוברי הראו סיכון גבוה מאד לפגם כרומוזומלי וחוייבתי לעשות דיקור מי שפיר. שיחה עם ד"ר שפירא, שביצע את סקירת המערכות המוקדמת, הרגיעה אותי לחלוטין לגבי הפגם הכרומוזומלי - שלטענתו לא ייתכן שלא היה רואה אותו בסקירה - וחששתי רק לגבי הדיקור. הוא עבר בשלום.
בעקבות ספר ההדרכה שקראתי וקורס ההכנה ללידה שעשיתי, החלטתי ללדת במשגב לדך.
40 השבועות הסתיימו ועדיין לא הרגשתי בצירים. החלטתי לעשות את המעקב ב"מאיר", קרוב לבית, ולנסוע לירושלים למשגב לדך רק ללידה עצמה.
במאיר לא נתנו לבעלי להיות איתי במוניטור, ובכלל המילדות היו עסוקות בשיחה נלהבת על ריקודי העם של אתמול ולא התייחסו אלי בכלל. נשלחתי הביתה עם הוראה לחזור למעקב אם לא אלד תוך כמה ימים.
בפעם השניה קיבלנו אותו יחס קר מהמיילדות. הפעם גם קראו לרופאה לבדיקה. גם היא הראתה חוסר נחמדות משווע. הוחלט להעביר אותי לבדיקה אצל רופא בכיר כדי להחליט אם ליילד. הוא עשה לי את הבדיקה הפנימית הכואבת ביותר שאי פעם עשו לי וגם הוא הראה את אותה "נחמדות" שהראה שאר הצוות. יצאתי משם בוכה ואמרתי לבעלי שאת שאר הביקורות נעשה במשגב לדך, גם אם זה אומר לנסוע לירושליים כל יומיים מעכשיו. גם הוא העדיף לנסוע עד שם ולפחות להיות איתי מאשר להיות תקוע שעות במסדרון בלי לדעת מה קורה.
הגענו לשם לאחר יומיים. זה כבר היה סיפור אחר לחלוטין. לא הפרידו בינינו לרגע. הסבירו. התייחסו יפה. היו נחמדים מאד.
לאחר יומיים, ביום שישי בערב, התחלתי פתאום להרגיש כאבי בטן קלים. סוף סוף אני יולדת, בישרתי לכולם, לקחנו את התיק של הלידה ונסענו לירושלים.
המוניטור הראה צירונים קטנטנים ופתיחה של חצי ס"מ. במצב רגיל היו משחררים אותי, אבל בגלל שהגענו מרחוק נתנו לי מיטה שם אבל לא חייבו אותי להשאר בבית החולים. הסתובבנו, ביקרנו חברים, טיילנו, וכל הזמן הצירים הקטנים ממשיכים. לא ממש כואבים. ואני חושבת, איזה יופי, זה לא כל כך כואב... ככה כל סוף השבוע.
ביום ראשון בדקה אותי מיילדת, והתברר שהפתיחה התקדמה אולי בעוד חצי ס"מ. פתאום הרגשתי כאב חד במהלך הבדיקה. שאלתי אותה מה זה היה והיא אמרה שהיא "עשתה משהו" כדי לקדם את הלידה, כי כמה אפשר ככה... בקיצור היא עשתה לי סטריפינג ללא הסכמתי ואפילו בלי להזהיר אותי מראש.
זה כבר היה סוף השבוע ה 42. הוחלט לעשות גם אולטרסאונד ולהתייעץ עם רופא בכיר.
הרופא הבכיר היה מאד מאד נחמד. הוא נתן לי את האפשרות להחליט בין זרוז לבין לחזור הביתה. לדבריו, אין שום בעיה רפואית שמצדיקה זרוז. אם נמאס לי, הם יזרזו. אבל אם יש לי סבלנות, הוא ממליץ לי לחזור הביתה, ולהגיע כשתתחיל הלידה, או בעוד יומיים לחזור להמשך מעקב כדי לראות אם עדיין הכל בסדר. בחרתי באפשרות השניה וחזרנו הביתה. האמהות היו מזועזעות, איך זה ששחררו אותי הביתה עם צירים והתחלה של פתיחה? אבל אני שמחתי שלא נתנו לי זרוז מיותר.
באותו יום עזבנו את הדירה שלנו ובילית את כל היום בנקיונות. בלילה עברנו לישון אצל ההורים שלי. בערך ב 4 התעוררתי עם כאבי בטן מאד מאד חזקים. מה שהיה עד עכשיו זה כלום לעומת הכאבים שהרגשתי פתאום... הערתי את בעלי ואמרתי לו שנראה לי שהפעם אלו צירים אמיתיים. הוא שאל אם להתארגן ולנסוע, ואני אמרתי שאולי כדאי לחכות קצת ולראות מה קורה. ואז התחיל עוד ציר. הוא העיף מבט אחד בפנים שלי בזמן הציר ומיד התחיל להתלבש...
הנסיעה היתה מאד קשה. היה לנו רכב קטן. עד יום לפני כן היה לנו את הרכב של אחד ההורים ויום למחרת היינו אמורים לקבל רכב של הורה אחר, כדי שיהיה לנו נוח לנסוע עד ירושלים, ובדיוק ביום האחד שבו היינו עם הרכב שלנו התחילה הלידה. ישבתי מאחורה כדי שיהיה לי יותר חופש תנועה אבל הכסא היה צר מאד וגם היה שם חול שהביאה הכלבה... הצירים הגיעו בהפרש של כ 7 דקות אחד מהשני והיו מאד מאד כואבים. התפתלתי במושב הצר מצד לצד. בעלי נוהג ותוך כדי כך גם מתזמן את הצירים, ומעודד אותי: עוד שתי עליות מגיעים לירושלים. עוד 3 צירים אנחנו בבית החולים... לבסוף הגענו. עלינו לחדר לידה. המוניטור הראה צירים אמיתיים וסדירים, והבדיקה הראתה פתיחה של 3 ס"מ - אני באמת בלידה! לא היה שום חדר קבלה, ישר נכנסתי לחדר לידה. לא חוקן, לא אינפוזיה, לא חלוק... ידעתי למה רציתי להגיע לשם.
הדבר הראשון שאמרתי זה שאני רוצה אפידורל. המיילדת אמרה שמוקדם מדי, ורק בפתיחה של 4 ס"מ אוכל לקבל אפידורל. בינתים היא הציעה שאנסה את הג'קוזי. עברתי לחדר עם הג'קוזי, ישבתי במים, וכשהתחיל ציר בעלי הפעיל את המנגנון של הג'קוזי. קשה להגיד שזה שיכך את הכאבים. כאב לי מאד. בעלי ישב על כסא ליד הג'קוזי וקרא עיתון בין הצירים... מה זה צריך להיות קור הרוח הזה?!
לאחר שעה הגיע הזמן לעשות עוד מוניטור (לא היה שם חיבור רציף, כל עוד המוניטור תקין מתחברים רק פעם בשעה). הבדיקה הראתה שהפתיחה הגיעה ל 4 ס"מ! הג'קוזי בכל זאת עשה משהו טוב. הגיע הזמן לקבל אפידורל. קיבלתי אינפוזיה והמיילדת קראה למרדים. התשובה: הוא בישיבה. ככה חיכיתי עוד שעה, כשאני מחוברת לאינפוזיה ולא יכולה לזוז בחופשיות כדי להתמודד עם הכאבים, עד שכבודו המרדים סיים את הישיבה והתפנה להגיע אלי. הוא הגיע לבסוף עם פרצוף חמוץ ומיד הזהיר אותי לא לזוז כשהוא מכניס את הזריקה ולא מעניין אותו אם אני באמצע ציר. כל כך כאב לי שלא היה אכפת לי מה הוא מכניס לי לגב העיקר שהכאבים יפסקו. בעלי שהחזיק לי את היד ראה את כל התהליך ואת גודל המחט של המזרק, מה שמסביר אולי למה הפנים שלו הלכו והחווירו תוך כדי... מיד לאחר שהרופא סיים להזריק הוא שאל באנטיפטיות למה אני ממשיכה להאנח, הרי אני כבר עם אפידורל ולא אמור לכאוב לי. טוב שבשלב הזה נפטרנו ממנו ונשארנו עם המיילדת המקסימה. מהר מאד האפידורל השפיע והכאבים פשוט נעלמו לחלוטין. ברגע שהפסיק לכאוב לי נרדמתי. בכל זאת קמתי לפנות בוקר והתמודדתי עם כאבים חזקים מאד מאז...
התעוררתי לאחר כשעתיים כשהכאבים חזרו. ביקשתי עוד חומר הרדמה. המיילדת בדקה אותי ואמרה שהפתיחה כבר 8 ס"מ! האפידורל השפיע ממש טוב וזרז את הלידה. קיבלתי עוד חומר ושוב נרדמתי. בעלי פשוט לא האמין - הוא ראה במוניטור את הצירים הרבה יותר חזקים וצפופים מאשר לפני כן, ואני ישנה לי בשלווה ולא מרגישה כלום.
התעוררתי שוב לאחר כשעתיים כשהכאבים חזרו. ביקשתי עוד אפידורל. המיילדת בודקת אותי ואומרת - שום אפידורל!! את בפתיחה מלאה, הגעת ללידה! תגידי לי אם את מרגישה לחץ.
לא הרגשתי בכלל את צירי הלחץ. רק את הכאבים. לפני כן דיברתי עם המיילדת על כך שאני רוצה ללדת בישיבה. היא סידרה את המיטה לתנוחת ישיבה ואמרה לי ללחוץ לפי המוניטור. ניסיתי ללחוץ ככל יכולתי כמו שלמדתי בקורס אבל כנראה שבלי להרגיש את צירי הלחץ זה מאד קשה. לאחר זמן מה הראש כבר הציץ בשיא הלחיצה. היא קראה בהתרגשות לבעלי: "בוא תראה את הראש של הבת שלך!". מראש דיברנו על זה שהוא ישאר ליד הראש שלי כדי לא להביך אותי, אבל לא יכולנו לאכזב את המיילדת...
לאחר מכן הרגשתי כבר מותשת ושאני לא יכולה לשבת יותר. המיילדת העבירה אותי לשכיבה על הצד והמשכתי ללחוץ.
המיילדת אמרה לי שהיא שמחה לבשר לי שהיא רואה שלא יהיה צורך לבצע חתך.
פתאום, לא שמתי לב מה קורה, וראיתי המון אנשים סביבי. היו שם עוד מיילדת, רופא נשים, רופאת ילדים ואולי עוד אנשי צוות. חשבתי לעצמי שאולי ככה זה כשהילד יוצא, כל הצוות צריך להיות נוכח. אחר כך ראיתי את המיילדת לוקחת מספרים וחותכת אותי. עדיין לא חשדתי בכלום וחשבתי שהיא פשוט ראתה שהיא טעתה וכן צריך לחתוך. מאכזב, אבל אין מה לעשות, וסמכתי עליה שבטח היתה סיבה טובה. המיילדת השניה שמה עלי מסכת חמצן ואמרה לי שהיא באה לעזור לי להוציא את הילדה החוצה, ושהיא תלחץ לי על הבטן בזמן הציר. לא ברור לי איך לא הבנתי שמשהו לא בסדר. כנראה שהייתי מטושטשת מהעייפות ומכל ההתרגשות, או שזו היתה פשוט הכחשה.
בציר הבא לחצתי בכל כוחי והמיילדת השניה לחצה לי על הבטן. אמרו לי "יופי, נהדר, היא כמעט בחוץ". עוד ציר אחד, לחיצה חזקה חזקה שלי, והילדה החליקה החוצה. "בואי תראי את הבת שלך" אמרו לי ועזרו לי להתיישב. ראיתי אותה שוכבת על הצד, מחוברת עדיין בחבל הטבור. זה היה מדהים.
פתאום המיילדת אומרת: "תראו מה זה, אני לא מאמינה, בחיים לא ראיתי כזה דבר!" בחבל הטבור היה קשר - פלונטר הדוק מסביב לעצמו.
מסתבר שהילדה נכנסה למצוקה. המוניטור הראה ירידה בדופק העוברי מ 120 ל 60 פעימות בדקה. זו הסיבה לכל החגיגה סביבי, לחתך ולמסכת החמצן, וללחיצות על הבטן כדי להוציא אותה כמה שיותר מהר. הקשר היה כנראה רפוי קודם לכן, והתהדק במהלך הירידה שלה בתעלת הלידה, וכך חסם לה את מעבר החמצן.
החלומות שלי על כך שמניחים אותה עלי עוד לפני ניתוק חבל הטבור נגוזו. חבל הטבור נותק מייד כדי שתתחיל לנשום, והיא נלקחה לבדיקות כדי לודא שלא קרה לה דבר במהלך הזמן שבו לא היה לה חמצן.
לאחר זמן קצר הוא מוחזרת אלי, נקיה ועטופה בחיתול, עם הבטחה מרגיעה שהכל בסדר, האפגר שלה היה 9 ולאחר מכן 10, ולא קרה לה שום נזק.
המיילדת בינתים מסיימת את המשמרת שלה ומגיעה מיילדת חדשה, מקסימה גם היא. היא עוזרת לי להניק אותה ואני מחזיקה אותה, מניקה ומאושרת. בעלי מאושר גם הוא מצלם את ההנקה הראשונה. אין חדר התאוששות, אני פשוט נשארת בחדר לידה להתאושש ובעלי נשאר איתי, לא נפרד ממני לרגע.
אמא שלי מתקשרת, ועונים לה שהלידה הסתיימה ואני מניקה כרגע. היא לא מבינה - מה זאת אומרת מניקה? כל כך מהר אחרי הלידה? איך זה יכול להיות?
מגיע רופא צעיר לתפור אותי. הוא מחליט שלא כואב לי כי אני עדיין בהשפעת האפידורל. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו גם כשאני נאנקת מכאבים עם כל תפר. בסוף במורת רוח הוא מזריק לי חומר הרדמה, ובלי לחכות שישפיע הוא ממשיך לתפור ולהכאיב לי בדיוק כמו קודם.
אחר כך משאירים אותי בחדר לידה משום שהדימומים אינם מפסיקים. גם לא לאחר שמזריקים לי חומר מיוחד לכך. מסתבר שבגלל האפידורל אני לא מרגישה ששלפוחית השתן מלאה, ואני גם לא יכולה לרוקן אותה, ושלפוחית השתן המלאה מונעת מהרחם לרדת למטה ולהתכווץ. משום מה לא עושים לי קטטר בהתחלה. רק לאחר שהמיילדת משתכנעת שאני לא מסוגלת להתרוקן לבד היא מחברת אותי לקטטר, אני מתרוקנת ומיד אחר כך הרחם יורד למטה והדימום מפסיק.
סוף סוף אחנו מועברים לחדר הפרטי ששריינו מראש. כבר לא זוג. משפחה. אמא, אבא ותינוקת, בחדר אחד, רומינג-אין כמובן. בלתי נפרדים. ברגע שהתינוקת מתעוררת אבא שלה ניגש אליה ומביא אותה לאמא שלה להנקה. לא ברור לנו איך אפשר אחרת.
|
תוכן התגובה:
|
