איתי כבר בן 5.5 חודשים, ועדיין לא כתבתי את הסיפור שלנו. אז הנה:
אני מאלה ששנאו להיות בהריון. לא הרגשתי נשית ופורחת, הרגשתי יותר כמו לויתן שנפלט אל החוף. תמיד הייתי בחורה ספורטיבית, ופתאום היה לי קשה ללכת עד קצה הרחוב. לא יכולתי לחכות שזה יגמר כבר....
התאריך המיועד לנו היה 16/9, שהיה יום כיפור וכל ההריון עשינו ספקולציות מה יהיה אם נלד בדיוק בתאריך – נזמין אמבולנס? ניסע לבד? יזרקו עלינו אבנים? בתל אביב?
תוך כדי ההכנות ללידה, התחלתי להבין איך אני רוצה שזה יראה אצלי. לא רציתי ללדת בלידה טבעית, אבל רציתי להשתמש בכלים שהגישה הטבעית נותנת, מאוד התחברתי לספר "טבעי ללדת", וכמובן לפורום הזה. בנוסף, יוגה להריון אצל שירלי בנטואיץ' לימדה אותי לאט לאט להבין איך התהליך הולך להיות בגוף שלי, ונתנה לי כלים ללידה פעילה (הגדרה של שירלי), לאו דוקא טבעית. הכנתי לגיא דף תוכנית לידה, כולל משפטי עידוד נבחרים.
לפני היציאה לחופש יום כיפור נפרדתי מכולם בעבודה, ובסיום הארוחה החגיגית אצל סבתא לקחנו שניצלים, שיהיה לנו לחדר לידה.
ביום כיפור היה חמסין נוראי, ולמרות זאת יצאנו לטיול היומי שלנו, בתקוה שמשהו כבר יזוז שם. אני הייתי כל כך מיואשת, בדיעבד כמו שאפשר להיות רק דקה לפני שזה כבר קורה. ישבנו על הספה במוצאי החג ואמרתי לגיא "איזה פאדיחה להגיע שוב לעבודה מחר, אחרי הפרידה הנרגשת שעשיתי". ב- 4:00 התעוררתי עם כאבים דמויי כאבי מחזור, לא חזקים במיוחד, אבל לא הרשיתי לעצמי להתלהב. הרי בשבועיים האחרונים כל כאב גב נחשב "ציר" וכל הפרשה נחשבה "פקק רירי". חוץ מזה, אמרתי לעצמי, גם אם אלה באמת צירים, בלידה ראשונה זה בטח ייקח עוד המון זמן, אז לפחות שגיא יישן עוד קצת. פתאום היה עוד גל של כאב כזה, ועוד אחד, ואז התחלתי להתרגש – הנה זה מתחיל. מרוב התרגשות הערתי את גיא, ואמרתי לו, זה התחיל, אבל בטח יקח עוד המון זמן. השעה היתה 4:30 והתחלנו לתזמן צירים. יצא הפרש של 4 דקות. אמרתי לו – לא יכול להיות, כנראה שאני עוד לא מבינה בדיוק מתי מתחיל ציר. הלכתי להתקלח, ותוך כדי המקלחת היו עוד 2 צירים. יצאתי ושאלתי אותו כמה זמן הייתי במקלחת, והוא אמר שפחות מ- 10 דקות. זה, והכאבים המתגברים, הביא אותי להתחיל לעכל שהלידה הרבה יותר קרובה ממה שחשבתי.
בינתיים התחלנו לבצע את כל מה שהתאמנו עליו – עמידת שש, נענועי אגן, גיא תומך בבטן ובעיקר מזכיר לי לנשום כל הזמן. ואני, להפתעתי, זוכרת לנשום, מצליחה לשחרר את הגוף לתוך התנוחות, מצליחה להתרכז במה שעלי לעשות (תמונה בוידאו: בטן ענקית בין תחתונים לחזיה, נשענת על השולחן במטבח, נושמת ונוהמת, וגיא מנסה לראיין אותי).
תוך כדי הצירים גיא מכין את התיק, אנחנו אוכלים משהו קטן, ויוצאים לדרך.
השעה רק 5:45, הצירים כבר כל 3 דקות וחזקים, אני בעמידת שש על הספסל האחורי של האוטו, ולא שוכחת לנשום. השומר בכניסה לאכילוב רואה אותי ככה דרך החלון, ומחליט לותר לנו על בדיקת תא המטען....
בדיקה זריזה בחדר הקבלה, יש לי כבר פתיחה של 3 (איזו גאווה), מוניטור שאיפשרו לי להסתובב איתו, ומילדת שמכריזה "זאת עם צירים חזקים" (שוב גאווה), רגע קצר של לחץ כי לא היה חדר לידה פנוי, וב- 7:00 אנחנו למעלה בחדר לידה. שאלו אותי אם אני רוצה חוקן. רציתי. לפי הקושי שהיה לי להשתחרר מהכאב כדי ללכת לשירותים היה לי ברור שאני מוכנה לאפידורל. לא חיכו עד שכל האינפוזיה נגמרה, והגיע המרדים, בשלב הזה כבר הייתי בפתיחה של 5, ולא חששתי שהאפידורל יעכב את הלידה.
אז התחילו הצחוקים. עבר הכאב והיינו צריכים להעביר את הזמן. החרשנו סנדויצ'ים – גיא עומד בפתח לשמור שלא מגיעה מיילדת, שלא יתפסו אותנו, ואני אוכלת ביסים קטנים מהסנדויץ'. אח"כ גם שניצל. ומקופלת. לכל החברות האמהות שלי, שטענו שבחדר לידה אי אפשר לחשוב על אוכל, אמרתי שיש אנשים שתמיד יכולים לאכול...
ככה עברו עוד כמה שעות, גיא מצחיק אותי, הופך אותי מצד לצד (לויתן, כבר אמרנו?) והמרדים מגיע פעם בשעתיים לתת עוד מנה. באיזה שהוא שלב ירדו מים מקוניאליים, מכיוון שהצוות לא התרגש, גם אנחנו לא. חוץ מזה עזבו אותנו בשקט, אבל כשקראנו, הגיעו תמיד מהר ועם חיוך. יופי.
בשעה 14:00 ראינו פרק של חברים בטלויזיה. בסיומו, אני ביקשתי עוד מנה של אפידורל, אבל המיילדת אמרה לי, את כבר קרובה, אני לא נותנת לך. התחלתי להרגיש את הצירים, וכשהסתכלנו במוניטור ראינו צירים חזקים ותכופים, והבנו שאלה צירי לחץ. אולי הפשלה היחידה של איכילוב היתה בשלב הזה, שהיה ברור שהמילדת לא רוצה להתחיל לחיצות כשתכף מתחלפת משמרת. אבל בסופו של דבר גם זה היה לטובה, כי אוסנת שהגיעה ב- 15:00 היתה פשוט מקסימה.
איך שהיא נכנסה, הסתכלה קצת ואמרה שמתחילים ללחוץ. סידרה את המיטה לקראת לידה וקראה לרופאה להיות נוכחת בגלל המים המקוניאליים. הרופאה נכנסת ואני מתחילה לבכות. היא שואלת "כואב לך או שאת מתרגשת?", ואני עונה "אני מתרגשת".
אוסנת מדריכה אותי ללחוץ עם עצירת אויר, אני זוכרת גם את שירלי וגם את גילה רונאל מסבירות לנשוף בלחיצה, ולוחצת לפעמים ככה ולפעמים ככה. לאחר שילדתי אוסנת אמרה לי שהיא יודעת שעדיף ללחוץ בנשיפה, אבל קשה להסביר את זה תוך כדי הלידה, ורוב הנשים לא מבינות מה לעשות, אבל היא ראתה שאני עושה את זה טוב ולכן נתנה לי להמשיך.
אני מבקשת מאוסנת לנסות ללחוץ בשכיבה על הצד, והיא נענית מיד, אבל אני לא מסתדרת עם זה, וחוזרת לגב. אני גם מבקשת ממנה שלא תחתוך, והיא מבטיחה להשתדל. וכל זמן הלחיצות היא מעודדת אותי. כל החויה שלי ממנה היתה של תמיכה ושל הקשבה, הרבה מעבר למה שציפית מ"סתם" מילדת בבית חולים.
אז אוסנת מחזיקה רגל אחת ובמקביל גיא מחזיק את הרגל השניה ושם לי עוד יד שלוחצת חזק על הראש, ונותנת לי משום מה את הכיוון של הלחיצה בגוף. הוא מזכיר לי חויה משותפת שלנו בה התאמצתי מאוד והגעתי למטרה, וחוזר ואומר לי שוב ושוב כמו שאז עשית את זה, את תעשי את זה היום. הוא לא צריך שאני אכתיב לו משפטי עידוד.
בשלב שאני צועקת שאני לא יכולה יותר ואני חייבת לנוח, אני נזכרת שב"טבעי ללדת" כתוב, שכשיולדת אומרת שהיא לא יכולה יותר סימן שהתינוק יוצא. אני נותנת עוד דחיפה והראש בחוץ! אסנת שואלת אם אני רוצה להרגיש אותו, אבל אני רק רוצה לגמור עם זה.
ואז הוא בחוץ. איך שאוסנת מקרבת אותו אלי, אני נזכרת שרציתי אותו על הבטן שלי, ומעיפה מעלי את החלוק (תמונה בוידאו: איתי הכחלחל על המשקל, ואמא שלו מתייפחת ברקע). בסה"כ 20 דקות של לחיצות וב- 15:30 ילדתי, את איתי המתוק במשקל 3,500, ולמרות שאוסנת לא חתכה נוצרו קרעים שהיה צריך לתפור.
ואז התחברנו – הגוף של איתי עם הגוף שלי, והנשמה שלו עם שלי, והרגשתי איך היצור הקטנטן הזה הוא חלק ממני, ומכאן והלאה יתחילו חיים חדשים. שלו ושלי ושלנו.
זו הייתה חויה עזה עצומה ומיוחדת, וזכיתי שתהיה גם קלה וזורמת.
בדיעבד:
תחושתי היא שהדבר שהכי עזר לי ללדת בצורה כ"כ קלה וחלקה (מעבר, כמובן, למזל הגדול שלי) זו היוגה. כשמתרגלים נשימות במשך 5 חודשים, כבר זוכרים אותן באופן אוטומטי. בנוסף, זה איפשר לי להבין איך אפשר ללחוץ מצד אחד ולשחרר מצד שני בו זמנית.
חשוב מאוד לדעתי להתכונן ללידה, לקרוא, ללמוד, לשאול. בזמן אמת הידע הזה עמד לרשותי.
מחמאות גדולות לצוות באיכילוב, גם לאוסנת המיילדת, וגם לצוות התינוקיה, שעזר לי בסבלנות רבה בשני הלילות שהסתובבתי עם תינוק בוכה, ואף לרגע לא לחץ עלי לותר על הביות וללכת לישון.
ואיזה עבודת צוות מדהימה עם גיא!
|
תוכן התגובה:
|
