3/3/2003 15:54
|
ורד
|
מאת:
|
אמהות וסבים
|
כותרת:
|
אני כותבת לך כיתומה ותיקה, שאיבדה את אביה כבר לפני 21 שנים, כשהייתי בת 11. השבוע ביום רביעי יהיה יום השנה למותו. אני מתארת לי שלאבד אבא בגיל מבוגר זו חוויה מסוג שונה לגמרי, אבל בכל זאת, יש משהו שמאחד אותנו היתומות מאב.
אני שמחה בשמחתך על שאביך היה שם איתך, וזכה לראות את ילדייך. אני תמיד מצאתי שברגעים האלו, המכריעים של חיי, אבא שלי חסר לי במיוחד. הצטערתי על שהוא לא פגש את בנהז"ש, ועל שלא חיבק את עמליה. הצטערתי על שלא היה שם בשנים הקשות שלי, כשכל-כך חיפשתי יד חמה ויבשה שתלטף אותי.
אבל, וכאן הנחמה, עם השנים (ואחרי טיפול) למדתי לשאוב את אבי לתוך חיי. אני לא מדברת על סיאנסים למיניהם (אין דבר שהוא רחוק ממני יותר) אלא ביכולת שלי להזמין אותו אלי. זה התחיל בטעות. איזה לילה אחד, לפני 5 שנים, שכבתי במיטתי ופתאום בדמדומי השינה הרגשתי את ידו על ראשי, מלטפת אותי בחום שמאז מותו לא היה לי. ידעתי שאני חולמת, ושאם אני אתנער זה יעלם, אז התאמצתי לשמור את מצב הדמדומים הזה, כדי ליהנות מעוד רגע בחברתו. בבוקר התעוררתי עטופה בחום וביטחון.
כעבור חודשים, כשהייתי עצובה, ישבתי על הספה בביתי והתרפקתי על אותו ערב רחוק, ואז ניסיתי לעצום את עיני ולהביא את אבא שלי שוב. זה עבד. הוא הגיע והתיישב לידי, וליטף את שערי.
מאז אני שומרת אותו למקרים מיוחדים. אני מפחד לבזבז אותו. אבל הוא קפץ לבקר אותי ביום נישואיי, וחיבק אותי בשעת הצירים, וחייך אלי כשעמליה יצאה לעולם.
זה לא קל. אבל תתענגי על השנים שהיו לך עם אביך. תלקטי את הרגעים האלו, והכלבים שהוא ריפד אותך בעזרתם, ואולי תצליחי לסחוב אותו לביקורים.
שלא תדעי עוד צער, ומזל טוב מאוחר ללידת רוני
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|