נכנסנו להריון אחרי שהיינו 9 חודשים בלבד ביחד. גרנו כמעט מהתחלה ביחד, והיה ברור שזה זה. אבל חתונה וילדים היו רחוקים עדיין. ההריון היה פנצ'ר דיאפרגמה אמיתי. (כבר שנים אני לא לוקחת גלולות). אני תכף נקשרתי לעובר הזעיר שהחל את דרכו. התגובה הראשונה של עודד הייתה הפלה, אבל זה עבר לו אחרי 24 שעות, ובהמשך ההריון הוא נקשר לעובר יותר ויותר.
הייתי די חדשה בעיר, ורק לפני שעזבתי את חיפה עברתי ביקורת, לכן בחרתי רופא מתוך רשימת הרופאים של מכבי בחולון. הוא היה מאוד אנטיפט. לא הסביר כלום. לא אמר שצריך לבצע גם מעקב בטיפת חלב (גיליתי את זה רק כשהייתי בחודש 7). לא אמר שצריך ברזל וחומצה פולית, לקחתי על דעת עצמי. כשהסתכל במוניטור (שהיה מכוון כך שרק הוא רואה אותו) ושאלתי מה הוא רואה, הוא אמר שהוא רואה שהכל בסדר, בלי להוסיף. כששאלתי אם אני יכולה לנסוע לחו"ל מבחינה בריאותית, אמר שהוא לא מכיר אותי כדי לדעת. כשרציתי אישור על ההריון בשביל הביטוח, אמר לי לא להצהיר שאני בהריון, ולא הסכים לתת אישור כזה.
תכננו מזמן לנסוע לניו זילנד, ועכשיו היה לנו את תרוץ ירח הדבש. נסענו לחודשיים, במהלכן עשיתי מה שחשבתי כסריקת מערכות, אבל התברר מאוחר יותר כאולטראסאונד רגיל. זה מה שעושים שם. בבדיקה שהייתה בשבוע 19, העובר נראה קטן בשבוע וחצי. בהמשך הטיול נבדקתי שוב אצל רופאה, שהקשיבה לדופק העובר ואמרה שהכל נראה לה תקין. (הלכתי אליה בגלל קנדידה). חזרנו לארץ בסוף שבוע 26. אחרי כמה ימים הלכתי לרופא לביקורת והוא לא התרגש כשסיפרתי לו על הפער בגדילה. כשחזרתי אליו כעבור שלושה שבועות הוא הסתכל באולטראסאונד וגילה פער בצמיחה בין הראש לגפיים. נשלחנו לסריקה מאוחרת, וגם שם ראו את הפער עם איזו צורה לא ברורה של השלייה. מכאן התחלנו מסכת מתישה ומעיקה של בדיקות. הלכנו לייעוץ גנטי, שם הפחידו אותנו עם תסמונת דאון, או כל פיגור אחר, גמדות, מחלת שלד. התחלנו לבדוק: עוד באותו יום עברתי בדיקת מי שפיר. שאלו אם אנחנו רוצים לבצע FISH (בדיקה מהירה, שאורכת יומיים, בה מגלים אם זה תסמונת דאון). התגובה הראשונה שלי הייתה "לא" נחרץ (לא חשבתי שאני אסכים לבצע הפלה, חוץ מזה שהבדיקה עלתה 1500 ש"ח). אחרי שהגענו הביתה, עודד אמר שהוא כן בעד הבדיקה, אז הוא התקשר וביקש שיקחו ממי השפיר בשבילה. במשך יומיים לא הפסקתי לבכות, רק מהמחשבה על זה שאולי אני אצטרך להרוג את התינוק שלי (כל הבדיקות יצאו תקינות). במקביל הרופא שלי נתן לי הפנייה לדר' תמרקין, ניסיתי לקבוע אצלו תור, אבל בסוף הגעתי אליו פרטי (אחרי שחבר של אבא שלי סידר לי תור, מה שהתברר כקל מאוד תמורת 600 ש"ח). הוא לעומת כל שאר הרופאים שבדקו אותי, לא ראה שום בעיה. מה שלא הרגיע אותי, כי לא סבלתי את האיש מהרגע שהתחיל לבדוק אותי. התחלנו מעקב US פעם בשבועיים בתה"ש אצל ד"ר צלאל (נקודת אור במסכת הייסורים הארוכה שעברתי). במכון הגנטי המשיכו לבדוק גמדות (עם מי השפיר שכבר היו להם) ושלחו אותי לערוך צילום רנטגן לעובר, כדי לבדוק מחלת שלד. הכל יצא תקין. חוץ מזה שלחו אותי למעקב במרפאה להריון בסיכון גבוה, לשם הלכתי פעם בשבוע, החל מתאריך 29.01.02 (תאריך לידה משוער: 27.03.02). נכנסנו לשגרת בדיקות, פעם בשבוע במרפאה להריון בסיכון בראשון לציון, פעם בשבועיים ד"ר צלאל בשיבא. הפער בצמיחה הלך וגדל, למרות שכל יתר המדדים היו תקינים לחלוטין. בסוף שבוע 37 להריון, נשלחתי מהמרפאה להריון בסיכון לבי"ח לשקול זרוז. הרופאים שם לא ראו לנכון לזרז עדיין, אבל רצו שאני אגיע ליחידה שלהם כל יומיים למעקב. אז במשך שבועיים הגעתי כל יומיים לשיבא, אחרי שבועיים, החליטו שאני צריכה להגיע כל יום. במשך שלושה ימים הגעתי כל יום, עד שביום השלישי הרופאה החליטה שהערב אני צריכה להגיע לזרוז (סוף שבוע 39). קבעה לי תור ושלחה אותי הביתה. באותו רגע הייתי בן אדם מאושר. אחרי כל עשרות הרופאים שראיתי (גם במרפאה להריון בסיכון וגם בשיבא, ראיתי בכל פעם רופא אחר), אחרי כל התיזוזים הבירוקרטים (לפני כל בדיקה בשיבא הייתי צריכה להוציא טופס 17, והפקידות לא עשו לי חיים קלים, באיזה שהוא שלב זה הפך להיות התפקיד של עודד), אחרי כל המתח, הלחץ והדאגות, כשבנוסף לכל הצרות גם נקעתי רגל ונפצעתי כמה ימים קודם, אז גם קיבלתי טטנוס, בקיצור, אחרי הכל סוף סוף נראה הסוף לסיוט. חזרנו הביתה והלכנו לנוח. בינתיים גם יצא הפקק הרירי ואנחנו עבדנו על זרוז טיבעי... כשבועיים קודם דודה שלי עשתה לי דיקור כדי לנסות לזרז את הלידה. כשהגענו לביה"ח כבר היו לי צירים לא סדירים ופתיחה של שני ס"מ. שאלתי אולי לא צריך זרוז, אבל הרופא (שעוד לא פגשתי) אמר שניתן זרוז דרך הוריד ונראה בבוקר מה קורה. שעתיים אחרי שהתחילו עם הזרוז התחילו לי צירים שלא מהעולם הזה. אחרי שעה ביקשתי אפידורל. הלידה הסתיימה 10שע' אחרי שנתנו לי את הזירוז. היא הסתיימה בוואקום. לא חתכו אותי אבל נוצרו לי הרבה קרעים ספונטנים, אותם תפר הרופא ללא הרדמה, במשך שעה, כאשר אני מתפתלת מכאבים. בן זוגי מחזיק לי רגל אחת, רופא מחזיק לי רגל שניה והרופא המיילד תופר. הוא שאל אותי למה אני לא יכולה לשכב בשקט. לא יכולתי אפילו לענות. אח"כ שאלתי אותו למה הוא לא שם לי הרדמה והוא שאל "מה כואב לך?". באמצע נכנס רופא שלישי כדי לשאול את הרופא שאלות שלא קשורות לכלום. אפילו לא ליולדת בחדר אחר. רציתי לצעוק עליו שיעוף משם אבל לא היה לי כוח. עוד לפני התפירה, אחרי שגל יצא ביקשתי להניק אותו, אבל למרות שהיה עם אפגר 9-10 לא נתנו לי אותו ליותר מדקה. ניסיתי בדקה הזאת להצמיד אותו לציץ אבל לא ידעתי איך. ביקשתי מהאחות שתעזור לי אבל היא לקחה אותו.
בחדר היונקים נתנו לו בקבוק ומוצץ למרות השלטים הרבים שהיו על העריסה. גם לא נתנו לי לדבר עם רופא ילדים כדי לשמוע שהכל בסדר למרות הבעיות שהיו בהריון.
במה שקרה במהלך ההריון אני מאשימה בעיקר את עצמי, שלא ידעתי לפנות למישהו שאני סומכת עליו, ושמבין בהריון ולידה, שירכז בידיו את כל תוצאות הבדיקות, ואת כל חוות הדעת, וידע להדריך אותי ולהרגיע. ראיתי כל כך הרבה רופאים ושמעתי כל כך הרבה חוות דעת, שכבר לא ידעתי על מי לסמוך, ואם כבר היה רופא שסמכתי עליו, הוא היה אפיזודה חולפת בשרשרת הבדיקות. הייתי תלויה באויר, ללא תשובות ברורות לבעיה (שברור שהיתה). רציתי כבר לראות את התינוק בחוץ ולדעת שהכל בסדר איתו. כשהגעתי ללידה כבר הייתי מותשת עוד לפני שהיא התחילה. כל התוכניות שלי ללידה טיבעית נעלמו ברגע שהתחילו לדבר על זרוז. יש לי פחות בעיה עם הזרוז ועם האפידורל, יש לי בעיה גדולה להשלים עם העובדה שלא הנקתי ישר אחרי הלידה, ושנתתי שיתפרו אותי בצורה כזאת.
מקווה שנשים אחרות ילמדו מהסיפור שלי (זאת הלא הסיבה בשבילה אני טורחת לכתוב אותו), ושאולי זה ישפיע גם על המערכת הרפואית.
שבית.
|
תוכן התגובה:
|
