הלידה של שיר
במבט לאחור אני מבינה שחלק גדול מהלידה של שיר נבע מחוסר מודעות וידיעה שלי לגבי מה יכול להיות חלקי בלידה מבחינת הקביעות והמעורבות הרפואית…אבל נתחיל בהתחלה – ההריון היה נפלא, התחיל בקלות ,עבר בקלות כשאני נהנית מכל רגע ( טוב נו על הבחילות יכולתי לוותר אבל בהתחשב בעובדה שהן נמשכו רק עשרה ימים – אם כי אז הן היו פשוט בלי הפסקה.. – אין מה להתלונן..) כולי הייתי חגיגה אחת גדולה של הריון…
תאריך הלידה המשוער היה 8.12.94 יום חמישי. בלילה שבין רביעי לחמישי נסינו ל"זרז" את הלידה באופן הכי טבעי…(האמת שבתשיעי היו לי כאלה התכווצויות של הרחם שממש פחדתי מאורגזמה.. אז כשהגיע התאריך המיוחל חגגנו..) ואכן בארבע בבוקר התעוררתי והבנתי שהגיע הרגע… בשיא הרוגע קמתי, התקלחתי, נגשתי לשולחן העבודה שלי לגמור עוד משהו שהיה קשור לעבודה והיה צריך להשלח בדואר , הכנתי את המעטפה, הכנתי לנעם כוס קפה, והערתי אותו… נעם התעורר בזינוק ( מאאאאאוד לא אופייני..), שתה את הקפה, והזמננו את המונית ( עוד לא היה לנו אז רכב..) ויצאנו לדרך לבית החולים בני ציון.. איך שנכנסנו למונית הרגשתי שמשהו קורה ונדמה היה לי שהמים ירדו.. סגרתי רגלים חזק חזק ולא זזתי ( לא היה לי נעים מנהג המונית.. מסכן – הריפוד..) ואכן איך שיצאנו מהמונית שטף אותי מפל אדיר של מים שהרטיבו אותי עד לברכים… בשעה חמש בבוקר התקבלנו ללידה – שלוש אצבעות של פתיחה וצירים סדירים וסבירים לחלוטין.. המיילדת הייתה לסלי, אישה נחמדה מאוד ועדינה אשר כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לקבל אפידורל. עכשיו חשוב להבין – אני הגעתי ללידה מתוך המחשבה שאני באה, יולדת, הולכת… צ'יק צ'ק ואני בחוץ…. לא ממש התעמקתי באפשרויות ללידה ארוכה כי הרי כמו שנכנסתי להריון בקלות וכמו שההריון היה חלק הרי ככה תהיה גם הלידה… בקורס שעשינו (בבית החולים) לא ממש הקשבתי בשיעורים על קיסרי למשל – אני? קיסרי? מה פתאום?
ולכן גם לא התלהבתי מאפידורל – מה גם שחששתי מאוד מסכנות הזריקה – אבל כשהגענו לשבעה ס"מ פתיחה ולסלי הזהירה אותי שזו ההזדמנות האחרונה ושהלידה עוד תהיה ארוכה כי התינוקת ממוקמת מאוד גבוה ברחם.. השתכנעתי.. (היום אני מייחסת את זה בפירוש לחוסר "ההובלה" שלי את תהליך הלידה..) טוף נו, קראנו למרדים שהגיע ברוב מגעילותו והיה "נחמד" מאוד.. לשבח כל הצוות אני חייבת לציין שהוא היה הלא נחמד היחידי בו נתקלתי בקיצור קיבלתי את האפידורל – נו אז מה? זה אומר שהוא חייב להשפיע? לא !!! רק אז גיליתי שיש אחוז מסוים של נשים שלא מושפע מהאפידורל – ונעם שאל אם אני תמיד חייבת להיות יוצאת דופן… בשעה שתים עשרה הגעתי לפתיחה מלאה והתחלתי ללחוץ ולדחוף וללחוץ ולדחוף בכל כוחי, נשמתי ונשימתי.. וכלום לא קורה… העלמה לא יוצאת… תקועה לה אי שם במרומי הרחם ואני מנסה בכל כוחי להוציא אותה החוצה והיא עקשנית שכמותה מסרבת… הרופא שליווה אותנו ( דר ליבוביץ המתוק…) ונעם שילבו ידים מעל הבטן שלי ופשוט ניסו לדחוף אותה למטה בזמן שאני לוחצת.. הידיים של נעם כמעט נשברו ובתוך כל המהומה הזו אנו שומעים מהאחות שאמא שלי בחוץ… וואו.. איזה מזל שנעם לא יכול היה להרוג אותי בזמן הזה….פשוט הידיים שלו היו תפוסות ( טוב נעם ואמא שלי זה מה שנקרא "סיפור אהבה"..) בקיצור – אחרי שעתיים של לחיצות בלתי פוסקות עד צאת הנשימה, תוך צירי לחץ איומים וכמובן בלי אפידורל התחילו לדבר על נסיון ואקום שיתבצע בחדר ניתוח.. למה חדר ניתוח? כי קרוב לוודאי שזה לא יצליח ואז מיד ינתחו אותי… הללויה… אני קצת בהלם מהרעיון – מה פתאום ניתוח? ואז מתחלפות משמרות ונכנסת לחדר אישה להבה – ורדה המיילדת המופלאה…. ורדה נכנסת פצצת אנרגיה בחלוק סגול ומתחילה לעודד את רוחנו שקצת נפלה… ולהפיח בנו מחדש רוח לחימה… אז ממשיכים ללחוץ ( ממשיכים..אלק.. מי לוחץ? אתה לוחץ?) אבל אחרי חצי שעה או יותר גם ורדה מתחילה לחשוב שזה לא הולך ומתקבלת ההחלטה ( שאני בעצם לא שותפה לה אלא מקבלת אותה – היום זה אולי היה אחרת..) ללכת לחדר ניתוח לנסיון הואקום. עד עכשיו הכל היה בסדר מבחינתי – הייתי עליזה, למרות הכאבים, נעם היה איתי והיה לי ברור שהכל יהיה בסדר ושהכל עוד מעט יגמר. כל פעם שבא ציר חשבתי "תינוקת תינוקת" וזה עזר יותר מכל הנשימות שניסיתי אבל לא הצלחתי ..
הואקום היה קטע קשה – לנעם לא נתנו להיות איתי, שמו אותי על המיטה הצרה הזו שהייתי בטוחה שאני הולכת ליפול ממנה, והכל התנהל מעל הראש שלי, לא בדיוק הבנתי מה הולך להיות – והכי גרוע – בגלל שהיה רשום בתיק שלי שקיבלתי אפידורל הם לא קלטו שהאפידורל לא משפיע והניחו שאני תחת השפעתו. ופתאום אני מרגישה את המתכת הזו מחטטת בתוכי ואני צורחת מכאבים, הם מצליחים לתפוס את הראש והמרדים ( אחר לא המגעיל מקודם אלא מלאך בשם דר' ליפשיץ) מלטף לי את הראש ומעודד אותי ללחוץ ,אני זוכרת אותו אומר לי "תלחצי כמו לקקי" כל הזמן ומלטף אותי אבל אני צורחת מכאבים ואז מתווסף כאב נוסף – אני מרגישה שעושים לי אפיזיוטמיה ככה בלי אלחוש ובלי מתיחה – בבשר החי והרפוי ואני צורחת "אתם חותכים אותי " ואז הם קלטו מה הולך פה – אבל היה כבר מאוחר מדי – החתך כבר בוצע… נסיון ואקום שני נכשל גם הוא ואז פשוט ריחמו עלי ונתנו לי הרדמה ותוך כדי החתימו אותי על טופס הסכמה לניתוח (אחר כך ראיתי את הטופס ולא הכרתי את החתימה)…. התעוררתי מהניתוח וראיתי אחות שזכרתי מקודם מסתובבת סביב ושאלתי מה קורה.. היא אמרה לי שהכל מאחורי ואני שאלתי איך הילדה – היא אמרה לי שהכל בסדר ואני שאלתי איזה אפגר היא קיבלה ( פולניה לא? ישר לדעת מה הציון..) אחרי שהיא אמרה לי שהיא קיבלה אפגר עשר התחלתי למלמל את משפט המחץ.."הייתם מלאכים.." האחות אורנה המשיכה במלאכיותה ושמה עלי סדינים מחוממים כי היה לי נורא קר ואז פתאום נעם עמד לידי ושאל אותי " מי מלאכים..?" ואני כולי מסטולה מההרדמה התחלתי כנראה למלמל שטויות… כמובן שנורא רציתי לראות את שיר אבל הייתי בהתאוששות והיא כדרכם של תינוקות אחרי קיסרי הוכנסה לאינקובטור.. מה שהבהיל את נעם בהתחלה אבל הוסבר לו שזו השגרה.. הגברת שקלה 3,900 והיקף הראש שלה היה 36 ס"מ מה שהסביר את ההיתקעות שלה –היא אפילו לא הצליחה לצאת מפתח הרחם.. היא נולדה בשעה ארבע וחמישה אחרי הצהרים – שתים עשרה שעות אחרי הציר הראשון שהעיר אותי.. נעם אמר שהיא משגעת ושהוא עמד בחוץ יוצא מדעתו מרוב דאגה אחרי שראה את הרופא יוצא ואת המרדים יוצא ואף אחד לא דיבר איתו עד שהוא הלך אחרי המרדים ושאל מה קורה ואז יצאה ורדה המיילדת עם העגלה של שיר בדרך למחלקת ילודים ואמרה לו "אבאל'ה בוא תראה את הילדה שלך.." מסכן הוא היה כל כך בלחץ בזמן הזה שהייתי בפנים ובנוסף לכל אימא שלי וההורים שלו היו סביבו מה שבכלל הטריף אותו.. בכל הלחץ הוא חזר לעשן אחרי שהפסיק כשנכנסתי להריון..
העבירו אותי למחלקה ואני רק רוצה לראות את שיר.. נעם הלך לבקש להביא אותה אלי אבל אמרו לו שאי אפשר להוציא אותה ורק בבוקר… אני כמובן היית נורא מאוכזבת ומה עם ההנקה… ואמרו לי שבכל מקרה רק אחרי ביקור רופאים בבוקר אוכל להניק כי אני מקבלת אנטיביוטיקה והרופא צריך לאשר את זה ורק 12 שעות אחרי קיסרי מניקים ואני קיבלתי הכל בלי להתווכח כי ככה הנוהל..(כאמור היום אני הרבה יותר חכמה…) אבל בערב אחרי שכולם הלכו –ואני שכבתי לי בוילון סגור, כולי המומה מהחוויה, ולא מצליחה לישון.. פתאום שמעתי רעש של גלגלים ומישהי קוראת "רבון?" אמרתי "כן, מי זה?" ואז מעבר לוילון שמעתי " הבאתי לך את החברה הכי טובה שלך" האחות האחראית על התינוקיה החליטה בכל זאת לצ'פר אותי…. והביאה לי את שיר – שעד אז עוד לא ראיתי !!! אחרי שעשתה לה "זיהוי" נתנה לי אותה – עטופה בלבן, רצינית ושקטה, פנים חלקות ובהירות מאוד , עיניים ושיער שחורים, ומבט חכם, מוכר, וחם. והריח.. הריח הזה עד היום עולה באפי.. לא אשכח אותו עוד הרגע האחרון שלי אני מניחה.. משכר, פשוט משכר. התבוננתי בה, ביצור הקטן והמושלם הזה, שיצא ממני, ובשניה הזו השתנו חיי.. פתאום כלום לא היה חשוב יותר ממנה, כל סדרי העדיפויות השתנו, והדבר היחיד שהיה חשוב זה שהילדה המקסימה הזו תהיה בריאה ובטוחה ומאושרת… האחות הניחה לנו כמה דקות ביחד, מחובקות, צמודות, שיר הייתה ערנית, שקטה ושלווה. והרגעים הללו כשאני נזכרת בהם היום עדיין מעלים דמעות בעיני. אני חושבת שאלו היו הרגעים הקסומים ביותר בחיי. לא היה לפניהם ואחריהם אף רגע שישווה להם. ההכרה הזו שתפסה אותי באותו רגע – זהו, מעכשיו נגמרו המשחקים בנדמה לי – אני אמא!
רק הערה נוספת שחשובה לי מאוד – למרות חוסר המודעות שלי והעובדה שלחלוטין לא היית מוכנה למה שעבר עלי בלידה, ולמרות כל הפשלות שהיו בענין האפידורל, עדיין התחושה שלי אחרי הלידה ועד היום היתה חיובית מאוד – אולי בגלל שככה אני – מקבלת את מה שכבר קרה בלי להלחם בו כי מה אני יכולה עכשיו לשנות? הצוות היה ברובו נפלא ונעים, רגיש ואמפטי, והכאבים היו אמנם מחרידים אבל קונסטרוקטיביים ומה שחשוב היה בעיני התוצאה המופלאה. שתינו עברנו את הלידה ונשארנו בריאות ושלמות. וזה מה שחשוב בסופו של דבר. אולי יכולתי ללדת אחרת, ואולי לא – אבל מה שחשוב הוא שקרה מה שקרה, למדתי את הלקח שלי – לא כל מה שאנחנו חושבים באמת מתקיים – למדתי שיש גבולות לשליטה שלי על גופי, שיש דברים נוספים שמתערבים ולא רק הרצון או ההחלטה שלי, למדתי שאני לא חזקה פיסית כמו שחשבתי ולמדתי לקבל את זה באהבה ובהשלמה.. ולכן גם לא נבהלתי כשלקח לי כמעט חודש להרגיש חזקה שוב אחרי הניתוח… התפנקתי לי במיטה כששיר צמודה אלי ומסביבי כולם קופצים ומפנקים…
הלידה של אור היתה כבר סיפור אחר לגמרי – התאריך היה 28.1.98 אבל בערב עוד לא ילדתי.. לכן בלילה כמובן נקטנו בשיטתנו הידועה לזירוז טבעי ואכן לפנות בוקר ב- 29.1 התעוררתי עם צירים. הפעם כבר לא מיהרתי .. נעם היה אמור ללכת לראיון עבודה באותו יום אבל אחרי שכבר היה באמצע המקלחת והתגלחת אמרתי לו שיודיע שהוא לא מגיע…. אימא שלי הייתה אצלנו אז כי התגוררה בנורבגיה באותו זמן ובאה ללידה. לקחנו את שיר לגן ונסענו לבית החולים, שם חיבור אותי למוניטור ואמרו לי שכנראה שאלד היום או מחר אבל כשאחזור כשאהיה יותר רצינית.. נו אז הלכנו לטייל…. לקחנו את אימא שלי ונסענו לאכול ארוחת בוקר – נעם ואימא שלי הרביצו ארוחה ואני אכלתי רק משהו קל… הסיכוי לניתוח היה קיים ולא רציתי להעמיס על הקיבה, עם כל ציר שהיה לי אימא שלי נדרכה נורא והבעת הכאב על פניה הייתה מצחיקה ביותר… לא ממש היה ברור מי סובלת יותר.. אחר כך נסענו להסתובב במרכז פנורמה בכרמל ואני לא אשכח את המוכרת המעצבנת בחנות "גולף" שאמרה "ציר אה? איזו התרגשות" כשאני כולי מתה מכאב ורק רוצה להכניס לה איזו סטירה….
בקיצור לקחנו את אימא שלי ואת שיר הביתה מהגן והחלטנו שהגיע הזמן לחזור לבית החולים. עד שהגענו ומצאנו חניה כבר היתה השעה כמעט חמש, חיברו אותי למוניטור ואמרו לי – טוב נו תישארי בסביבה.. התחלנו לטייל ברחבי בית החולים הלוך ושוב כשאני כל שניה הולכת לשירותים. ירדנו למטה ונעם החליט שעכשיו זה זמן טוב לשתות קפה, הוא קנה לו כוס קפה במזנון ויצאנו לאכסדרה כדי שיוכל גם לעשן… הוא שתה, עישן סיגריה, אכל סנדביץ ואני מדי פעם נתלית עליו והוא מעסה לי את הגב תוך לעיסה נמרצת…. עם כל תחילת ציר הייתי מתחילה לשיר " קרואלה דה ויל.." מתוך הקלטת של דיסני 101 דלמטים שהייתה האהובה על שיר באותה תקופה… ואז כפארפראזה על דבריה של יולדת אחרת שראינו שעה קודם לכן בחדר הלידה אמרתי לנעם " אני רוצה מיטה ואני רוצה אפידורל ואני רוצה אותם עכשיו!!!" ( אפידורל היה ברור שלא יהיה בגלל הפעם הקודמת..אבל אמרתי כי זה הצחיק אותי…(נכנסתי שוב לשירותים לפני שעלינו לחדר לידה וכבר הרגשתי את הלחץ החזק הזה של לפני לידה והבנתי שהגיע הזמן… בחדר קבלת יולדות כשאני נשענת על המיטה, גם המיילדות הבינו שזה כבר די דחוף… ואפילו ויתרו לי על תהליך הקבלה הרגיל ואמרו לי שאכנס לחדר לידה ושם כבר נעשה את כל הפרוצדורה… המיילדת בדקה אותי ואמרה שהראש גבוה וגדול ואני קצת נבהלתי כי חששתי ששוב נגיע לניתוח.. כל ההריון התפללתי ללידה רגילה… אבל נעם אמר מעלש נתגבר וזמר עליז כה זימר…. לא האמת היא שנעם אמר –שום ניתוח ושום נעליים, תנשמי…. ואז בדקה אותי שוב המיילדת עירית ואמרה לי " יקירתי – בעשר דקות עברת משלושה סנטימטר לתשעה – לא פלא שאת בקושי נושמת" כבר הייתי במצב שכשהציר נגמר מיד התחיל חדש – זה היה מתיש – הגוף שלי טולטל מהכאב ואני פשוט צרחתי לי בלי בושה…(אני מהצורחות..) אותי זה משחרר.. התחלתי ללחוץ ומי נכנסת לחדר? ורדה שלנו מהלידה של שיר…. שמחנו מאוד… קצת נלחצתי כי ראיתי את אירית מוכנה עם המספריים..והיתה לי טראומה מהפעם הקודמת ומרוב שהתרכזתי במספרים לא שמתי לב שהיא חתכה אותי בכלל כי הכל היה מתוח כל כך שלא הרגשתי…אירית המיילדת אומת לי,, רגע רגע, תני לי ללבוש את החלוק, להכין את המקום לקבלת התינוקת אבל אני לא היה לי זמן – ופתאום כמו זיקוק מתותח אור החליקה החוצה בשפריץ…. ורדה קיבלה אותה לעולם ולקחה אותה הצידה לשקילה ועיטוף וכל מה שהם עושים שם ואני ונעם הבטנו זה בזו המומים מעצם הענין – עשינו את זה !!!!! ילדנו רגיל, בלי ניתוח ובלי קשיים מיוחדים.. מרוב התרגשות שכחנו לרגע שיש שם תינוקת…. ואז היא התחילה לבכות ומיד שמענו… הפעם זה היה קצר ביותר –שעה וחצי בחדר הלידה… היינו פשוט באופוריה… נעם הלך על עננים ואני שכבתי עליהם.. זה היה מדהים…אמא שלי עד היום מספרת שכשנעם התקשר אליה בערך 45 דקות אחרי שדיבר איתה בפעם האחרונה היא לא קלטה בהתחלה שהכל מאחורינו…
על הלידה של הילה כבר סיפרתי בעבר – זו היתה לידה מהירה ומופלאה בה הכאבים היו ברמה שונה לחלוטין – בעיקר בגלל המודעות שלי והמצב הנפשי שלי – הייתי בטוחה הפעם ביכולת שלי ללדת לידה רגילה והיה לי ברור שזה מה שיקרה..
אז זה הקישור - ולמה הוא לא יצא לי כחול אלוהים יודע... בטח לא אני...
www.leida.co.il/reply.asp?rep=62327
נראה לי חשוב לראות את כל שלושת הסיפורים יחד כדי להבין את התהליך הארוך של ההכרה והלמידה… בלידה הבאה אני יודעת כבר על מה לא אוותר – על הזמן עם התינוק/ת מיד אחרי הלידה, על היכולת להניק מיד עוד בחדר לידה וכ' – אבל הפעם הכל יהיה פשוט יותר כי הגישה של בני ציון השתנתה מאוד והיום הם הולכים לכיוון הזה הטבעי… נראה לי בלתי נתפס למשל שהיא או הוא לא יהיו צמודים אלי בביות מלא הפעם ( שוב אפשרות חדשה בבני ציון עוד סיבה ללדת שם שוב) – ברור מדברי כי אני מתכוונת בפעם הבאה שוב ללדת בבני ציון כמו את שלוש הגדולות – מהסיבה הפשוטה – אני מרגישה בטוחה שם, אני מכירה את התהליכים וחלק גדול מאנשי הצוות, את נהלי המחלקות ואת המיקום של כל דבר – יש לי אמון בבית החולים ובצוות שלו וזה חשוב מאוד בעיני – עלו בי אפילו הרהורים לגבי לידת בית – לכאורה אני עם הבטחון שלי והנסיון והיכולות הפנימיות – נראית כמו מועמדת בטוחה ללידת בית – אבל מצד שני אני בוטחת בבית החולים והחוויה שלי שם למרות הכל היא חיובית – שלא לדבר על חשש מסיבוכים כשהסיכון עולה בעיני על העונג שבלידת בית ולכן אני אמשיך כנראה ללדת בבתי חולים – בעיקר בגלל שזו התחושה שלי – של בטחון בבית החולים. אם כי אין ספק שהאתר הזה עורר בי את המחשבות שבעבר מעולם לא היו בי לגבי לידת בית.. מי יודע? ימים יגידו …
|
תוכן התגובה:
|
